הגט מקליווא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת הגט מקליווא היא מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני בשנים 1766 - 1767. המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, גירש את אשתו, והצדדים דנו בשאלה אם היה במצב נפשי שבו גירושיו תקפים או לא. המחלוקת חרגה מגדרי הדיון ההלכתי, הציתה סכסוך נרחב בין רבנים משני הצדדים ובין קהילות שונות, וכמעט כל גדולי אותו דור נזקקו להתערב בה.
תוכן עניינים |
[עריכה] סיפור המעשה
בשנת 1766 (תקכ"ו) בא בחור בשם יצחק (איציק) בן אליעזר נייבורג ממנהיים בקשר שידוכין עם נערה בשם לאה בת יעקב גונצהויזן מבון. תאריך החתונה נקבע ליום ח' באלול באותה שנה. לקראת החתונה באו הכלה ומשפחתה למנהיים ונפגשו עם החתן. בימים שלפני החתונה התרשמו הנוכחים שדבר-מה מטריד את החתן: הוא סיפר שהוא מודאג בשל עניינים כספיים הקשורים לחתונה. עם זאת, הוא התנהג באורח שקול ונראה מיושב בדעתו. החתונה נערכה כמתוכנן ביום שישי, והחתן נשא דברים ואף אכל לשובע בסעודת ליל שבת, בניגוד להוראת רופאו שהורה לו לא להרבות באכילה.
למחרת בבוקר, בעצם יום השבת, קם החתן, לקח את כסף הנדוניה והסתלק מן העיר בלי לומר דבר לאיש. ביום ראשון נמצא החתן לאחר חיפושים בעיירה סמוכה. את הכסף שמר בידיו, ורק שילם על האירוח לבעל הבית שבו שהה. לאחר שהושב לביתו התעלף, וכשהתאושש ונחקר לפשר מעשיו סירב לנמק את בריחתו ורק הסביר כי נפל עליו פחד מוות במנהיים ולכן ברח. החתן נרגע לכמה ימים, אך בין המחותנים התפתח סכסוך כספי, ולאחר שיושב הסכסוך בידי רבי שמעון קופנהגן (רב מקהילתה של הכלה וקרוב משפחה שלה) החליטו כל הצדדים שהזוג הצעיר ייסע עם משפחת הכלה לבון, וקיוו כי שינוי המקום ייטיב גם את מצב רוחו של החתן, שבין אנשי מנהיים כבר הילכו שמועות על כך שלקה בטירוף הדעת.
שבעת ימי המשתה הסתיימו ועד השבת הבאה הגיעו האנשים לבון. במוצאי השבת פנה החתן לרבי שמעון קופנהגן והודיע לו כי הוא מוטרד מיחסה של אשתו אליו, וכן שהוא נמצא בסכנה גדולה בבון והוא חייב לעזוב מיד את המדינה ולעבור לאנגליה. משום כך ביקש לגרש את אשתו כדי שלא להשאיר אותה עגונה. מחוסר ברירה הסכימו הורי הכלה לגירושין. מכיוון שבבון לא היה בית דין המוכר על ידי השלטונות, ובדיסלדורף הסמוכה לא הסכים החתן להתגרש משום שרבים ממכריו מצויים בה, הוחלט שהגירושין יתקיימו בעיירה קליווא (קליף, Kleve, Cleves) שבדרך להולנד, אליה התכוון החתן ליסוע בדרכו לאנגליה. הרב בקליווא באותו זמן היה הרב ישראל ליפשיץ, סבו של בעל ה"תפארת ישראל". הוא שוחח עם כל הצדדים ובתוך יום אחד סידר את הגט. כל מי שדיבר באותם ימים עם החתן העיד לאחר מכן כי דיבר ביישוב הדעת ובהיגיון, ולא נראה כמי שלוקה בנפשו. לאחר שסודרו גם העניינים הכספיים - החתן הסכים להחזיר את כל כסף הנדוניה - שבו הכלה ומשפחתה לביתם, והחתן נסע לאנגליה והחל עוסק שם במסחר.
[עריכה] הפולמוס בין הרבנים
כשנודע לאבי החתן סיפור המעשה כעס מאוד על הגט ועל הכסף שנלקח מבנו. הוא פנה לרב קהילת מנהיים, הרב טעבלי העס, והלה הכריז כי הגט פסול מכיוון שהחתן היה "שוטה ומשוגע" בזמן מתן הגט, וממילא לא הייתה לו יכולת לגרש את אשתו. הרב שלח מכתב בעניין לרבני קהילת פרנקפורט, שבראשם עמד רבי אברהם אבוש מליסא בעל "ברכת אברהם", וביקש מהם להכריז בפומבי בשעת היריד שייערך בפרנקפורט כי האישה היא בגדר אשת איש. רבני פרנקפורט הסכימו עם טענתו של הרב העס, ושלחו מכתב לרב ליפשיץ בקליווא ובו קבעו כי לדעתם האישה היא בגדר אשת איש, ולדעתם עליו להכריז בפומבי על ביטול הגט. הם אמנם נמנעו מלהכריז בשעת היריד עם ביטול הגירושין. הרב ליפשיץ השיב לרבני פרנקפורט כי לדעתו הגט כשר לחלוטין, והאישה מותרת להינשא לכל אדם.
התפתחה מחלוקת רחבה שהשתתפו בה רבנים רבים מקהילות רבות. הרב מקליווא גבה עדות מאנשי קהילתו שהיו נוכחים בשעת סידור הגט, והם העידו כי החתן היה שפוי בדעתו; ולעומתו רבני פרנקפורט גבו עדות מאנשי בון ומהרב קופנהגן, וקבעו בעקבות גביית העדות שהחתן היה לוקה בנפשו. הם הוציאו כרוזים שבהם קבעו כי האישה היא בגדר ספק אשת איש, ולאחר מכן כרוזים נוספים שבהם קבעו שהיא אשת איש גמורה. כשפנו אליהם רבני קהילות נוספים שהצטרפו לדיון וביקשו מרבני פרנקפורט לפרט את השיקולים ההלכתיים שהביאו אותם לפסול את הגט, סירבו רבני פרנקפורט לכך; הם קבעו כי סמכותם כבית דין מספיקה, ואין הם חייבים לפרט את נימוקיהם: "ואין אנו צריכים להגיד טעם הדברים אשר עלו בהסכמתנו לשום אחד מחכמי הדור". הם סירבו גם לפרסם את הפרוטוקולים של דיוניהם ואת העדויות שגבו. במחלוקת עסקו חשובי רבני הדור, ובהם רבי שאול מאמסטרדם, רבי יעקב עמדן, רבי אריה ליב גינצבורג בעל "שאגת אריה" ורבי יחזקאל לנדא בעל "הנודע ביהודה", שהיו כולם בעד הכשרת הגט; מסיבה לא ידועה לא השתתף הגאון מווילנה בדיון. המחלוקת הסתעפה גם לטיעונים שאינם ממין העניין, ובכרוזים שהופצו תלו בעלי הדברים האשמות חריפות וכינויי גנאי זה בזה. הדברים הגיעו עד כדי שריפת מכתבים וחיבורים שנכתבו מצד אחד של המחלוקת בידי המחזיקים בצד השני.
לפי עדות שמשקלה מוטל בספק חלה תפנית מפתיעה במהלך האירועים כאשר שב החתן מלונדון לאחר כשנה וביקש להינשא מחדש לכלה. הדבר ניתן לו, אולם במהלך טקס החתונה לא הושמעו הברכות - שהרי לדעת רבני פרנקפורט היו החתן והכלה נשואים משכבר - ונוסח הקידושין שאמר החתן היה "הרי את עוד מקודשת לי". כך או כך, הוויכוח בין הרבנים המשיך להתנהל במישור התאורטי, ודעך רק כאשר נפטר הרב אברהם אבוש מפרקנפורט לאחר כשנתיים.
[עריכה] השיקולים ההלכתיים
[עריכה] כשירות נפשית לצורך מתן גט
השאלה ההלכתית שעמדה במוקד הדיונים הייתה שאלת מעמדו הנפשי של החתן. מי שמוגדר מבחינה הלכתית כשוטה, כלומר אדם הלוקה בנפשו, איננו יכול לתת גט לאשתו, משום שפעולת גירושי האישה דורשת גמירות דעת מוחלטת מצד הבעל. השאלה הייתה באיזו מידה הלם מצבו של הבעל את ההגדרה ההלכתית של השוטה.
הרב ליפשיץ, מסדר הגט, טען כי אמנם בשעת סידור הגט לא ידע על מעשה הבריחה של החתן במנהיים, אך ידיעה זו לא הייתה מעלה או מורידה מבחינתו, שכן שאלת כשרותו של הגט נבחנת לאור מצב הבעל בשעת מתן הגט בלבד. הוא עצמו שוחח עם הבעל מספר שעות ביום נתינת הגט, והתרשם כי היה מיושב בדעתו לחלוטין: "וישבו אצלי כמו ג' שעות, ודברנו מעסק הגט ומשאר דברים. וגם ר' יצחק דיבר ולא ראיתי בו שמץ מנהו משטות, רק כל דבריו בהשכל כמו שאר בעלי שכל והמדע". לעומתו טענו רבני פרנקפורט כי התנהגותו של החתן בימים שקדמו למתן הגט מוכיחה בעליל שהיה שוטה, ולכן גירושיו אינן גירושין. לטענתם, לא ייתכן כי שב לשפיותו בזמן הקצר שבין פרשת מנהיים לבין זמן סידור הגט בקליווא.
נקודות נוספות שהועלו: האם העובדה שהחתן שמר היטב על הכסף שלקח בידו בשעת בריחתו ממנהיים מוכיחה שהיה שפוי בדעתו בעת הבריחה? האם בקשתו לתת גט לאשתו כדי שלא תישאר עגונה מעידה על שפיותו? האם העובדה שסירב לגלות לאיש, כולל לרב מקליווא, מאיזו סיבה הוא מבקש ליסוע לאנגליה היא ראיה דווקא על טירוף?
בדיון ההלכתי שהתפתח נדונו סוגיות שונות בדבר ההגדרה ההלכתית של שוטה, ורבות מן הנקודות שעלו משמשות עד היום במערכת השיקולים ההלכתית בענייני כשירות נפשית ובענייני גירושין.
[עריכה] סמכות בית הדין
עניין שלכאורה לא היה בעל משקל מרכזי בדיון, אך ריכז עיסוק רב מן הצדדים היה מה סמכותם של הרבנים השונים במהלך הדיון ההלכתי. מרגע שהצטרפו רבני פרנפורט לדיון, שמלכתחילה לא היה להם כל קשר אליו, הם הכריזו כי כל הדיון המשפטי בנושא הגט הוא בסמכותם הבלעדית, וכי פסק דינם הוא סופי ומוחלט ואין כל אפשרות לערער עליו. יתר על כן, הם סירבו לפרסם את השיקולים שהובילו אותם להחלטתם:
- "מי יכריחנו לכתוב שו"ת בדבר הזה (...) שאין אנו צריכים לזולתנו, רק בעז"ה צירופנו יחד יכולים לברר וללבן שמעתא אליבא דהלכתא (=ללבן את הסוגיה כפי ההלכה) בלי שום סיוע משאר חכמים שבזמננו (...) ושום אדם לא יכול לדון בדבר הזה הן לימין הן לשמאל".
טענה זו גררה תשובות תקיפות מכל חכמי הדור. המתנגדים ציינו שמעולם לא הייתה זו דרכו של המשא ומתן ההלכתי להתנהל ללא טיעונים וטיעונים שכנגד; אפילו בית הדין הגדול שבירושלים, שרבני פרנקפורט השוו עצמם למעמדו, היה מבהיר את שיקוליו ההלכתיים ומעמיד אותם לביקורת. רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה" כתב בעניין זה בשו"ת שלו:
- "וכבר נתעוררו רוב חכמי המדינות הללו וכתבו לק"ק פפד"מ (=קהילת קודש פרנקפורט דמיין) לברר דבריהם כשמלה על מה ומאיזה טעם הם מבטלים הגט הנ"ל, שמסדרו הוא גדול בתורה, ויפרשו טעמם ונימוקם כראוי לכל חכמי ישראל, לישא וליתן בדבר הלכה. וחכמי ק"ק הנ"ל מיאנו להשיב שום טעם וראיה, רק כך עלתה במחשבה לפנינו, ואין אנו צריכים לפלפל בזה עם שום חכם מחכמי ישראל (...) ושאין רשות לשום חכם מישראל לדבר דבר בעסק זה. (...) ומיום הוסדה הארץ לא נעשה בזיון לכל חכמי הדור כאשר נעשה בזמנינו ובדורינו מאת דייני ק"ק פפד"מ בכרוז הנ"ל".
המערערים על דברי רבני פרנקפורט ציינו גם שגביית העדות שלהם נעשתה שלא כהלכה, משום שלא נעשתה בפני בעלי הדין. מה גם, שהם לא הסכימו לפרסם את תוכן העדויות והפרוטוקולים של הדיונים שערכו.
[עריכה] היחס לעגונה
טיעון שכמעט לא הוצב במרכז הדיון אבל עמד כל הזמן ברקע הדברים היה השאלה עד כמה יש לכופף את העקרונות ההלכתיים כדי להקל על מצבה של האישה. לפי פסקם של חכמי פרנקפורט, ובהנחה שהבעל היה נשאר באנגליה, הייתה האישה נשארת עד סוף ימיה בגדר אשת איש, אסורה להינשא לאחר וללא יכולת ללדת ילדים. הגט שסידר הרב מקליווא אפשר לה להינשא לאדם אחר ולהקים משפחה. מן הבחינה ההלכתית הצרופה, ההכרעה הקלה ביותר במחלוקת בין הרב מקליווא ורבני פרנקפורט הייתה לקבוע כי קיים מצב של ספק, כלומר האישה היא בגדר ספק אשת איש וספק מגורשת; ואולם הכרעה כזו הייתה מביאה את האישה למצב של עגינות קבועה, ולכן העדיפו פוסקי אותו דור להכריע את הדיון לצד המכשיר את הגט ומתיר את האישה להינשא.
בהקשר זה של עיגון האישה הוזכר בדיון ההלכתי גם חרם שהכריז רבנו תם על כל מי שיערער על תקפותו של גט לאחר שניתן. בעל ה"נודע ביהודה" הכריז כי יערוך בעצמו את טקס הקידושין למי שיבקש לשאת את האישה.
[עריכה] השלכות
בעקבות המחלוקת קבעה קהילת פרנקפורט בתקנותיה כי כל מי שתמך בהכשרת הגט לא ישמש בה כרב. לגבי הרב יחזקאל לנדא - שעמד בראש המחנה המכשיר, ודעתו הכריעה את הדיון - קבעה כי גם צאצאיו אחריו לא ישמשו בה כרבנים. ואכן, כשנפטר הרב אברהם אבוש והקהילה חיפשה מועמדים להחליפו, מצאה רק שלושה רבנים שהתאימו לשמש בה כרבנים ולא השתתפו בפולמוס, ובסופו של דבר נבחר לתפקיד הרב פנחס הורוויץ (בעל ה"הפלאה").
שני ספרים הסוקרים את הדיון ואת המכתבים שנשלחו בעניינו נתחברו על ידי הרבנים מן המחנה המכשיר את הגט. הרב שמעון מקופנהגן כתב את אור הישר (אמסטרדם תקכ"ט), והרב ישראל ליפשיץ כתב את אור ישראל (קליווא תק"ל). דברי בעל שו"ת "שאגת אריה" בפרשת הגט מקליווא מצוטטים בקונטרס מיוחד בסוף השו"ת, וכך גם בחלק מהמהדורות של שו"ת "נודע ביהודה".
מחלוקת עזה זו הייתה השנייה שהסעירה את יהדות גרמניה בפרק זמן קצר, לאחר המחלוקת הגדולה בין הרב יהונתן אייבשיץ והרב יעקב עמדן, שבה האשים עמדן את אייבשיץ בשבתאות. הפולמוסים הבאים שהעסיקו את יהדות גרמניה כבר חרגו מגבולו של העולם הרבני, שכן הם באו מצדם של אנשי תנועת ההשכלה; ויש מן ההיסטוריונים הסבורים, שכבודה של הרבנות שנתערער בפרשת הגט מקליווא סייע לעלייתם של המשכילים ולחיזוק ביקורתם כלפי העולם הרבני.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שלמה טל, "הגט מקליבה", בתוך: סיני כ"ד, תש"ט, עמ' קנב-קסז, ריד-רל
- יצחק שטרן, "הסערה סביב הגט מקליווא", בתוך: בנין אריאל מרבי שאול מאסטרדם, ירושלים תשכ"ה, עמ' ג-מא
- סטנלי שניידר, "כשירות רגשית: ניתוח הלכתי ופסיכולוגי של הגט מקליווא", בתוך: החיים כמדרש - עיונים בפסיכולוגיה יהודית, תל אביב 2004, עמ' 103 - 122
