היסטוריוסופיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפילוסופיה של ההיסטוריה, או היסטוריוסופיה, שואלת כמה שאלות:
- מהי היחידה הנכונה ביותר לחקר העבר האנושי? היחיד, העיר, המדינה, התרבות, או אולי האנושות כולה?
- מהן התבניות הכלליות שניתן למצוא כשאנו לומדים את העבר האנושי? האם יש דגמים של התפתחות, או אולי מחזורים? או, אולי אין בהם שום תבנית וסדר, אלא הם כאוס מוחלט?
- אם ההיסטוריה האנושית מתקדמת לקראת מטרה כלשהי, מהו הכוח המניע את התנועה ומהי אותה מטרה? ההבדל בין הפילוסופיות של הגל ומרקס טמון בתשובות השונות שנתנו לשאלה זו—כוח מניע רוחני או חומרי.
[עריכה] יחידת המחקר
ב"פואטיקה", אריסטו טען כי שירה נעלה על ההיסטוריה, מכיוון ששירה עוסקת במה שאמור להיות, ואילו ההיסטוריה רק במה שיש. אחרי אריסטו, חשו היסטוריונים קלסיים את הצורך להראות את העולם כנאצל יותר ממה שהוא. הרודוטוס ואחריו פלוטארכוס כתבו נאומים ושמו אותם בפיהן של דמויות היסטוריות, ובחרו את הנושאים ההיסטוריים שלהם במטרה לחנך את הקורא. מהתקופה הקלאסית עד הרנסנס, התמקדו היסטוריונים בעובדות ובחינוך הקורא לסירוגין.
במאה השמונה עשרה, כבר התמקדו ההיסטוריונים במידת האפשר בעובדות, אך עדיין ביקשו כי הסיפור ההיסטורי שהם כותבים יביא לשיפורם ולחינוכם של הקוראים. במאה התשע עשרה, סבב הוויכוח בהיסטוריוגרפיה לא סביב השאלה האם ההיסטוריה אמורה לשפר את הקורא, אלא מהם הגורמים הפועלים בהיסטוריה והאם ניתן להבין את הסיבות לשינוי ההיסטורי. תומאס קרלייל טען כי ההיסטוריה היא הביוגרפיה של כמה אישים דגולים, דמויות הרואיות כמו אוליבר קרומוול או פרידריך הגדול. גיבוריו היו דמויות פוליטיות וצבאיות, המייסדים או ההורסים של מדינות. ההיסטוריה שלו, של אישים דגולים, של גאונים של טוב ורע, שאפה להבין את השינויים בעולם דרך הגדולה.
רוב הפילוסופים של ההיסטוריה היום אינם נוטים לדעתו של קרלייל וסבורים כי ההתרחשויות ההיסטוריות נובעות מכוחות רחבים ומשמעותיים יותר מאשר פעולתו של אדם בודד, מוכשר או חשוב ככל שיהיה. הרברט ספנסר, לדוגמה, כתב כי "חייבים להודות כי הבריאה של אדם גדול תלויה בסדרה ארוכה של השפעות מסובכות, שיצרה את התרבות שבה הופיע, והמצב החברתי שאליו התרבות הגיעה. לפני שהאדם הגדול יכול ליצור מחדש את החברה, החברה חייבת ליצור אותו".
אפשר לתת דוגמאות נוספות למחלוקות ביחס ליחידות המחקר. יש היסטוריונים דוגמת ארנולד טוינבי העוסקים בעלייתן ונפילתן של תרבויות שלמות, אחרים מתמקדים במדינות מסוימות, או בעיר מסוימת, בלי התייחסות מרובה לרקע הכללי. הדבר נכון גם לגבי העיסוק בתחומים מובחנים של היסטוריה כמו היסטוריה פוליטית או צבאית, תוך התעלמות, בקווים כלליים, מהיסטוריה חברתית או כלכלית.
[עריכה] דפוסים בעבר
"הפירוש הויגי של ההיסטוריה", כזה המשויך למלומדים של התקופה הויקטוריאנית או האדוארדית באנגליה, כגון הנרי מיין או תומאס מקוליי התייחס להיסטוריה האנושית כתהליך של התקדמות ממצב של פראיות ובורות אל מצב של שלום, עושר ומדע. מיין תיאר את כיוון ההתקדמות כמעבר מ"מעמד לחוזה", מעולם שבו חייו של אדם מוכתבים על–ידי נסיבות הולדתו לעולם בו קיימת ניעות חברתית ואפשרות בחירה.
אסכולות היסטוריציסטיות שהושפעו מרעיונותיהם של הגל ומרקס העלו החל באמצע המאה התשע עשרה תאוריות הפוכות. לגבי דידן, בהיסטוריה יש אכן התקדמות, אך היא אינה לינארית אלא נעה בתהליך קבוע של עימות דיאלקטי: רעיון או אירוע מסוימים יוצרים תזה, רעיון הפוך המופיע יוצר את האנטיתזה, ושניהם גם יחד יוצרים סינתזה, המולידה את התזה הבאה. בניגוד לתפישה של קרלייל, באסכולות ההיסטוריציסטיות אין פרטים פועלים אלא רק גופים כוללים: לאום, מעמד, גזע, או ציוויליזציה, המונחים על–ידי "רוח התקופה", הצייטגייסט.
מהות הגוף הפועל שיקפה את תפישתם של המחזיקים בתאוריות אלו. אצל מרקס, הגוף הכולל הפועל הוא המעמד, כשההיסטוריה היא תולדות המאבק בין המעמדות; בהיסטוריציזם הגזעני מדובר במאבק נצחי בין גזעים, כאשר גזעים עליונים ותחתונים נאבקים זה בזה על השליטה בעולם; בהיסטוריציזם הפסימיסטי נוסח אוסוולד שפנגלר או הרברט בטרפילד מדובר בציוויליזציות העולות ושוקעות כאשר הן מגיעות למצב בשלות מסוים. ההבדל העיקרי בין התפישות ההיסטוריציסטיות היה טמון בשאלה האם להיסטוריה יש אכן "מטרה" מסוימת. אצל מרקס והגל, התשובה חיובית. בתפישה הטלאולוגית שלהם, ההיסטוריה אכן חותרת להגיע באופן בלתי–נמנע למטרה מסוימת. בתפישות ההיסטוריציסיטיות הגזעניות והפסימיסטיות אין מטרה הכרחית כזו והניצחון במאבק האיתנים בין גזעים יכול להיות מוכרע לכאן או לכאן; והציוויליזציות היורדות מפנות מקומן לציוויליזציות חדשות.
התפישות ההיסטוריציסטיות זכו לפריחה משמעותית אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהובילה לשינוי במערך הכוחות העולמי. מלחמת העולם השנייה, שהביאה את נפילתן של חלק מהתפישות הללו (לדוגמה, בגרמניה הנאצית) והמציאות העגומה בברית המועצות הובילו בהדרגה לשקיעת קרנן של השקפות היסטוריציסטיות במפורש ועליית תפישות מעודנות ומורכבות יותר של ההיסטוריה. אסכולת ה"אנאל" ואחריה גישות פמיניסטיות ורלטיביסטיות הדגישו כי בהיסטוריה פועלים זרמים שונים ומנוגדים בו-זמנית ושכאשר חלק מסוים באומה, גזע או מעמד מתקדם, אחר עשוי לסגת בו זמנית.
התפישות ההיסטוריציסטיות לא נעלמו, כמובן. ניתן למצוא אותן בצורה בולטת (אף כי בניסוחים המרככים את הממד המיסטי של ההיסטוריציזם) בתאוריות המיוחסות לימין הפוליטי כמו "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה או "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. זרמים פוסט-מרקסיסטים שונים, לעומתם, רואים התנגשות של "גושים" מסוג אחר: לא התנגשות בין ציוויליזציות, לאומים או דתות, אלא התנגשות פנימית, גלובלית, בין מעמדות: גברים ונשים, לבנים ושחורים, עולם ראשון ועולם שלישי.
