השפל הגדול: הובר הולך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השפל הגדול

הרקע לשפל הגדול טיפול ראשוני במשבר המשך מאמצי הובר ה"ניו דיל" של הובר הובר הולך ניו דיל מבוא הניו דיל הראשון הניו דיל השני ואחריו

השפל הגדול היה משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב-24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית. המשבר התפשט במהירות מארצות הברית למדינות אחרות בעולם ונמשך לאורך שנות השלושים בארצות הברית ובחלקים רבים של העולם.

הרחבה זו של הערך הראשי עוסקת בהתרחשויות בסוף כהונתו של הובר וסיכום תקופת כהונתו.

[עריכה] הובר יוצא, רוזוולט נכנס

בנובמבר 1932 הפסיד הובר בבחירות למועמד המפלגה הדמוקרטית, מושל מדינת ניו יורק פרנקלין דלאנו רוזוולט. רוזוולט זכה ברוב של 57% מהקולות וזכה בכל המדינות למעט שישה. רוזוולט שיגר מסרים מעורבים, כשמחד תקף את הובר על בזבזנות והיעדר ריסון תקציבי, ומאידך הבטיח את שלושת ה-Rים: הקלה, שיקום ורפורמה וטען כי ברשותו "עסקה חדשה (ניו דיל) לעם האמריקני". אבל הבחירות, כרגיל, לא נסובו סביב הבטחותיו של המועמד, אלא סביב כשלונו החרוץ של הנשיא המכהן.

בין בחירתו של רוזוולט לכניסתו לתפקיד, במרץ 1933, החל המצב הכלכלי לעבור משפל לצניחה חופשית. שמועות אודות יועציו הרדיקליים של רוזוולט עוררו דאגה אצל רבים והובילו לגידול עצום נוסף בסכומי הכסף שהחזיק הציבור בידו, שבשלב זה כבר הגיעו ל-6.3 מיליארד דולר, יותר מכפול משיעור הכסף במחזור לפני המשבר.

סכומים כאלו היוו סכנה ממשית לקיומם של הבנקים (בשנת 1933 התמוטטו 4,000 מהם). מושלי מדינות רבות איבדו את עשתונותיהם והכריזו על "חופשות בנקים" כדי למנוע "ריצה" שתביא לפשיטת רגל של הבנקים המקומיים. פעולות אלו רק הגבירו את החששות והחריפו את תהליך ההתמוטטות. עם כניסתו של רוזוולט לתפקידו הוא הכריז (באופן בלתי חוקתי) על השבתת כל הבנקים למשך שבוע בהתאם לחוק "סחר עם האוייב" ממלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן, איים הממשל החדש לפרסם בפומבי רשימה של "צברני זהב" כדי לכפות על המחזיקים כסף במזומן להפקידו שוב בבנקים. נוכח פעולות אלו, היה ברור כי ימיו של תקן הזהב ספורים.

[עריכה] סיכום כהונתו של הובר

כהונתו של הובר ואופן התמודדותו עם השפל הגדול מסמנים נקודת מפנה חשובה בתולדותיה של ארצות הברית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. הובר ואמריקה הגיעו למשבר הגדול ערוכים ומוכנים להתמודד עמו באמצעות חשיבה וכלים חדשים. גישת הלסה פר, הריסון התקציבי ואי-ההתערבות ששימשו את הממשלים הקודמים בארצות הברית הושלכו הצידה ככלי "ריאקציוני". במקומם, יישם הובר במרץ גישה חדשה שלפיה ההיחלצות מן המשבר תלויה בהחלשת השוק החופשי, מדיניות אינפלציונית המכוונת ל"ייצוב" והתערבות מאסיבית של הממשל בחיי הכלכלה והחברה.

כשלונה של השיטה הכלכלית החדשה אינו מוטל בספק. כאשר פנה הובר לעזוב את הבית הלבן, במרץ 1933, הייתה המדינה נתונה בשיאו של השפל הקשה בתולדותיה. הייצור צנח ביותר ממחצית (ממדד תעשייתי של 114 ל-54), התוצר הלאומי הגולמי צנח בכמעט מחצית, האבטלה ניצבה עיקשת על 25 אחוז מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בבניין עסקים חדשים צנחו מ-8.7 מיליארד דולר ב-1929 ל-1.4 מיליארד דולר ב-1933.

מספר העובדים בייצור טובין עמידים (בניה, דרכים, מתכות, ברזל ופלדה, עץ, רכבות, וכו') צנח מכ-10 מליון עובדים ב-1929 ל-4 מליון בלבד ב-1933, אבטלה בשיעור של שישים אחוז. מספר העוסקים בתעשיות המזון והמוצרים לצרכן (מזון, חקלאות, טקסטיל, דלק, חשמל, וכו') ירד מ-15 ל-13 מליון מועסקים. בארצות הברית נותר שפע יחסי במוצרי צריכה, אך התשתית חרבה כמעט לחלוטין.

החזית היחידה בה נחל הובר הצלחה, לפחות מנקודת מבטו, הייתה בשימור גובה השכר, שצנח במונחים נומינליים רק ב-23 אחוז בהשוואה ל-1929. יתר על כן, מאחר ועלות המחייה והמוצרים צנחה במהירות גבוהה בהרבה, השכר הריאלי לא רק שנשמר אלא אף עלה במהלך השפל. מגובה של 100 כנקודת הבסיס ב-1929 זינק השכר ל-111 אחוז ביוני 1931 ומכאן שמר על יציבות, עם 108.3 אחוז במרץ 1933.

הובר הציע מספר הסברים לכשלון. הסיבה העיקרית, כך לפי נאומו על מצב האומה בדצמבר 1932 הייתה המצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם. למרות שתלותה של ארצות הברית בייבוא ובייצוא הייתה מזערית, היה הובר משוכנע כי:

"עיקר קשיינו בשנתיים האחרונות מקורם בזעזועים מההתמוטטות העולמית שהיא, בתורה, תוצר של המלחמה הגדולה מלחמת העולם הראשונה".

בעיה אחרת, בעיני הובר, הייתה מבנה מערכת הבנקאות, שלטעמו נכשלה במבחן החשוב של אספקת אשראי, שהוא "השימון החיוני לגלגלי התעשיה, החקלאות והמסחר". המערכת הבנקאית, בעיניו, "חסרה ארגון במידה כזו שבשעת חירום המנגנון שלה מסכן או משתק את פעולתם של בנקים איתנים... ומסכן את המערכת הכלכלית כולה".

הובר לא ראה כאן כל קשר בין התמרוץ המתמשך שהעניק לבנקים להלוואות רעועות בכסף שלא היה ברשותם למצבה הרעוע של המערכת הבנקאית. הבעיה האמיתית, בעיניו, "צברנות" של אזרחים (כלומר, משיכת כספים) ומיאונם של הבנקים להלוות עד קצה היכולת ובאופן בלתי מבוקר—פעולה בוגדנית אותה תאר כ"חנק העסקים והחקלאות".

לסיום, היו להובר שני לקחים חשובים. ראשית, ביחס לפרוייקטים של עבודות ציבוריות, "בנקודה זו לא ניתן להצדיק הרחבה נוספת מבחינת שימושיותה לממשלה או לעם". הובר התקרב כאן להודאה גלויה בכך שפרוייקטים של עבודה ציבורית נכשלו לחלוטין: "עבודה יצרנית היא תוספת לעושר הלאומי ולתעסוקה עתידית, והרחבה לא מוצדקת נוספת של עבודות ציבוריות פדרליות היא נטל לעתיד".

לקח חשוב עוד יותר היה להובר להציע ביחס לנסיונו להשתמש בכלי האינפלציה כדי לפתור את בעיות השפל:

"אינפלציה של המטבע או ניהול ממשלתי של הבנקים לא יכולים להיות חלק מרפורמה. הממשלה חייבת להישאר בתחום הארגון, הרגולציה והאכיפה של נהלים בטוחים בלבד".