האימפריה הפרתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האימפריה הפרתית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום איראן, מסוף המאה ה-3 לפנה"ס. בהדרגה השתלטה על מסופוטמיה (עיראק של ימינו) בין 190 לפנה"ס ו-224 לספירת הנוצרים, והפכה לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, בכך שהגבילה את השתלטותה מזרחה אל מעבר לקפדוקיה (היא מרכז תורכיה של ימינו).
האימפריה הפרתית הייתה אחת מהאימפריות העמידות ביותר של המזרח הקרוב. היא שלטה בכל השטח הקרוי כיום איראן, עירק וארמניה, וכן בחלקים מתורכיה, גאורגיה, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, אפגניסטן וטג'יקיסטן, ולתקופות קצרות בשטחים המהווים כיום חלקים מפקיסטן, סוריה, לבנון ואף ארץ ישראל. סופה של אימפריה זו בא בשנת 224 לספירה, כאשר מלכה האחרון הובס על ידי אחד מן הוסאלים שלו, ונוצרה האימפריה הסאסאנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות
תחילתם של הפרתים בשבט נוודים בשם פרני, שמוצאו אירני, ודיבר שפה אירנית, אשר הגיע לאירן מאסיה המרכזית. שבט זה היה שבט של רוכבים נודדים אשר רכש מוניטין על ביצוע "היריה הפרתית" -פניה אחורה בעת רכיבה בדהירה במהירות מלאה על מנת לשחרר ירית חץ לאחור.
השפעותיהם של הפרתים הגיעו עד לחצי האי ערב, שם נמצאו בעיר אובר, ששימשה תחנה חשובה לסחר הלבונה, קרמיקות בסגנון פרתי ייחודי. כוחה של האימפריה הפרתית המוקדמת הינו מוערך יתר על המידה, שכן ההיסטוריונים העתיקים אינם מסוגלים להפריד באופן מדוייק בין האימפריה הענקית שהוציא מקרבו העם הפרתי, לבין שורשיו המעורפלים.
מעט מאוד ידוע על שורשי הפרתים. לא הייתה להם ספרות משלהם, וכתוצאה מכך ההיסטוריה הכתובה שלהם נוצרה על ידי אויביהם ומתחריהם - הרומאים, היוונים, היהודים ואף, בצידה האחר של דרך המשי הסינים. קיים אף ויכוח כיצד הם קראו לעצמם. יש המניחים שהאימפריה הפרתית נקראה בשפתם "ארנשאהר".
כוחם נוצר משילוב של לוחמת גרילה של שבט נוודים רכוב, עם ארגון חברתי מפותח דיו, שהספיק על מנת ליצור אימפריה רחבה. רוב ממלכתם הייתה מורכבת מממלכות וסאליות, וערים הלניסטיות (פוליס) נהנו ממידה מסוימת של אוטונומיה.
[עריכה] תחילתה של האימפריה
בתחילה, מלך בשם ארשאק (ארסאקס), אשר שלט בשבט נוודים בשם "פארני" (שם שהיחס שלו אל המילה "פרתים" עדיין נתון לויכוח) הכריז על עצמאותו מן האימפריה הסלאוקית, באזורים נידחים של צפון איראן, בערך בשנת 250 לפנה"ס. נסיונות הסלאוקים, וביניהם סלאוקוס השני להכניעם, נכשלו, ושורה של מושלים בשם ארשאק שלטו באזורים אלו, עד שאנטיוכוס השלישי הצליח להכניעם, ושב וצירף את ארצם אל המדינה הסלאוקית בשנת 206 לפנה"ס.
אך בשלב זה הייתה האימפריה הסלאוקית חלשה מכדי להחזיק בטריטוריה זו. תבוסת הסלאוקים לרומאים ליד מגנזיה באסיה הקטנה בשנת 190 לפנה"ס הביאה לכך שבמאה השנייה לפנה"ס שבו הפרתים ותפסו את כל הטריטוריות שהיו שייכות להם ממזרח לסוריה. בעת שהפרתים השתלטו על העיר הראט (כיום באפגניסטן) שהייתה ממוקמת על דרך המשי לסין, הם הפכו לשולטים במסחר בין המזרח והמערב, וכל הממלכות ההלניסטיות באזור, שהיו תלויות במסחר זה, נדונו להכבש על ידן. בין השנים 175 לפנה"ס ו170 לפנה"ס כבשו המלכים הפרתים את כל אזור דרום הקווקז והשתלטו על ארמניה ובאקטריה.
היו אלו המלכים הסלאוקים אשר נפל בגורלם לשמור לבל יתפשטו הפרתים מערבה. אנטיוכוס אפיפנס, אשר עשה לו לעיקרון לכפות ולהפיץ את התרבות ההלניסטית (וכתוצאה מכך פרץ בארץ ישראל מרד החשמונאים, ועד היום מכונה הוא במקורותינו "אנטיוכוס הרשע") בילה את שנותיו האחרונות בקרבות חסרי תוחלת עם הפרתים, ומת במלחמה זו בשנת 163 לפנה"ס. הפרתים השכילו לנצל את חולשת הסלאוקים בזמן המאבקים השושלתיים שהתישו את כוח השליטים הסלאוקים לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס.
בשנת 139 לפנה"ס שבה המלך הפרתי מיתרדטס הראשון את המלך הסלאוקי דמיטריוס ניקטור, והחזיקו בשבי במשך עשר שנים, ובאותו זמן כבש את כל אזור מסופוטמיה וממלכת מדי.
בשנת 129 לפנה"ס שלטו הפרתים בכל הארצות המצויות ממזרח לנהר החידקל וביססו את בירתם בקטסיפון שעל גדת הנהר, המצויה מעט למורד הנהר מן המקום בו מצויה כיום בגדד. קסטיפון הייתה אך פרבר בצידו השני של הנהר מן העיר סלאוקיה שהייתה אחת הערים המשגשגות של האימפריה הסלאוקית באזור מערב אסיה. בתקופת השלטון הפרתי שמרה העיר על אופייה ההלניסטי, ועל עצמאותה כעיר. כאשר גדודי הפרשים הפרתים היו שוהים בחורף בקסטיפון, ובקיץ היו פורשים מן החום המסופוטמי אל עריהם סוסה ואקבטנה (כיום חמדאן, כ-400 ק"מ דרום מערב לטהראן).
[עריכה] ממשל
אחרי כיבוש מדי, אשור, בבל ועילם היה על הפרתים לארגן את האימפריה שלהם. האליטה השלטת במדינות אלו הייתה יוונית, והשליטים החדשים היו צריכים להתאים את מנהגיהם למנהגי העמים שכבשו אם היה ברצונם להחזיק בכיבוש. כך שהערים שמרו על זכויותיהן העתיקות והמינהל האזרחי נותר ללא הפרעה. מטבעות באימפריה הפרתית היו מוטבעים בשפה היוונית, עד למאה השנייה לספירה, כאשר השימוש בשפה זו שקע.
מקור השראה נוסף היה השושלת האחמנידית אשר שלטה בעבר באימפריה הפרסית. אנשי חצר המלך דיברו בפרסית והשתמשו בכתב פהלווי. החצר המלכותית נדדה בין בירה לבירה, ומלכי פרתיה רצו להקרא, כפי שנקרא כורש - "מלך המלכים". תואר זה היה מתאים מאד, שכן פרט לממלכתו, שלט מלך הפרתים במספר שהגיע עד שמונה עשרה ממלכות נוספות, להן מידה מסוימת של אוטונומיה.
האימפריה עצמה לא הייתה ריכוזית. דובר בה בליל של שפות, עמים רבים נכנעו למרותה, ומערכות כלכליות שונות היו נהוגות בה. אך הקשרים הרופפים בין החלקים השונים של האימפריה היו בסופו של דבר המפתח להישרדותה של האימפריה. במאה השנייה לספירה, נפלה קטסיפון שלוש פעמים בידי הרומאים, אך האימפריה שרדה, בשל העובדה שלא הייתה תלויה במרכז אחד. מצד שני, העובדה שהאימפריה הייתה אך אגד רופף של ממלכות, מחוזות אוטונומיים וערי מדינה, החלישה את האימפריה הפרתית, ומנעה את התפשטותה אל מעבר לאיראן ומסופוטמיה.
שליטים מקומיים שיחקו תפקיד חשוב במינהל, והמלך היה צריך לכבד את זכוית היתר שלהם. לכמה משפחות אצולה הייתה זכות הצבעה במועצת המלך. שבט סוראן היה בעל הזכות להכתיר את המלך הפרתי, וכל אציל היה בעל הזכות להחזיק בצבא משלו. כאשר הכתר היה נתון על ראשו של שליט חלש, הפילוגים בקרב האצולה היו הופכים למסוכנים.
הפריפריה של האימפריה הייתה אוטונומית בצורה מפתיעה. למשל, מדינות הפריפריה היו בעלות הזכות להטביע את מטבעותיהן, זכות נדירה בעולם העתיק. כל עוד שהועלה המס, לא התערבו המלכים הפרתים בנעשה בגבולות ממלכתם. השיטה עבדה היטב, וערי הממלכה פרחו.
המס היה המקור של ההכנסה המלכותית. מקור אחר היה המכס. הפרתים שלטו בדרך המשי, נתיב המסחר היחיד בין ארצות הים התיכון וסין.
[עריכה] הקשרים עם סין
התייר הסיני ז'אנג קיאן, אשר ביקר בבאקטריה ובסוגדיאנה בשנת 126 לפנה"ס, הותיר את הרשומה הסינית הראשונה הנוגעת לאימפריה הפרתית. לדבריו הפרתים קרויים "אנז'י", (שיבוש של השם "ארשאקים", שמה של השושלת השלטת בתקופה זו). הוא זיהה בבירור את פרתיה כציביליזציה עירונית, השווה לממלכות דומות באזור מרכז אסיה באותה התקופה כטא-יואן ודאקסיה. על פי דברי התייר הסיני מיושבים הפרתים על אדמתם, מעבדים את השדות ומגדלים אורז וחיטה. האזור כולל מספר מאות ערים בגדלים שונים. המטבעות של הארץ עשויים מכסף ועליהם דיוקן המלך. כאשר המלך מת, המטבע מוחלף ומוטבעים מטבעות חדשים שעליהם דיוקן יורשו. רשומות נשמרות בכתיבה על רצועות מעור.
לאחר דין וחשבון זה החלו יחסי מסחר בין סין ומדינות מרכז אסיה ובין פרתיה לפרוח, ומשלחות רבות נשלחו במהלך המאה ה-1 לפנה"ס. המשלחות מנו מאות אנשים, כאשר הקטנה שביניהן מנתה מאה אנשים, ובין חמש לעשר משלחות היו נשלחות מדי שנה.
הפרתים היו נחושים לשמור על יחסי מסחר עם סין, ושלחו משלחות משלהם, כאשר הראשונה יצאה בשנת 110 לפנה"ס. בשנת 97 לספירה, הגיע הגנרל הסיני בן צ'או עד לחופי הים הכספי ושם נוצר מגע ישיר עם הפרתים.
המסחר עם הפרתים לאורך דרך המשי, שימש תפקיד בהפצת הבודהיזם ממרכז אסיה לסין. אן שין קאו, אציל פרתי שהפך למיסיונר בודהיסטי הגיע לבירה הסינית לויאנג בשנת 148, וייסד שם מקדש, והיה לאיש הראשון שתירגם את כתבי הקודש הבודהיסטים לשפה הסינית.
[עריכה] המאבק עם רומא
הקשר הרשמי הראשון בין שתי המעצמות היה בשנת 92 לפנה"ס, כאשר במהלך מסעו של נציב קיליקיה הרומית לוקיוס קורנליוס סולה באסיה הקטנה, נשלחו אליו נציגים רשמיים של האמפריה הפרתית על מנת לחתום על הסכם ידידות. כבר אז נתגלו מחלוקות מסוימות בקשר לארמניה.
בשנת 53 לפנה"ס פלש המצביא הרומי מרקוס ליקיניוס קראסוס אל האימפריה הפרתית. בחרן הובס המצביא על ידי מצביא בשם "סורנה" (כפי הנראה שיבוש של שמו, ובילבול עם השבט השליט באימפריה, שבט הסורן). הייתה זו תחילתה של סידרת מלחמות בין הפרתים והרומאים שנמשכה למשך שלוש מאות שנים.
הצבאות הפרתים כללו שני סוגי פרשים. ה"קטפרקטים" המשוריינים והכבדים, נושאי הנשק הכבד, והפרשים הקלים נושאי הקשתות. לרומאים, אשר הסתמכו על פרשים כבדים, היה שילוב זה קשה לפיצוח. מצד שני, הפרתים התקשו להחזיק בשטחים שכבשו, ולא היו מיומנים באומנות המצור. שילוב זה גרם למלחמות בין הרומאים לפרתים להמשך זמן רב.
לאחר מותו של קראסוס החלה מלחמת אזרחים בין תומכי פומפיוס ובין תומכי יוליוס קיסר והרומאים לא התפנו להעניש את הפרתים על השמדת צבאו של קראסוס. לאחר רציחתו של קיסר היו בין הרוצחים אשר נמלטו מזעמם של יורשי קיסר מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס כאלה ששיתפו פעולה עם הפרתים: בשנת 41 לפנה"ס פלש לסוריה צבא פרתי, בפיקודו של המפקד הרומי לאביניוס (מן הקושרים כנגד קיסר). הצבא פלש לסוריה, קיליקיה והתקיף את פריגיה. צבא נוסף פלש ליהודה. באותו הזמן הייתה הממלכה שרויה במלחמות בין פלגים שונים של בית חשמונאי. הפרתים הביאו עמם את המלך מתתיהו אנטיגונוס השני והושיבו אותו על כס המלכות ביהודה. את המלך המכהן, הורקנוס השני שלחו לגלות בבבל. רק לאחר תבוסת הפרתים בידי הרומאים, הצליח צבא רומי, בשנת 37 לפנה"ס להסיר את מתתיהו אנטיגונוס מכיסאו, ולהשליט על יהודה את עושה דברם של הרומאים, המלך הורדוס. בשלל שקיבלו מכיבושים אלו בנו הפרתים את בירתם קסטיפון.
בשנת 39 לפנה"ס ניסה מרקוס אנטוניוס לנקום בפרתים. בקרב שהתחולל נהרג לביניוס, ואזור נהר הפרת הפך שוב לגבול שבין שתי האומות. הפרתים למדו שאין בכוחם להחזיק בטריטוריה שכבשו באמצעות צבא המורכב מפרשים בלבד. אך אנטוניוס החליט להמשיך בפעולה, ופלש למסופוטמיה בשנת 36 לפנה"ס כשעימו הליגיון השישי ויחידות נוספות. הפרתים נסוגו תוך כדי שהם משאירים מאחוריהם "אדמה חרוכה" ומקשים על הצבא הכובש בדרכו. על אף שאנטוניוס הגיע לארמניה, בשל ריבוי האבידות נחשב המסע לכישלון.
לאחר מכן שקעה רומא שוב במלחמת אזרחים, זו הפעם בין אנטוניוס ואוגוסטוס. לאחר נצחונו של אוגוסטוס התעלם זה מן הפרתים, והשקיע את מאמציו במערב. יורשו טיבריוס הגיע עוד בימי אוגוסטוס (20 לפנה"ס) להסכם עם הפרתים, לפיו הכירו הפרתים בשלטון הרומאי בארמניה, והשיבו את ניסי המלחמה שנפלו בידם בקרב חרן.
בזמן זה הפרתים החלו מתעניינים בנעשה בעמק ההינדוס, והחלו בהשתלטות על ממלכת גנדהארה. המסורת הנוצרית מספרת כי מן המנהיגים הפרתים, גונדופרנס מלך טקסילה הוטבל לנצרות בגנדהארה. סיפור זה אינו בלתי אפשרי. מאמינים במספר דתות התקיימו בצוותא בגנדהארה ובפונג'אב, ואין זה בלתי אפשרי כי השפעת הנצרות המוקדמת הגיעה אף לאזור זה.
בין השנים 10 ל-20 לספ' התנהלה סביב העיר נהרדעא ממלכה שבראשה עמדו שני אחים יהודים, חנילאי וחסינאי. ראשיתה של הממלכה במרידת שני האחים במלך הפרתי (מרד חנילאי וחסינאי) והגעה להסדר עימו. המרידה פרצה על רקע נסיבות היסטוריות פוליטיות, ארגוניות וביטחוניות ששררו אז בממלכה הפרתית הגדולה.
המלחמה הרומית פרתית הבאה פרצה בשנות השישים של המאה הראשונה לספירה. ארמניה הפכה לממלכה וסאלית רומאית, אך המלך הפרתי וולוגסס ה-1 מינה בארמניה שליט חדש, את אחיו, טירידאטס, והרומאים לא ראו זאת בעין יפה. המצביא הרומאי גניאוס דומיטיוס קורבולו פלש לארמניה, וכתוצאה מכך הוכתר אותו המלך מחדש בידי נירון קיסר. הצדדים הגיעו לפשרה לפיה יהיה המלך הארמני אציל פרתי, אך יידרש להסכמת הרומאים למינויו.
[עריכה] ההתרחבות לעבר הודו
במהלך המאה הראשונה לספירה החלו הפרתים בכיבוש הודו. הפרתים שלטו בבאקטריה ובשטחים נרחבים בצפון תת היבשת, לאחר שהיכו בממלכות מקומיות רבות באזור גנדהארה. בשנת 20 לספירה גונדופרס, אחד מן הכובשים הפרתים, הכריז על עצמאותו מן הממלכה, והקים את הממלכה האינדו פרתית בכל השטחים שכבש.
במשך ההיחלשות של האימפריה הפרתית, המאבק עם האימפריה הרומית ומותו של מיתרדטס השני ב92 לפנה"ס, "סורן", משפחה פרתית מכובדת ואצילית משושלת האסקידים, החלה לפלוש לעבר הודו.
בשנת 20 לספירה, אחד מהכובשים הפרתיים הצהיר את העצמאות שלו מהאימפריה הפרתית, וייסד ממלכה הודית-פרתית חדשה בטריטוריה הכבושה.
הממלכה בקושי הצליחה לשרוד במשך מאה שנה. לאחר מותו של השליט הראשון של הממלכה ההודית-פרתית, שהביא הצלחה לממלכתו, החלה ירידה בכוחה וביסוסה של הממלכה ההודית-פרתית, עד שהיא נעלמה מהעולם.
שליטים מהממלכה האינדו-פרתית:
- גונדופרס הראשון
- אבדגסס הראשון
- סטבסטרסט
- סרפדונס
- אורתגנס
- אודאוזנס
- גונדופרס השני
- אבדגסס השני
- פקורס
[עריכה] שקיעת הממלכה הפרתית
לאחר מותו של וולוגסס הראשון שקעה הממלכה הפרתית באנארכיה, וכוחה ירד. לעיתים שלטו שני מלכים במקביל, ולעיתים אף יותר.
ביחסיהם של הפרתים עם הרומאים, הפשרה עם הרומאים לגבי ארמניה השיגה את מטרתה, אך לא הסדירה את הדחתו של מלך ארמניה. בשנת 110 ניסה המלך הפרתי וולוגסס ה-3 להדיח את המלך הארמני. הקיסר הרומאי טריאנוס החליט לפלוש לממלכה. מלחמה פרצה בשנת 114 לספירה, ובה הוכו הפרתים קשות. הרומאים כבשו את ארמניה, ומשם פרצו דרומה. הפרתים נאלצו לסגת. בשנת 116 כבש טריאנוס את קסטיפון, והכריז על בבל ואשור כפרובינקיות רומאיות.
האוכלוסייה בשטחים אלו הייתה נאמנה לפרתים, ומרידות פרצו כנגד הרומאים. באותו הזמן מרדו היהודים שבגולה (באירוע המכונה "מרד התפוצות"), וטריאנוס נאלץ לשלוח צבא על מנת לדכאם. טריאנוס התגבר על אירועים אלו, אך יורשו אדריאנוס נאלץ לוותר על השטחים שנכבשו בשנת 117. עתה כבר היה ברור כי הרומאים למדו כיצד להכות בפרתים.
בשנת 161 המלך וולוגסס הרביעי הכריז על מלחמה נוספת כנגד הרומאים, ושב וכבש את ארמניה. הרומאים הגיבו בכיבוש קסטיפון בשנת 165. עליונותם של הרומאים הפכה לעובדה קיימת.
שלושים שנה לאחר מכן קיבלה האימפריה השוקעת את מכת החסד. המלך וולוגסס החמישי ניסה לכבוש מחדש את מסופוטמיה, כשהוא מנצל מלחמת אזרחים ברומא בשנת 193, אך כאשר הגנרל שהפך לקיסר ספטימיוס סברוס השתלט על האימפריה, הוא התקיף את הפרתים. שוב נפלה קסטיפון בידי הרומאים (198 לספירה), ושלל רב הובא לרומא (על פי הערכות מודרניות הובא די שלל על מנת לדחות משבר כלכלי שעתיד היה לבוא בכמה עשורים). פרתיה הפכה לממלכה מרוששת. המלכים לא יכלו לשלוט באצולה, והממלכות העצמאיות סירבו לשלם את המס ולציית. בשנת 224 המלך הפרסי ארדשיר מרד בפרתים, ושנתיים לאחר מכן כבש את קסטיפון. הפעם היה זה סופה של האימפריה, ותחילת האימפריה הפרסית השניה, בה מלכה שושלת הסאסאנים.
[עריכה] שליטים פרתיים
הערה: ישנן במחקר כמה שיטות באשר לרשימה זו; הרשימה הבאה מסודרת על פי גישה אחת בלבד.
- ארסקס הראשון (247 לפנה"ס-211 לפנה"ס)
- ארסקס השני (211 לפנה"ס-191 לפנה"ס)
- פירפיתוס (191 לפנה"ס-176 לפנה"ס)
- פרטס הראשון (176 לפנה"ס-171 לפנה"ס)
- מיתרדטס הראשון (171 לפנה"ס-138 לפנה"ס)
- פרטס השני (138 לפנה"ס-127 לפנה"ס)
- ארטבן הראשון (127 לפנה"ס-124 לפנה"ס)
- מיתרדטס השני (123 לפנה"ס-88 לפנה"ס)
- גוטרזץ הראשון (95 לפנה"ס-90 לפנה"ס)
- אורודס הראשון (90 לפנה"ס-80 לפנה"ס)
- מלך לא ידוע - 80 לפנה"ס
- מלך לא ידוע - 80 לפנה"ס-70 לפנה"ס
- סנטרוקס (77 לפנה"ס-70 לפנה"ס)
- פרטס השלישי (70 לפנה"ס-57 לפנה"ס)
- מיתרדטס השלישי (57 לפנה"ס-54 לפנה"ס)
- אורודס השני (57 לפנה"ס-38 לפנה"ס)
- פקורוס הראשון (39 לפנה"ס-38 לפנה"ס; היו שני מושלים באותה השנה)
- פרטס הרביעי (38 לפנה"ס-2 לפנה"ס)
- תירידתס השני
- פרטס הרביעי (2 לפנה"ס-4)
- הורדס השלישי (6)
- וונונס הראשון (8-12)
- ארטבן השני (10-38)
- תירידתס השלישי (35-36)
- ורדנס הראשון (40-47)
- גוטרזץ השני (40-51)
- סנברס (50-65)
- וונונס השני (51)
- וולוגסס הראשון (51-78)
- ורדנס השני (55-58)
- וולוגסס השני (77-80)
- ורדנס השני (55-58)
- וולוגסס השני (77-80)
- פקורוס השני (78-105)
- ארטבן השלישי (80-90)
- וולוגסס השלישי (105-147)
- וולוגסס הרביעי (147-191)
- אוסרואס השני (190)
- וולוגסס הרביעי (191-208)
- וולוגסס החמישי (208-228)
- ארטבן הרביעי (216-224)
לשליטים של הממלכה האינדו-פרתית, ראו בחלק השני של ההתרחבות לעבר הודו
