תנועת הבריחה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תנועת הבריחה היא ההגירה הלא חוקית של ניצולי השואה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה.
בראשיתה, לתנועת הבריחה לא היה קשר למנהיגות היישוב בארץ. תנועת הבריחה יוסדה בהתכנסות של ציונים פולנים בלובלין בסוף 1944 לאחר שחרורה מידי גרמניה הנאצית בידי ברית המועצות. אבא קובנר היה אחד ממנהיגי התנועה.
חברי התנועה הבריחו אלפי יהודים לארץ ישראל. בתחילה הוברחו היהודים לשטחים שהוחזקו כבר בידי בעלות הברית למחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. לאחר תחילת האיבה בין ברית המועצות והמערב, ובעקבות פוגרום קיילצה, החלו אנשי תנועת הבריחה להבריח פליטים ממזרח אירופה לשטחים בשליטת המערב.
באותה התקופה, שלטון המנדט הבריטי אסר על עלייה לארץ והיה צורך להבריח את הפליטים לישראל. אנשי הבריגדה היהודית וההגנה ארגנו את העפלתם.
הבריטים נקטו שיטות שונות כדי לבלום את זרם ההעפלה: הם ניסו למנוע את הפלגת ספינות המעפילים מנמלי אירופה, שמו מצוד על ספינות המעפילים שהתקרבו לחופי הארץ ומ-1945 גויסו ספינות מלחמה ללכידת הספינות הבלתי לגאליות. המעפילים שנתפסו הועברו למחנות מעצר בארץ ישראל ושוחררו רק משהופשרה למענם מכסת רשיונות העלייה (הסרטיפיקטים). בקיץ 1946 הקשיחו הבריטים את עמדתם והמעפילים שנתפסו הוגלו למחנות מעצר בקפריסין.
מספר היהודים שהוברחו כך לארץ אינו ודאי אולם מוערך בכ-150,000 איש.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ארגון הבריחה באתר "ההגנה".
ערך זה הוא קצרמר בנושא ציונות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.
