היסטוריה של הקולנוע
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
קולנוע הוא תחום אמנות העוסק בצילום ועריכה של קטעי תנועה וצליל המשולבים יחדיו ליצירה אחת - סרט קולנוע.
קולנוע היא גם מערכת תרבותית, במסגרתה נוצרות מאות ואלפי תוצרי תרבות הנצפים על ידי מליונים ברחבי העולם. על אף היות של אמנות הקולנוע החדשה מבין שבע האומנויות, סרטים הם, כפי הנראה, המצרך האומנותי הפופולרי ביותר.
הטכנולוגיה שקדמה לקולנוע והציגה יצירות מצולמות של קטעי תנועה, אך ללא צליל - נקראה ראינוע (ר' שם על ההתפתחות המוקדמת של התחום).
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות הקולנוע
[עריכה] הקולנוע של האחים לומייר
המאה ה-19 הייתה מאה של חידושים והמצאות, רבים מהם בתחום הצילום. ממציאים שונים ברחבי העולם התחרו זה בזה על יצירת תצלומים חדים ומדויקים יותר, כמו גם על פישוט והוזלת תהליכי הצילום. חידושים טכנולוגיים בתחום הצילום והעתקת המציאות הופיעו, אם כן, חדשות לבקרים, ועבור היזמים העוסקים בתחום זה הייתה המצאתו של צילום נע למטרה נכספת וצפויה. הקרנת הקולנוע הראשונה הייתה בשנת 1895 כאשר האחים לומייר הקרינו בפני קהל, שקנה כרטיסים, מספר סרטים קצרים בני דקה, ביניהם סרט שתאר כניסה של רכבת לתחנה, עובדים במפעל שלהם יוצאים להפסקת צהריים ועוד. היום ידוע שככל הנראה באוסטריה התבצעה הקרנה של סרטים מספר חודשים קודם לכן אבל התואר אבות הקולנוע נשמר לאחים לומייר.
השנים הראשונות של הקולנוע כללו בעיקר סרטים קצרים שכאלה ללא תנועות מצלמה או עריכה. צלמים נשלחו למקומות רבים ורחוקים (ביניהם ישראל) על מנת לתעד אותם ולהביאם חזרה להקרנות. לאט לאט החלו הצלמים האלה (שרובם נותר אלמוני לחלוטין) לפתח ולשכלל את הדרך שבה יצרו קולנוע. תנועות מצלמה נוספו, מצלמות הועלו לרכבות נוסעות או לגונדולות בונציה ועוד.
בתקופה זו פעלו עוד מספר גופים ואנשים אשר לקחו חלק בפעילות הקולנועית של אותם ימים, הבולט שבהם היה תומס אדיסון שהחל גם הוא לצלם בלשב זה סרטים קצרים בני דקה באולפן מיוחד שבנה. הסרטים הוצגו אחר כך במכונות שנבנו לצורך זה והיו מעין תאי הצצה פרטיים תמורת תשלום. מהר מאוד זנח אדיסון את העיסוק בקולנוע מכיון שטען שמדובר בעסק לא רווחי.
מעניין לראות את ההבדל בין הקולנוע האמריקאי לקולנוע האירופאי של אותם ימים. בעוד בארצות הברית צילם אדיסון בעיקר מופעי שעשועים (קרקסים, ענקים, גמדים, רקדניות וכו') אשר הגיעו לאולפנו, הרי שהקולנוע האירופאי יצא החוצה עם מצלמתו לצורך תיעוד המציאות.נראה שההבדל נשמר בעצם עד היום.
בשלב זה הקולנוע היה אמצעי תיעוד בלבד.
[עריכה] הקולנוע בעידן גריפית
המהפכה הקולנעית ובעצם הולדת הקולנוע כפי שהוא מוכר היום התחוללה בזכות אדם אחד, ד. וו. גריפית.
גריפית התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בתור אחד שחקן, אך מהר מאוד התחיל גם לצלם ותוך זמן קצר גם קיבל הזדמנות לביים.
סרטיו הראשונים היו במסורת שהייתה באותם ימים, סרטים קצרים בני כמה דקות לרוב ללא עריכה אלא הדבקה פשוטה עם עלילה סימבולית בלבד.
בשנת 1915 ביים את סרטו הראשון החשוב "לידתה של אומה". הסרט בכיכובה של ליליאן גיש, עסק במלחמת האזרחים בארצות הברית. אך השם מסתיר עובדה חשובה מאד, במקור הסרט נקרא גם "עם שבטי הקו קלאס קלאן" ולמעשה עסק בכח הלבן הגזעני במלחמת האזרחים.
הסרט יצר למעשה את כל שפת הקולנוע כפי שאנו מכירים אותה היום. הבנייה הדרמטית של סצנות, השימוש בקלוז אפ בכדי ליצור הזדהות רגשית, הקונספציה שאחרי שוט של אדם מסתכל יבוא הדבר שהוא רואה וכו'.
קשה לאמוד את התרומה העצומה של הסרט הזה להתפתחות הקולנוע. מדובר ביצירה שהולידה את הקולנוע.
שנה לאחר הסרט הזה ובעקבות התקפות חוזרות ונשנות על גזענות מביים גריפית את "אי-סובלנות" (1916) שעוסק במעשי אי- סובלנות בהיסטוריה כפי שהופנו אליו (לדעתו).
בסרט ארבעה סיפורים, אחד בארצות הברית של אותה תקופה, השני בבבל, השלישי מתרחש בפאריס של המאה ה-16 והאחרון מתרחש ביהודה בעת משפטו של ישו.
הסרט כלל סצנות המונים ותפאורות בגובה עשרות מטרים, מצלמות שהועלו עם מעליות, ועוד המצאות רבות שהופכות את הסרט לתצוגת איכות קולנועית כבר ב 1916
סרט זה שיכלל גם את יכולתיו הקולנועיות של גריפית - אגב אורך הסרט 163 דק'.
מהר מאוד מצטרפים רבים לעיסוק הקולנועי שאחרי גריפית. ראוי לעמוד על שתי התפתחויות עיקריות:
- הקולנוע הסובייטי
- הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני
[עריכה] הקולנוע הסובייטי
הקולנוע הסובייטי של אותם ימים מתחיל למעשה בניסוי מפורסם שעורך קולישוב עם השחקן הרוסי אנדריי מוז'וחין.
בניסוי מצלם קולישוב את מוז'חין כאשר הוא מביט לתוך המצלמה ללא הבעת פנים כלל (כלומר ללא הבעת רגשות ברורים) במקביל הוא מצלם מגוון של שוטים כגון אישה רעבה ללחם, אלמנה, צלחת מרק, ילדים משחקים וכו'. בחדר העריכה הוא מדביק את השוטים לפרצופו של מוז'וחין.
בבדיקה מול קהל מגלה קולישוב שהצופה משליך את רגשותיו על פניו של מוז'וחין, וכך כאשר הקהל צופה באלמנה בוכה ומיד לאחריה במוז'וחין הרי שהוא נראה לצופה בוכה או עצוב.
תפיסה זו הביאה את קולישוב לקבוע שהמהות של שוט לא נקבע על ידי השוט עצמו אלא ממיקומו היחסי, כלומר השוטים שבאים לפניו ואחריו.
סרגיי אייזנשטיין, אחד מתלמידיו, מצמצם את הרעיון עוד יותר וקובע שהמהות של שוט נקבעת בעצם בקאט. רעיון זה מביא לפיתוח תאוריית המונטאז' הקולנועי.
אזיינשטיין הופך להיות יוצר קולנוע מוערך בזכות אותה תאוריה קולנועית שבאו לידי ביטוי בסרטים כגון "שביתה" (1925), אוניית הקרב פוטיומקין (1925) אוקטובר (1927) אלכסנדר נבסקי (1938) איוון האיום (1945) ועוד.
מלבדו פעלו באותה תקופה עוד מספר יוצרים בולטים, אחד מהם היה דג'יגה ורטוב שפירוש שמו ברוסית היה "גלגל מסתובב".
ורטוב התעסק בעיקר בתחום שהיום מוגדר שכדוקומנטרי (בזמנו טרם הומצא המונח) וטען שמטרת הקולנוע היא להציג את האמת שקולנוע עלילתי הוא בעצם אשלייה בורגנית שמטרתה לפגוע בפועלים.
סרטו המפורסם ביותר הוא האיש עם מצלמת הקולנוע שיצא בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה. 5 שנים אחר כך ביים את שלושה שירים על לנין והביא בעצם לסוף הקריירה שלו. סטלין שהופיע בסרט פעם אחד ולמשך 4 שניות כעס מאוד ו וחיבל בקריירה שלו למרות הפופולריות שבה זכה.
בברית המועצות של אותם ימים היה ניסיון לדבר על האמנת בכלל והקולנוע בפרט שעל דבר שלא המוזה היא זו שאחראית לו אלא מספר חוקים שניתן ללמוד אותם וזאת כחלק מתפיסת העולם הקומוניסטית. בהשראת התפיסה הזו אייזנשטיין כתב למעלה מ-40 ספרים שבהם הוא מסביר כיצד ניתן לעשות קולנוע.
[עריכה] הקולנוע הגרמני האקספרסיונסטי
התקופה האקספרסיונסטית בקולנוע נחשבת לאחד ההישגים הראשונים של הקולנוע. עד אותם ימים הקולנוע לא נטל חלק חשוב בעיצוב זרמים ותפיסות אומניות שולטות וזו בעצם הפעם הראשונה שבה הקולנוע היווה עמוד השידרה של התקופה ואחד מחולליה העיקריים.
הסרט שנחשב לחלוץ הוא הקבינט של ד"ר קליגרי משנת 1920. כבר בסרט זה עוצבה תפיסת העולם של הקולנוע האקפסיוניסטי, דרכי הצילום שלו, השימוש הרב בצללים, התפאורה המוגזמת במקרים רבים, המשחק ועוד. אך סרט זה למרות חשיבותו איננו הסרט המרכזי מאותה תקופה.
כבר בשנת 1922 מביים מורנאו את "נוספרטו" שהוא אחת מיצירות מופת של התנועה. בשנת 1927 מצטרף אליו פריץ לאנג מבכירי הבמאים בתולדות הקולנוע ומביים את יצירת המופת "מטרופוליס" שעוסק בעיר עתידנית שבה כלואים פועלים במרתפיה והם שאחראים לאנרגיה שמפעילה את העיר.
שני במאים מוכשרים אלה המשיכו לעבוד אם כי התרחקו מהתנועה שגם היא שרדה אך שנים מעטות. בשנים שלאחר מכן לאנג מביים את הטרילוגיה של ד"ר מבוזה ואת M ואת סרטיו על הניבלוגנים שאח"כ שימשו שלא מרצונו את המפלגה הנאצית. סרטיו עוררו עליו את זעמה של המפלגה ובמיוחד M שעסק בעיר הנתונה במרדף אחר פדופיל ורוצח ופושעיה מחליטים לשפוט אותו בדרכם. לאנג יוצא נגד התפיסה הזו וטוען שגם פדופיל רוצח זכאי למשפט צדק בבית דין.
סרט זה וההקבלה הברורה למדי לאנשי ה-אס. אס. שכבר הסתובבו ברחובות ברלין קוממו עליו את המפלגה הנאצית והוא נמלט לארצות הברית ושם המשיך לעבוד.
גורל דומה עבר גם על מורנאו שנמלט אף הוא לארצות הברית ושם ביים את יצירת המופת שלו "זריחה" .
בתקופה זו פעלו עוד מספר יוצרים חשובים בגרמניה כגון ג'וזף פון סטרנברג שביים את המלאך הכחול בכיכובה של מרלין דיטריך, בשנת 1930 ועוד.
תקופה זו נחשבת לפורה במיוחד בקולנוע הגרמני אך היא גם התקופה שקדמה להיטלר. זיגפריד קרוקאור בספרו מקליגרי ועד היטלר טוען שכבר בתקופה זו ניתן לראות סימנים ראשונים של נאציזים מתקרב לגרמניה ואת המוכנות של הקהל הגרמני לרעיונות האלה.
חשוב להבהיר שלא מדובר ברעיונות נאצים שבסרטים אלה, אלא בחשש שמתחיל לחלחל לתוך הקולנוע בסרטים דוגמת המלאך הכחול שעוסק בהתאהבותו של מורה (השכל) בלולינית בקרקס (היופי) ובתהליך ההשפלה שהוא חווה בעקבות כך. הסרט רצוף בסצנות, כגון גזירת פאותיו של המורה, שיזכירו סצנות דוקומנטריות מהתקופה שעתידה לבוא על גרמניה.
[עריכה] ראשיתו של הסרט המדבר
בשנת 1927 הופץ הסרט הראשון בליווי פסקול, "זמר הג'אז",אך גם סרט זה לא היה מדבר במלואו וזאת מכיוון שפס הקול הוקלט על תקליטים שאורכם היה 10 דקות בלבד. המקרין נאלץ להחליף תקליט כל 10 דקות וכדי שהדבר יהיה אפשרי הסרט נוצר כך 10 דקות ממנו היו מדברות ואז 10 דקות שוב בשיטת הסרט האילם, כך בעצם רק חציו של הסרט היה מדבר. המעבר לקולנוע המדבר לא היה קל, חלק מגיבורי הסרט האילם לא הצליחו לצלוח אותו. צ'פלין לדוגמה לא הוציא סרט מדבר במשך כמה שנים אחרי המצאת הטכנולוגיה בגלל החשש וכוכבים רבים שקולם במציאות לא התאים לדימויים הקולנועי פשוט חדלו לשחק.
ידוע למשל שגרטה גרבו סירבה לדבר במשך 3 שנים וזאת עקב מבטאה הכבד באנגלית וקולה הגרוני העמוק. בסופה של דבר התפקיד שבו דיברה היה תפקיד של זונה גרמניה ולכן קולה התאים אך למרות זאת היא סירבה לשחק תפקידים של אמריקאיות עד 1940 אז שיחקה לראשונה אישה אמריקאית - הסרט ניכשל והיא חדלה לשחק.
בעיה נוספת שהביא איתו הקולנוע המדבר הייתה בכך שהמצלמות עשו רעש נוראי ולכן היה צורך לאטום את המצלמה חדר מיוחד דבר שהחזיר את המצלמה לתקופה הסטטית שבה לא יכלה לזוז. במאים רבים סירבו לעבוד כך והעדיפו לביים סרטים אילמים.
תיאור מעניין של התקופה נמצא בסרט "שיר אשיר בגשם".
[עריכה] הקולנוע הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה
התעמולה בכלל והתעמולה בקולנוע בפרט תספו מקום נכבד בתפיסת העולם הנאצית לפני המלחמה ובמהלכה. על התעמולה היה אחראי יוזף גבלס שהיה אחראי על התעמולה בגרמניה, אך ידוע שגם היטלר עצמו התערב בעשייה הקולנועית.
התעמולה הנאצית נחלקה לשתים: התעמולה הישירה והתעמולה העקיפה.
תעמולה ישירה- במסגרת זו יצרו מספר במאים סרטי תעמולה שעסקו בדמותו של היהודי. המפורסמים שבהם הם היהודי הניצחי והיהודי זיס, בבימוים של פריץ היפלר ןוויט הארלן בהתאמה.
הסרטים מציגים את היהודים כעם שפל, אכזר שהתרבה והשתלט על אירופה. ידועה בעיקר סצנת הפתיחה של היהודי הניצחי שבה נראים מליונים עכברושים בתעלות הביוב כשהם מכרסמים כל דבר שעומד בדרכם, הסצנה מתחלפת למפה שמתארת את התפשטותם לכל רחבי אירופה ואז הסרט יוצר קישור ליהודי ולדמותו של היהודי באירופה.
תעמולה זו נוצרה בעידודו ולחצו של יוזף גבלס שטען שכך צריך וניתן לחנך את העם.
מול תפיסה זו אך עדיין בגבולות הקולנוע הדוקומנטרי עמדה לני ריפנשטאהל.
לני ריפנשטאהל התחילה את הקריירה הארוכה שלה (היא עבדה עד ליומה האחרון כמעט בגיל 101) דווקא כשחקנית בז'אנר שנקרא "סרטי טיפוס הרים" ועסק בעלילות הירואיות של מטפסי הרים בחזקת "לכבוש את ההר או למות". בדמות הבחורה שלצידו לוהקה פעמים רבות לני ריפנשטל בגלל יופיה. בהדרגה היא עברה גם לביים חלק מסרטי טיפוס ההרים הללו. כאשר המפלגה הנאצית התחזקה והייתה זקוקה לבמאים פנה היטלר עצמו לריפנשטל וביקש ממנה לביים סרט על המפלגה. היא עבדה במשותף עם גבלס על סרט שנקרא ניצחון האמונה. אך היא לא הייתה מרוצה מהתוצאה ובמיוחד לא משיתוף הפעולה עם גבלס ולכן סירבה לביים, רק פניה אישית של היטלר בצירוף הבטחה לעצמאות בבימוי החזירו אותה לעשייה. כדי לביים את ניצחון הרצון.
ניצחון הרצון נחשב ליצירת מופת מלאת המצאות וכישרון. בזכות אותה עצמאות ובלווי תקציב גדול העמידה ריפנשטאהל מצלמה במקומות שקודם לא נראו, העסיקה צוות ענק ויצרה סרט מהפכני שאף זיכה אותה בפרסים רבים באותה שנה. הסרט תיאר את כינוס המפלגה בנירנברג בשנת 1935 ונפתח בסצנה מפורסמת שבה היטלר יורד מהשמים במטוסו לעבר העיר ממתינה לו.
שנה אחר כך היא ביימה את אולמפיה סרט שתיעד את האולימפיאדה בברלין בשנת 1936. הסרט הוא כולו שיר הלל ליופיו של הגוף ולפולחן שלו, בעזרת זוויות צילום שעד אז לא היו בשימוש (מתחת לבור הקפיצה, מתוך בריכות שחיה ועוד) והפכו לסטנדרט היום, יצרה סרט מהפנט שפועל עד היום.
שני הסרטים הללו שהעניקו לה בעצם את שמה כיוצרת מוכשרת היו בה בעת תעמולה נאצית מובהקת (למרות שהיא טענה שאין זה כך עד יומה האחרון), הסרטים היללו את המפלגה ואת העומד בראשה, את פולחן הגוף (פולחן הגוף והפעולה מתוך רגש היו מאבני היסוד של התפיסה הנאצית).
אחרי המלחמה עוד ניסתה לביים סרט אחד ב -1954 אבל דמותה הייתה מזוהה לעד עם השילטון הנאצי והיא נאלצה להפסיק לעבוד. בגיל 70 עברה קורס צלילה ובגיל 100 הוציאה את סרטה האחרון שצולם ברובו מתחת לפני הים.
התעמולה העקיפה - מתוך תפיסת עולם מנוגדת לתפיסת העולם של לני ריפנשטל ובעידודו של גבלס יצרו מספר רב של במאים סרטים אחרים שהתעלמו מהמצב או שנמנעו מלדון בו בצורה ישירה. סרטים רבים באותה תקופה היו קומדיות או סרטי הרפתקאות שנועדו להסית את תשומת ליבו של הציבור. גם בימיו האחרונים של הרייך עוד נוצרו סרטים שהיו מנותקים לחלוטין מהעובדה הטנקים הסובייטים כבר בפאתי ברלין .
המחשבה הזו שהייתה מזוהה מאוד עם גבלס טענה שאנשים מאושרים הם אנשים טובים יותר עבור הממיסד וחיילים טובים יותר בשדה הקרב.
[עריכה] הקולנוע ההוליוודי
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
הקולנוע ההוליוודי החל את דרכו יחד עם הקולנוע עצמו. הוליווד עצמה הוקמה בתחילת שנות העשרים שיוצרי הראינוע נדדו מערבה. שם קבוצה מהם רכשה אדמה מבעליה ששמם היה הוליווד, והחליטו להשאיר את השם. הוליווד הייתה במקום מושלם למגוון של לוקיישנים שונים. החל מהנוף ההרי מצפון, הים במערב, ההרים והמדבר במזרח, ועמקי קליפורניה הפוריים. אנשי הראינוע התבססו שם, והחלו לצלם סרטים קצרים רבים במהרה התגבשו גיבורים קבועים לסרטים שכל אחד מייצג דמות אחת "הילדה הטובה" - מרי פיקפורד, "הגיבור הנאה" (דאגלס פיירנבקס" "הנווד" (צ'רלי צ'פלין) כמו גם מגוון דמויות שנחשבו פרועות בשנות ה20 כמו "טורפת הגברים", ועוד, ועוד. שהפכו לחביבי הקהל, וייסדו את תופעת הכוכבות, סרטים בכיכובם נעשו בצורה סדרתית, עם עלילות פשוטות שישרתו את האשליה שיצרו בעיני הקהל.והם היו הצלחה. אם כניסת הקול, הראי-נוע עבר זעזוע עמוק.יוצרים מרכזיים בקהילה, לא חשבו שהכנסת הקול תצליח, עך התברר שהיא הייתה הצלחה אדירה, והאולפנים הגדולים הזדרזו להמיר את הכוכבים האילמים שלהם אל תוך המהפכה המדברת. מעט מאוד שרדו את המעבר.אם כניסת הקול לקולנוע, לא היה צורך בתנועות גוף מוגזמות שאפיינו את הראינוע, ורבים מהם נעלמו מעל מסך הכסף. הקולנוע המדבר יצר סוג חדש של קונוע, המחזמר, שהיה פופולרי מאוד בשנות השלושים והארבעים, שהוא סרט שבתוך העלילה משולבים "נאמברים" מוזיקליים המבוצעים על ידי הכוכבים, ג'ין קלי, פרד אסטר, ג'ינגר רוג'רס הם רק חלק מן השמות שהיו חלק מהז'אנר הזה.סרט המשחזר את תקופה הזו, וגם מחזמר בעצמו, הוא "שיר אשיר בגשם" בכיכובו של ג'ין קלי, שמציג את תקופת המעבר של הראי-נוע לקולנוע, ומאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של העשייה ההוליוודית באותה תקופה. כמו גם שנות השלושים והארבעים אופיינו בזרם נוסף, "הפילם נואר" שהושפע מן הגרמנים האקפרסיוניסטים.אחד הבמאים הבולטים של הזרם הזה, הינו פריץ לאנג, שברח מפני היטלר הביקש לעשות אותו במאי סרטי התעמולה שלו. סרט מופתי של אותה תקופה הוא "האזרח קיין" בבימויו של אורסון וולס, שהגדיל לעשות ולהביא את הבסיס לעריכה המודרנית. כמו גם הביאו את "קומדיות הסקרובול" שאופינו במתיחות בין המינים, וסיפורי אהבה שנגמרו כמובן בסוף טוב. בשנות החמישים והשישים , תקופת מלחמת קוריאה וויאטנאם והחלמת אמריקה מזוועות מלחמת העולם השנייה, פרח ז'אנר סרטי המפלצות. אמנם סוג זה של סרטים החל לפעול כבר בתקופת הסרט האילם, שם נודעו לשימצה הרוזן דרקולה, פרנקנשטיין ושותפיהם, אך מוראות המלחמה הציפו שוב את הפחד מהקומוניזם, ערכיות האומה האמריקאנית והפחד מפצצת האטום והקידמה הטכנולוגית. דבר זה התבטא במיוחד בסרטים אלו, שזכו לשם "סרטי B" עקב נחיתותם הביצועית בעיקר. עם סרטים אלו נמנים "היצור מהלגונה השחורה", "גודזילה", "מתקפת הנשים הענקיות" וכו'. על עף נחיתותם, הטילו סרטים אלו ועוד רבים אימה בתקופה בה אמריקה ליקקה את פצעיה. שנות החמישים והשישים, הביאו איתם גם שידרוג של ז'אנר ישן ואת אלפרד ה'יצקוק, אמן סירטי המתח והמסתורין. היצ'קוק פיתח את ז'אנר סרטי הדרמה והמתח לאין ערוך, ובחן את ערנות הצופה עם סרטיו, תוך שהוא מתמקד ביצרים האפלים ביותר של המין האנושי. עם סרטיו הגדולים נזכרים "פסיכו", "חלון אחורי" ו"ורטיגו" האלמוותי. כמו גם הייתה תחייה קצרה של מחזות הזמר, והקומדיות הרומנטיות, שוב על רקע מלחמת העולם השנייה, הפעם החזית הייתה הרבה יותר אופטימית מבעבר. סרטי הראווה ההוליוודים הופקו בשנים אלו ועימהם נמנים "חלף עם הרוח", "ספארטקוס" של קיובריק, ולורנס איש ערב" המצוין של דייוויד לין. בשנות השיבעים, לאחר ניטרול שיטת האולפנים שהייתה קיימת עד אז בהוליווד, קמו יוצרים חדשים שהביאו את קולות מלחמת וויאטנאם למרקע. יוצרים כמו פרנסיס פורד קפולה ("אפוקליפסה עכשיו") ואוליבר סטון ("נולד בארבע ביולי", "פלאטון") פתחו מחדש את הפצעים שהיו חבויים בתוך החברה האמריקאנית דאז. במקביל לסרטי המלחמה, צצו גם סרטי אנטי מלחמה, שתיארו את ימי מלחמת ויאטנם דרך עיני אלו שנשארו מאחור. אחד מהם היה המחזמר "שיער", שהיטיב לתאר את תרבות הוודסטוק והסמים של ילדי הפרחים בשנים אלו. הוליווד הספיקה להגיע לחלל כבר בסוף שנות השיבעים בעיקר בזכותם של שני יותרים מוכשרים. הראשון, סטנלי קיובריק הגאון, שיצר את "אודיסיאה בחלל 2001" המופתי והשני, ג'ורג' לוקאס שאך סיים לימודיו, בסרט הראשון שהפך לתופעה, "מלחמת הכוכבים". לוקאס שיכלל את הטכניקות שהיו מצויות באותה תקופב בהוליווד המסחרית לכדי אומנות, הקים את אולפן האפקטים המיוחדים ILM והחל את עידן שוברי הקופות. מייד אחריו, חבר טוב בשם סטיבן שפילברג המשיך את מסורת חברו והחל עובד לפי שיטת שוברי קופות שממשיכה עד היום. כך, יצר שפילברג בתחילת שנות השמונים את "איטי" ואת "מלתעות" ששיאם בקופות לא נשבר עד לאחרונה. הוליווד זינקה צעד גדול קדימה לקראת שנות התישעים, הן מבחינת אפקטים ופעלולים שלא היו אפשריים עד אז והן מבחינת תעוזה וחדשנות. בימאים כמו קוונטין טרנטינו ודייוויד פינצ'ר הביאו לכדי אומנות את עידן הפופ והMTV. כל אלו הם רק הבסיס להוליווד של ימינו, והשנים האלו השפיעו על יוצרים צעירים שממשיכים לפעול עד היום.
[עריכה] הקולנוע האירופי
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] המצב כיום
כיום רבים מסרטי הקולנוע עתירי התקציב מיוצרים בהוליווד ליד לוס אנג'לס, כמו כן יש מרכזים גדולים של אולפנים בבריטניה, צרפת ובמומביי (לשעבר בומביי) שבהודו (המרכז מכונה גם בוליווד)
ההתייחסות אל קולנוע היא כאל מדיום שמשנה ומגדיר מחדש את האומנות. ההתייחסות לקולנוע היא כאל פיתוח טכנולוגי תקשורתי שמכניס לבתים של הפרטים את העולם החיצוני.
