היסטוריה של מצרים העתיקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] התקופה הקדם פרעונית
עוד בתקופה הפרה היסטורית היה ישוב אנושי בעמק הנילוס. ישנן עדויות למעבר הדרגתי מכלי אבן לכלי מתכת, ומצייד לחקלאות קבע. התושבים החלו ליבש ביצות, לברא שיחים ולהכשיר שטחי חקלאות.
מוצאם וגזעם של תושבי מצרים בתקופה זו איננו ידוע אך כבר בשנת 4000 לפנה"ס התגבשו העממים השונים לעם בעל זהות משותפת אחת. עם הזמן, ובהשפעת סוחרים ממסופוטאמיה שפקדו את הארץ, התפתחה תעשיה מקומית של טויה, אריגה, בניית ספינות, וכן אומנות, ציור ופיסול.
[עריכה] יסוד מצרים הפרעונית
מצרים בתקופה זו נחלקה לשתי ארצות עיקריות, מצרים העליונה ומצרים התחתונה, עד ששושלת שמוצאה ממצרים העליונה, בראשות הפרעה נערמר (ביוונית: מנס), השתלטה בכח הזרוע על שני חלקי מצרים בשנת 3100 לפנה"ס ויסדה את שושלת הפרעונים שבירתם הייתה ממפיס, היא מוף, הנקראת גם קא.
בשנת 2700 לפנה"ס התאחדו אזורי מצרים השונים לממלכה אחת. זוהי תחילתה של השושלת השנייה וראשית תקופת הזוהר של מצריים העתיקה הפרעונית. מלכי השושלת השנייה ולאחריהם גם השושלות הבאות בנו מבני קבר אדירים מלבנים מיובשות בשמש ומאוחר יותר מאבן שנחצבה במחצבות מרוחקות. הפירמידות ומיזמי בניה אדירים אחרים נחשבים גם בימינו לפלא הנדסי, משיאי האדריכלות בהיסטוריה. פירמידות נכללות בשבעת פלאי העולם העתיק, ומפליאות את התיירים הרבים גם כיום.
הפירמידה הראשונה היא פירמידת המדרגות של הפרעה צ'וסר בסאקרה, אשר נבנתה בשנת 2700 לפנה"ס בקירוב. שיא פארה של מצרים הגיע בשנים 2650-2500 לפנה"ס הם תקופת השושלת הרביעית. הפרעונים האדירים של תקופה זו, סנפרו, חופו, וחפרע בנו פיראמידות עצומות, הגדולות ביותר במצרים על ידי אלפי עבדים ושבויים, ובסיוע הגאות הכלכלית והמסחר המשגשג. ההמון העריץ את המלכים האדירים ואת הישגיהם הכבירים שהעידו על חכמתם ועצמתם. ההמונים כינו את המלך "פרעה", כלומר הבית הגדול, על שם היכלו האדיר. סביב מפעלות הבניה הללו התפתחה פקידות ענפה שעסקה בגיוס עבדים ושבויים, גבית מיסים ואחסון מוצרי מזון שנלקחו כמס במחסנים המלכותיים, יין, דבש, שמן, מלח, קמח וכו'.
במצרים הפרעונים האמינו בהשארות הנפש, חנטו את חשובי מתיהם, קברו אותם עם רכושם וכלים לשימושם אחרי המוות. ככל שהאדם היה חשוב יותר כך בנו לו קבר גדול, גבוה וחזק שיגן על גופו החנוט, שכן הם האמינו בקשר בין שלמות הגוף להשארות הנפש.
התפתחה תרבות מפותחת בעלת הישגים רבים במדעים, הנדסה, רפואה, ספרות ועוד.
בתקופה זו ניהלה מצרים קשרי מסחר ענפים עם סודאן, לוב, ארץ ישראל ופניקיה. אמצעי התשלום היה מטיל מתכת בעל משקל קבוע.
[עריכה] הממלכה התיכונה
בשנת 2200 לפנה"ס נפל המלך פרעה והאצילים פרקו עול והשתלטו על מחוזות שונים. רק לאחר 150 שנה קמה מחדש המלכות הפרעונית ונוסדה הממלכה התיכונה (2050-1800 לפנה"ס). השושלת השתיים עשרה (1990-1780 לפנה"ס) הגיעה להישגים גבוהים העולים על אלו של תקופת הפיראמידות הקודמת. מדע הרפואה ותורת הניתוח הרפואי הגיעו לשיאים חדשים. התפתחו תרבות, ספרות ושירה המעידים בין היתר על מודעות חברתית, דאגה לעני ולחלש ותקוה לעתיד טוב יותר. במקביל התפתחה ספרות מסעות והרפתקאות מהווי הספנים והסוחרים המצרים.
בתקופה זו נחצבה תעלה שקישרה את הים האדום לים התיכון וחיזקה את הקשר בין מצריים לבין האיים האיגאיים, יוון, כריתים, פניקיה וסוריה. המסחר התפתח מאוד, והתרבות המצרית התעשרה עוד יותר.
המצרים בתקופה זו החלו מנהלים מדיניות חוץ פעילה יותר ומעורבות בארצות השכנות. נלחמו בשבטים הפולשים מדרום, כבשו חלקים מנוביה, ערכו מספר מסעות לארץ ישראל והשליטו את ההגמוניה שלהם בארצות הסביבה שחלקן הפכו מדינות חסות מצריות. אנו למדים רבות על כיבושים ומסעות אלו מ"כתבי המארות". אלו הם חרסים ועליהם קללות שמטרתן לפגוע באופן מאגי באויב ולהחלישו, מעין תפילות לעזרת האלים. חרסים אלו נשברו בכוונה, לאחר כתיבתם, להעיד על שברונו הקרוב של האויב. בחרסים אלו נזכרות הערים אשקלון, לכיש, אפק, בית שמש, ירושלים (אשמם), ועוד ערים רבות ועליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח.
[עריכה] פלישת הח'יקסוס
הממלכה התיכונה המפותחת, החזקה והיציבה, נפלה בפתאומיות בשנת 1800 לפנה"ס. אולי בשל התחזקות כוחם של האצילים, שליטי המחוזות, חולשתם של מלכי השושלת האחרונים ופלישות חוזרות ונשנות של שבטי הדרום והתקוממויות מלכויות החסות באזור המזרח הקרוב. נדידת העמים הגדולה בשנים אלו הביאה למצרים את הח'יקסוס. ככל הנראה מדובר בעמים שהתגוררו בכנען וסביבתו המידית. הם פלשו למצריים התחתונה בשנת 1730 לפנה"ס והקים בה ממלכה חדשה ובירתה אווריס. הם נהגו בכח ובתוקפנות בתושבים המצריים, בנו מצודות מוקפות בסוללה אופיינית, לא נטמעו באוכלוסייה המקומית וקיימו תרבות מקבילה משלהם. תרבותם הייתה צבאית למחצה ואכזרית, והם הביאו איתם כלי נשק חדשים ויעילים כמו מרכבות אישיות או זוגיות רתומות לסוס, קשתות ירי מצוינות, פגיונות ומגינים מיוחדים.
עם זאת, היצירה התרבותית והמסחר המשיכו להתקיים גם בתקופה זו כמעט כסדרם.
הם לא כבשו את מצרים העליונה אם כי השליטו בה מלכי חסות נאמנים להם ששלטו על ממלכה עצמאית לכאורה ובירתה תבאי.
מעריכים כי תקופת הח'יקסוס היא התקופה בה ירדו יעקב ובניו למצרים, ויוסף עלה לגדולה. הח'יקסוס כשליטים זרים ושמים יכלו למנות זר שמי בעצמו לתפקיד כה בכיר, ומשפחת יעקב יכולה הייתה לשגשג ואף לקבל נחלה משלה בארץ גושן.
[עריכה] השושלת ה- 18
ב 1571 לפנה"ס התמרד שליט החסות של תבאי נגד השלטון של אווריס ומייד אחריו התקוממו המצרים והמלך יעחמס כבש את אווריס ב- 1570 לפנה"ס ורדף את ההיקסוס צפונה עד כנען. על מצרים השתלטה השושלת ה- 18 (1570 - 1305 לפנה"ס). זוהי תקופה של עצמה צבאית אימפריאליסטית. השלטון המצרי השתרע ממסופוטאמיה ועד מקורות הנילוס במרכז אפריקה. מלכים אחדים בשושלת היו גדולים וחזקים. המלכה חתשפסות הנהיגה משטר וסדר ושיפרה את המנהל הפנימי. היא גם פיתחה את סחר החוץ והפכה את העיר תבאי לעיר מפוארת מאוד, ובנתה אנדרטת קבר לתפארתה על גדת הנילוס. המלך תחותימס השלישי (1490-1436 לפנה"ס) ערך מסעות מלחמה לסוריה ולארץ ישראל, שם היכה את ברית מלכי כנען שמרכזה היה במגידו. השליט על המחוזות שליטים מטעמו שיהיו נאמנים לו ולקח את בניהם כבני ערובה למצריים כדי להבטיח את התנהגותם הטובה של אבותיהם.
גם הוא פיאר את עצמו במפעלות בניה ופסליו האדירים קיימים עד היום. בירתו נא-אמון הייתה העיר המפוארת ביותר במזרח הקדום. לצורך פרויקטים אלו התרחבה תופעת העבדות ושבויים רבים, כמו גם רבבות עבדים מצריים הועסקו בכפיה בבניה.
בתקופתו של תחותימס עלה מעמד חדש. מעמד כוהני האל אמון-רע, ובראשם הכוהן הראשי רב העצמה, שמעמדו היה מעל מפקדי הצבא, שרי המדינה ולעיתים גם מעל המלך. הממסד הכוהני צבר עצמה כלכלית ושלט על אוצרות, אדמות וצוותי חרטומים, כוהנים ואריסים, סמכויות משפט וגביית מיסים.
מערכת המשפט והפקידות התפתחו מאוד. נתמנה שר ראשי למצרים העליונה, שר ראשי למצרים התחתונה, ומשנה למלך, בדרך כלל בן המלך, האחראי לאימפריה הדרומית ולמכרות הזהב בנוביה. על האימפריה בצפון היה אחראי המלך עצמו.
השלטון הדתי עובר באותם הימים מהאל רע לאל אמון וכוהניו ונוספים אלים חדשים נוספים. מתרחב פולחן המתים, ומונהג "ספר המתים" שהוא מעין וידוי שהמת לוקח אל עולם המתים, על מעשים שעשה או לא עשה בחייו. האמונה בצורך בהישארות הגוף ממשיכה ואף גוברת. מטרת הפירמידות החזקות היא לשמור על הגוף לנצח כדי שהנשמה תתקיים לנצח בעולם המתים.
[עריכה] המהפכה הדתית של פרעה אח'נאתון
כוחם ההולך וגובר של כוהני האל אמון היושבים בתבאי, עושרם ושחיתותם לא היו לרוחו של פרעה אמנחותפ הרביעי (1369-1353 לפנה"ס). הוא ביטל את פולחן אמון שטוף הכשפים והקסמים והנהיג במקומו את פולחן האל אתון, הריהו גלגל השמש, כאל יחיד, אם כי בעל דמות הגוף, ולא נסתר כאלוהי ישראל.
האל אתון היה קיים עוד קודם וגם היה לו מקדש משלו בבירה נא-אמון. במצרים הייתה אי שביעות רצון מההתנהלות הדתית המושחתת והקלוקלת, מריבוי האלים וכוהניהם, ועוד קודם לאמנחותפ נשמעו קולות הקוראים למונותיאיזם.
הבירה הועברה מתבאי (נא אמון) ל"אחאת אתון" (אל עמרנה של היום). שמו של אמון הוסר מכל המקדשים. גם פרעה עצמו שינה את שמו לאחאנתון (העומד לשירות אתון), וגם במלבושו ומנהגיו הופיע כמלך פילוסוף, איש משפחה נקי כפיים.
הרפורמה הדתית והתעסקותו של המלך בשיקום המנהל הפנימי הביאו למשבר כלכלי ולפריקת עול על ידי עמי האימפריה. לכנען חדרו שבטי נודדים בשם "חבירו", שיש אומרים שהם העיברים החוזרים לארצם. ארץ כנען התפצלה לעשרות מלכויות, ברובן לא נאמנות לכתר המצרי. גם באסיה התמרדו עמים שונים.
עם מותו של אחאנתון עלה לשלטון חתנו, תות-אנאח-אתון, ששינה את שמו לתות-אנאח-אמון, שב לעיר תבאי, החזיר את הדת הקודמת ויישר את ההדורים עם כוהני הדת המנושלים. האל אתון נמחק לחלוטין מהדת. עדויות שונות מתקופה זו מספרות על פולחן לאל אחד, אבל אמון ולא אתון.
קברו של תות-אנאח-אמון נמצא בשלימותו, כמו גם גופו החנוט ואוצרות שהושארו לו לקיומו בעולם המתים. ממצא ארכיאולוגי חסר תקדים שממנו לומדים רבות על מצרים העתיקה.
[עריכה] השושלת ה- 19
ימי השושלת ה- 19 (1305-1200 לפנה"ס) הם ימי תור הזהב של מצרים הפרעונית. בשנת 1290 לפנה"ס עלה לשלטון אחד מהענקים במלכי מצרים, פרעה רעמסס השני שמלך עד מותו ב- 1224. פרעה יצא במרץ רב להשיב את כבודה ותפארתה של האימפריה. בשנת 1269 לפנה"ס הוא יצא למלחמה כבדה ליד העיר קדש אשר בארם צובא במלך החיתים, חתושיליש, שהשפעתו התגברה באזור זה שהיה תחת השפעה מצרית, ואשר טען לשלטון על סוריה ולבנון של היום.
המערכה הסתיימה ללא הכרעה, אם כי הצדדים הציגוה כל צד כנצחון שלו. בעקבות זאת נחתם חוזה שלום ושיתוף פעולה כלכלי ואסטרטגי נגד אויבים משותפים, ושטחי המריבה חולקו בהסכמה בין הצדדים, כשכנען ודרום לבנון נמצאות תחת שלטון מצרי. כמו כן נחתם הסכם הסגרה להשבת מהפכנים שיקומו נגד אחת משתי המדינות וימצאו מקלט במדינה האחרת. חוזה השלום נחקק על שני לוחות מכסף טהור, ושניהם נמצאו, אחד במצרית ואחד באכדית.
רעמסס ערך גם מסע נגד השבטים המתמרדים בארץ ישראל ושבטי הנוודים הפולשים (שוסו), הכפיף אותם למרותו בשנית והשתלט על החופים והעמקים. בכך הוא הבטיח את דרכי המסחר הבינלאומיות למסופוטאמיה וארם ובאזורי ההר בפנים כנען הוא לא טיפל.
בתקופתו היה שגשוג כלכלי, קופת הכתר התעשרה מאוד, ובוצעו מיזמי בניה גרנדיוזיים שרבים מהם קיימים גם היום. התחבורה והמסחר שגשגו, כולל המסחר הימי ולאורך הנילוס. וכרית הנחושת בסיני והזהב בנוביה חודשה.
חלק מהחוקרים רואים ברעמסס השני את המלך אשר "לא ידע את יוסף" וסירב לשלח את בני ישראל, אך יש הטוענים כי יהיה זה בלתי סביר להניח שבתקופתו של מלך כל כך חזק התרחש אירוע גדול של בריחת עבדים כמתואר בסיפור יציאת מצרים. סיבה נוספת לטענה זו היא עושר הממצאים הארכיאולוגיים מתקופתו של רעמסס השני מחד, מול העדר כל עדות ארכיאולוגית (ולו בצורת כתובת) על בריחת העבדים, מאידך.
[עריכה] נפילת האימפריה הפרעונית
במקביל לימי פריחה ושגשוג אלו, החלו איומים מבחוץ. שבטי גויי הים פלשו מיוון ומכריתים והשתלטו על אזורים פוריים תוך כדי שהם זורעים הרס וחורבן. הפלשתים ישבו בשפלת החוף הדרומית (אשדוד - עזה), הסקאלים התיישבו בדור, מדרום לחיפה. וגם אזורים אחרים באימפריה סבלו גיחות ביזה ושוד, או כיבוש על ידי השבטים הפולשים מהים.
המלך רעמסס השלישי (1195 - 1164 לפנה"ס), נאלץ להתמודד עם ההתקפות הקשות של גויי הים, הממלכה נחלשה, הברית עם החיתים התמוססה בהדרגה, ומצרים איבדה את שליטתה בכנען. הכוהנים צברו כח מחודש והשתלטו על נתח משמעותי מהכלכלה. הם שלטו על 107,000 עבדים וחמישית מאדמת מצרים, והמלך נאלץ להעביר לידיהם מיסים כבדים בזהב, כסף ותבואה אשר דלדלו את הקופה הציבורית. מה גם שהמסחר הבינלאומי של מצרים דעך.
עם מותו של רעמסס השלישי הפסיקה האימפריה להתקיים. מצרים ירדה מגדולתה ולא חזרה אליה עוד.
להלכה המשיך שלטון הפרעונים עד לתקופה הרומית, ואחרונת הפרעונים הייתה המלכה קליאופטרה, אהובתו של המצביא הרומי מרקוס אנטוניוס.
