גלן גולד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גלן הרברט גולד (Glenn Herbert Gould, נולד 25 בספטמבר 1932, נפטר 4 באוקטובר 1982) - פסנתרן קנדי מפורסם, שנחשב על ידי רבים כגאון מוסיקלי ונמנה על ענקי הפסנתרנים בני דורו, כמו: רחמנינוב רובינשטיין והורוביץ. נודע באישיותו הססגונית, במוזרויות ובפרובוקציות שבהן היה מעורב, ובזכות הקלטותיו מרובות ההשראה של המוזיקה לכלי מקלדת של יוהן סבסטיאן באך.
[עריכה] תולדות חייו
גולד נולד כ-Glen Gold בטורונטו שבמחוז אונטריו בקנדה. משפחתו שינתה את שמה ל-Gould בניסיון להתחמק מהאנטישמיות בשנות השלושים של המאה ה-20.
אימו, אשר סבה היה בן-דודו של אדוארד גריג, הייתה מורתו הראשונה לפסנתר. בגיל 10 החל ללמוד נגינה בפסנתר, אורגן ותאוריה ב"קונסרבטוריון המלכותי למוזיקה" בטורונטו.
ב-1945 הופיע לראשונה בפני קהל (על אורגן), ושנה לאחר מכן ביצע את הקונצ'רטו מס' 4 לפסנתר של בטהובן יחד עם התזמורת הסימפונית של טורונטו. הרסיטל הציבורי הראשון שלו נערך ב-1947, והרסיטל הראשון לרדיו הושמע ב-1950 בתאגיד השידור הקנדי. מאז, ובמשך 13 שנים החל לנוע במרתון של קונצרטים ברחבי העולם, וניגן עם מיטב התזמורות הפילהרמוניות כמו אלה של ברלין, וניו יורק.
ב-1957 ערך גולד סיבוב הופעות בברית המועצות, והיה הצפון-אמריקאי הראשון לנגן שם מאז מלחמת העולם השנייה. הופעותיו כללו קטעים מאת באך וכן מוזיקה סדרתית מאת ארנולד שנברג ואלבן ברג, שדוכאה בעבר בברית המועצות בתקופת הריאליזם הסוציאליסטי. גולד חזר והביא למערב את המוסיקה של המלחין הרוסי דימיטרי שוסטקוביץ'.
בחודש נובמבר 1958 הגיע גולד להופעות בישראל, ושהה כאן חודש וחצי, במהלכן ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הופעתו זו עוררה הדים רבים גם בזכות נגינתו המופלאה שהוציאה את המבקרים מגידרם, אך גם בססגוניות שלוותה להופעה: התקנה ממושכת של השרפרף הקבוע שנשא עימו להופעות בכל מקום בעולם, המעיל הכבד שלבש עקב הצטננותו ו-4 תנורי חימום שפוזרו סביב כסאו.
ביקורו בארץ, וענינים טכניים כמו פסנתר כנף שלא תאם את רצונותיו, הותירו בו חותם של ייאוש ואכזבה מנדודיו בעולם. ככל שהוכרה גאוניותו וגברה תהילתו, חש גולד עייפות מהנגינה בפני קהל, עד כדי תחושה כאילו הופעותיו הופכות לענין טכני. ב-10 באפריל 1964, בהיותו בגיל 32 בלבד, נתן גולד את הופעתו הציבורית האחרונה בלוס אנג'לס, קליפורניה. את הסיבות לפרישתו הסביר בתקליט יוצא דופן שהפיק באולפן בו הוא נשמע משוחח עם מפיק תקליטיו, ובין יתר הסיבות הזכיר גם את ביקורו בישראל. תקליט זה שהופץ במאות אלפי עותקים, נתן למבקריו ומעריציו הזדמנות נדירה לחדור אל נבכי נפשו המיוסרת, ואל עולמו הפנימי, מהם שאב את ההשראה לנגינתו.
במשך שארית חייו התרכז בהקלטות, כתיבה ושידור ברדיו. הקלטותיו עוררו ביקורת בגלל הטכניקה שנראתה חדשנית באותם ימים: הוא הקליט את יצירותיו באולפן פעם אחר פעם עד שהיה מרוצה מהביצוע, וערך ו"בישל" את ההקלטה. ביצועיו המוקלטים שנמכרים עד היום, ידועים גם בזכות מנהגו לזמר בקולו גם בהקלטות מוקפדות ומלוטשות. גולד גם כתב והקליט ביקורות והערות למוסיקה שניגן, וצירף אותן להקלטות.
גולד מת בטורונטו ב-1982 בעקבות שבץ ונקבר בבית הקברות Mount Pleasant Cemetery. שנים לאחר מותו, וכמו בחייו, עוררה נגינתו של גולד פולמוס. מעריציו מדברים על פרשנותו הגאונית למוסיקה ויש מוסיקאים שנשבעים כי המוסיקה של גולד שינתה את חייהם. מתנגדיו מזלזלים ביכולתו המוסיקלית וטוענים כי רק אישיותו המוחצנת ומוזרויותיו הן שהביאו לו את התהילה.
כישוריו ואישיותו המיוחדת של גולד, שימשו רקע לסופר האוסטרי תומס ברנהרד עליו ביסס את עלילת הרומן הטובע שנכתב שנה אחרי פטירתו של גולד ב-1983.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- "עצה ידידותית למבקרי מוסיקה" של גלן גולד מהבלוג של דרור בורשטיין
