בנדיקטינים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנדיקטינים - תוארם של נזירים ונזירות בכנסייה הקתולית הנמנים עם המסדר על שם בנדיקטוס הקדוש, שהוקם בשנת 529 בקירוב במונטה קסינו.
הנזירות כפי שבנדיקטוס בונה אותה היא נזירות קהילתית החיה בשיתוף ושמה דגש על תפילה ועבודה, וביניהם שימור המורשת האינטלקטואלית הקיימת על ידי העתקת כתבי יד.
בנדיקטוס מנורסיה (550-480) מייסד הנזירות הבנדיקטינית היה בן למשפחה מכובדת, ובעקבות תהליך פנימי נטש הכול והתבודד במערה, על מנת להקדיש את חייו לאל ולעזוב את החיים החומריים. אט אט החל שמעו להסתובב, והתקבצו סביבו אנשים. עם הקמת המנזר במונטה קסינו חיבר בנדיקטוס תקנון נזירות (בלטינית רגוּלה) מאוד תכליתי, החלטי ומפורט העוסק בחיי המנזר כקהילה וגם בחיי הנזיר עצמו, תקנון שהפך למשמעותי ביותר במערב. בבסיס הרגולה הבנדיקטינית עומדים 4 נדרים: פרישות, עוני, צייתנות, ויציבות. בהמשך בנדיקטוס מאניאן ביצע רפורמה בעולם הנזירות ובחר בתקנון של בנדיקטוס כתקנון הבלעדי באירופה, והנזירות הבנדיקטינית הופכת לנזירות הבלעדית באירופה, כל מנזר שהוקם מעתה חייב היה לחיות על פי הרגולה הבנדיקטינית.
ערך זה הוא קצרמר בנושא דת. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.
