הבדואים בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבדואים בישראל מתחלקים לשתי קבוצות: הבדואים בצפון הארץ, המתגוררים בכפרים ובעיירות רובם ככולם, והבדואים בנגב, ביניהם יש נוודים למחצה ותושבי עיירות וכפרים לא מוכרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הבדואים בצפון הארץ
| שבט | יישובים |
|---|---|
| נוג'ידאת | בועינה נוג'ידאת |
| אלהייב | טובא-זנגרייה, רומת אל-הייב, זרזיר |
| חוג’ייראת | ביר אלמכסור, דמיידה, מקמאן, דהרה |
| סואעד | סלאמה (הגליל), קמאנה, חוסנייה, ראס אל עין, חמירה |
| עווארנה | חמאם |
| אלוהיב | חמאם |
| אלנעיים | ערב אל נעים |
| סבייח | עאב אל שיבלי |
| סעאידה | אום אל-גנם |
| זבידאת | בסמת טבעון, מנשייה זבדה |
| סעדיה | בסמת טבעון |
| עומרייה | אבטין |
| כעבייה | |
| טבאש | |
| חגאגרה | |
| אלחלף | |
| חמדון | |
| מריסאת | |
| סויטאת | |
| מואסי | |
| גואסיס | |
| עיאדאת | |
| מזאריב | |
| גריפאת | |
| דלאיקה |
[עריכה] הבדואים בנגב
נכון לסוף 2003, באזור הנגב חיים כ- 170,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע - כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה והשאר הם תושבי כפרים לא מוכרים.
[עריכה] היסטוריה
עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ.
בשנות ה-40 חיו בנגב כ75,000 בדואים. במלחמת העצמאות רובם ברחו או גורשו, בעיקר לרצועת עזה, ובנגב נותרה אוכלוסייה של 11,000 נפש. בשנת 1951, עם החלת הממשל הצבאי על כל ערביי ישראל, אולצו הבדואים בנגב לעבור לאזור הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. חוק הקרקעות משנת 1952, שקבע כי מי שאדמתו אינה בחזקתו באפריל 1952 מאבד את זכותו עליה, גרם לאובדן זכויותיהם של הבדואים בקרקעותיהם שמחוץ לאזור הסייג, אליהן לא יכלו לחזור. במקביל, החל תהליך של הפקעת אדמות שהיו בשימוש הבדואים לצורכי הקמת יישובים יהודיים, שמורות טבע ושטחי אש ומחנות צבא (שהבולט ביניהם הוא שדה התעופה בנבטים).
לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על-ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד. מצב זה נמשך עד לשנת 1974, אז החליטה המדינה לחתור להסכם פשרה עם הבדואים. נסיונות הפשרה לא צלחו. במקביל נמשך גם המאבק המשפטי, למרות החלטה תקדימית של השופט חלימה, שקבע כי לבדואי, מעצם הגדרתו, לא יכולה להיות זיקה לאדמה.
בשנת 2003 הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, על תוכנית שמטרתה - פתרון בעיית הכפרים הלא המוכרים. תוכנית זו כוללת מצד אחד הכרה בשבעה יישובים בדואים חדשים(קסר אל-סיר, אם תנאן, דריג'את, מרעית, ואדי גוין, אום בטין, ביר הדאג' ותראבין, שיכללו בבמועצה האזורית אבו בסמה, ומצד שני - הגברת האכיפה בסוגיית הבנייה הבלתי חוקית.
[עריכה] מצב סוציו-אקונומי
פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מספר תהליכים מקבילים גרמו לירידת ההכנסות מחקלאות:
- ירידה כלל עולמית בהכנסות מחקלאות - שיטות ייצור חדשות הגדילו את הייצור העולמי במידה ניכרת וגרמו לעודפי היצע, שבתורם גרמו לירידת מחירי התוצרים החקלאיים. כתוצאה מכך הצטמצמו הכנסותיהם של אוכלוסיות שהמשיכו לעסוק בחקלאות בשיטות לא-ממוכנות.
- עיור כפוי - העברתם של הבדואים לעיירות הקבע על-ידי המדינה מנעה מהם לעסוק בחקלאות.
- הפקעת אדמות - רעיית צאן, העיסוק ומקור הפרנסה המרכזי של הבדואים, דורשת שטחי מרעה גדולים. הפקעת האדמות שתוארה לעיל לא איפשרה להם להמשיך בעיסוק זה בצורה אינטנסיבית.
- בשנים האחרונות, גידולי שדה הנמצאים על שטחים שהבעלות עליהם נתונה במחלוקת בין הבדואים למדינה מרוססים מהאוויר בקוטלי עשבים.
כל אלה הביאו את הבדואים לחיפוש מקורות פרנסה נוספים על החקלאות, אך מיקומם בפריפריה של מדינת ישראל והעדר תשתיות לתעשיה בעיירות הבדואיות לא איפשרו להם לפתח מקורות חליפיים.
כתוצאה מהמצב שתואר לעיל, אוכלוסיית הבדואים בנגב היא ללא ספק האוכלוסייה הממוקמת במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי בישראל. לפי נתוני הלמ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו אקונומי. גם בשיעור מקבלי הבטחת הכנסה ובשיעור הבעלות על רכב פרטי מיקומן של העיירות נמוך מאוד. מידע על הכפרים הלא מוכרים לא נאסף על-ידי הלמ"ס, אך משערים שהמצב שם אף יותר גרוע.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אבשלום שמואלי, התנחלות הבדואים של מדבר יהודה, גומא (תל אביב), 1970.
- אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס, (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר (בר צבי, ששון: "מאפיינים של חיי הבדואים בנגב טרם התנחלות"), הוצאת משרד הביטחון 1979
