אלכס גולדפרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אלכס גולדפרב

תאריך לידה	1 ביוני 1947
כנסות	13
סיעות	צומת, סיעת יעוד, סיעת עתיד
תפקידים בולטים	סגן שר הבינוי והשיכון חבר ועדות כנסת שונות

אלכס גולדפרב (נולד ב-1 ביוני 1947), פוליטיקאי וחבר כנסת ישראלי. התפרסם בהצבעתו בעד הסכם אוסלו ב', בניגוד מוחלט למצע עליו נבחר לכנסת.

[עריכה] ראשית חייו

גולדפרב נולד ב-1 ביוני 1947 ברומניה, ועלה לארץ עם הוריו ב-1963. נולד שירת בצה"ל כטכנאי חשמל בחטיבת הצנחנים. לאחר שחרורו עבד כחשמלאי, ואף הצטרף לאיגוד הישראלי של החשמלאים, והתקדם שם בתור עסקן עד לתפקיד חבר בהנהלה הראשית. בעקבות תפקידו זה נכנס לפוליטיקה, והצטרף לתנועת צומת בראשות רפאל איתן.

[עריכה] בסיעת צומת בכנסת

בעקבות הישגה המפתיע של צומת בבחירות לכנסת ה-13, הפך לחבר כנסת מטעם סיעה זו, שימש כחבר בועדות הכלכלה וביקורת המדינה מטעמה. שבעת חברי הכנסת של צומת מלבד איתן, היו אלמוניים יחסית וכונו בעתונות "שבעת הגמדים", נבחרו בעצם בשל הפופולריות של איתן בציבור ובשל האידאולוגיה הימנית אותה ייצג ולא בשל אישיותם העצמאית. עם זאת, חלק מחברי כנסת אלו פיתחו לאחר מכן קריירה עצמאית ממושכת או קצרה. לדוגמה, אליעזר (מודי) זנדברג שנשאר בסיעת צומת עד לתום הקדנציה, אף הגיע לאחר מכן למשרת שר בממשלת ישראל וגונן שגב הגיע למשרת שר בתוך הקדנציה לאחר שפרש מצומת. גולדפרב פרש מ"צומת" ב7 בפברואר 1994 יחד עם גונן שגב ואסתר סלמוביץ, על רקע חילוקי דעות עם רפאל איתן, לאחר שהיה חבר בסיעת צומת בכנסת במשך כ-20 חודשים. השלושה הקימו את סיעת יעוד.

[עריכה] בסיעת יעוד אל הממשלה

גולדפרב נכנס לפנתיאון הפוליטי הישראלי בעקבות הסכמי אוסלו. בסוף 1993 פרשה מפלגת ש"ס מן הקואליציה והרוב הפרלמנטרי שהיה לממשלה הצטמצם במידה ניכרת. מיד עם הקמת צומת בראשית 1994(ואולי עוד לפני כן) היו חברי כנסת מחוזרים על ידי הממשלה על מנת לחזק את בסיסה הקואליציוני. בתחילת שנת 1995 היה מצב רעוע ביותר ונשען על תמיכת הסיעות הערביות שמחוץ לקואליציה. חברי הכנסת של מפלגת העבודה עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני פרשו בינואר 1995 ממפלגת העבודה ומן הקואליציה (כדי להקים את מפלגת "הדרך השלישית", שהוכרה כסיעה נפרדת בכנסת ב-7 במרץ 1996). ראש הממשלה יצחק רבין פנה אל סיעת יעוד שתצטרף לקואליציה ותמנע נפילת הממשלה והסיעה נענתה להצעתו. ב 2 בינואר 1995, כ-11 חודש לאחר פרישת סיעת יעוד מצומת, הצטרפה הסיעה לממשלה, שגב מונה לשר האנרגיה והתשתיות, ואילו גולדפרב מונה לסגן שר השיכון והבינוי. בכך התאפשר קיום ממשלת המיעוט בראשה עמד רבין. נאמנותם של שגב וגולדפרב לקואליציה עמדה במבחן קשה לקראת ההצבעה על הסכם אוסלו ב' שהתקיימה בכנסת ב-5 באוקטובר 1995. רבים ממצביעי צומת, שנתנו את קולם למפלגת ימין מובהקת חשו כי קולותיהם נקנו על ידי ממשלת רבין, תמורת משרות שר וסגן שר, ואיפשרו את קיום הממשלה ואת אישרור ההסכמים על ידי הכנסת. אל מול דירתו של גולדפרב הוצבו משמרות מחאה.

[עריכה] טענות כנגד גולדפרב

נטען כנגד גולדפרב (כמו גם כלפי עמיתו שגב) כי לא הצביע בעד ההסכמים מתוך אידאולוגיה, אלא על מנת להחזיק במשרת סגן השר. טענה כזו קשה ביותר להוכחה ללא הודאה, מאחר שאין אפשרות לטוענים לרדת לחקרי לב. אולם, הטענה נתמכה על ידי העובדה כי הסיעה הקטנה קיבלה ייצוג מוגזם בממשלה (שר וסגן שר, כולל לשכות ורכבי שרד). גולדפרב טען כי הצביע משיקולים ענייניים ולמען טובת המדינה כפי שראה אותה אז. הביקורת הופנתה לא רק כלפי חברי הכנסת, שפרשו מ"צומת" ואשר לא נבחרו בשל אישיותם אלא בשל האידאולוגיה הימנית אותה ייצג רפאל איתן, על שהצביעו בניגוד לדעת שולחיהם תמורת טובת הנאה אישית, אלא גם כלפי יצחק רבין וממשלתו. יש אף הטוענים כי מעשה זה מהווה קניית קולות של חברי כנסת בכסף ציבורי, דבר שאולי מושחת יותר מקניית קולות בכסף פרטי. בתרבות הפוליטית הישראלית יש המשתמשים בביטוי "המיצובישי של גולדפרב" (בצדק או שלא בצדק) לתיאור של הטבה הניתנת עבור הצבעה בנושא חשוב, כאשר מקבל ההטבה מעדיף את טובתו האישית על פני השיקול הענייני. יש לציין כי תופעות מעין אלו, של עריקת חברי כנסת מצד אחד של המפה הפוליטית אל צידה השני, הינם לא נדירים במציאות הפוליטית הישראלית, והם תמיד מלווים בויכוח סוער לגבי השיקול שעומד מאחוריהם.