תסמונת שטוקהולם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תסמונת שטוקהולם היא תופעה בה אדם המוחזק בכפיה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם הנרטיב והמעשים של האנשים המחזיקים בו. סינדרום זה נובע מהרצון להזדהות עם החזק והשולט.
השם ניתן לסינדרום זה בעקבות המקרה שקרה ב-23 באוגוסט 1973 בזמן שוד בנק בשטוקהולם, שבדיה. ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה ימים וחצי בכספת הבנק בגודל 3×12 מטר על ידי השודד (שהיה שם איתם).
ראיונות עם בני הערובה לאחר השחרור גילו את התופעה שהם חשו הזדהות עם החוטף ופחד מהמחלצים. מחקרים פסיכולוגיים על מקרים דומים הגדירו בברור את מאפייני הסינדרום:
- בן הערובה מתחיל להזדהות עם החוטף כמנגנון הגנה (החוטף לא יפגע במי שמשתף פעולה).
- בן הערובה מבין שהוא עלול להפגע במהלך החילוץ, ניסיון החילוץ יכול להפוך מצב נסבל למסוכן, אם לא יפגע מכדורי המחלצים אז החוטף המעוצבן עלול לפגוע בו.
- השהייה ביחד, במהלכה מכירים את החוטף כבן אדם עם בעיות ושאיפות (במיוחד בהקשר אידאולוגי) משפיעה על בן הערובה להאמין שהשקפת החוטף צודקת.
- בן הערובה מנסה לנתק עצמו רגשית מהמצב על ידי הכחשה, הוא מדמיין שהכל חלום, ישן הרבה ומדמיין חילוץ פלאי. בהתאם למידת הזדהותו עם החוטף הוא יכחיש שהחוטף אשם ויאשים במצב את המחלצים והתעקשותם להעניש את החוטף.
תסמונת זו יכולה להסביר מאפיינים תרבותיים שונים באנתרופולוגיה תרבותית. לדוגמה "חטיפת כלות" בתרבויות שונות. אותן כלות בוחרות להישאר עם הבעל והשבט, גם לאחר זמן, כאשר יש ביכולתן לברוח.
מקרה מוכר של התסמונת, לדוגמה, הוא המקרה של פטי הרסט. לאחר שהייתה בת הערובה של צבא השחרור הסמביוטי, הצטרפה הרסט לקבוצה מספר חודשים לאחר ששוחררה.
