תמר (אשת ער)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תמר הנה כלתו של יהודה המקראי ואם ילדיו. השם תמר נגזר מעץ התמר. הסיפור על יהודה ותמר (בראשית ל"ח) מצוי בין סיפור מכירת יוסף (פרק ל"ז) לסיפור יוסף ואשת פוטיפר (פרק ל"ט).

[עריכה] תיאור הסיפור המקראי

על פי המסופר שם, היא אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה, לאחר שער נפטר מסיבות שלא מפורטות בפירוש, אלא שהיה רע בעיני ה', נישאה תמר לאחיו אונן. אונן סירב להפרות אותה, ושפך את זרעו ארצה, (ומכאן הביטוי אוננות בעברית.) היות שהילד, שהיה אמור להיוולד - לא יהיה על שמו, ועל פי המסופר הדבר לא מצא חן בעיני ה', על כן הוא נענש בידי שמים במוות. "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ" (שם 10). ציון המילה 'גם' רומזת, לדעת פרשנים אחדים, כי גם ער חטא בהשחתת זרעו.

הבן השלישי, שלה, אמור היה להנתן לתמר. אולם יהודה אביו חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו: ותמר שהבינה כי שלה לא יהיה שלה, תכננה תרגיל עוקץ ליהודה, שבו היא תוכל להרות וללדת ילדים למשפחה זו. על פי המסופר היא ישבה במקום הקרוי פתח עיניים, עטופה בצעיף כמנהג הזונות של אותם ימים, וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור בדרך הזו. יהודה, שפגש בה "במקרה", התפתה לשכב עמה, לא לפני שהוא משאיר כבקשתה את חותמו, פתילו ומטהו, כערבון לתשלום גדי עיזים, שלא היה לו באותה עת.

הפתיל המטה והחותם - הם חפצים אישיים המעידים על בעליהם. כמו תעודת זהות, רשיון נהיגה ודרכון בימנו. כצפוי, יחסי המין הובילו להריון: "וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ" (14). כשהתגלה הריונה הלא צפוי של תמר, הודיעו ליהודה כי זנתה כלתו, והוא ציווה כמנהג הימים ההם להוציאה למוות בשריפה. (24).

אולם בטרם ביצוע גזר הדין, תמר גילתה את זהות האב: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה" (25). ויהודה מודה בגלוי ואומר "צדקה ממני". כתוצאה מהריון זה נולדו תאומים, זרח ופרץ. על פי המסופר, הראשון הוציא את ידו, וסרט נקשר עליה. ואז השני התפרץ ויצא ראשון ולכן נקרא שמו פרץ, שממנו התחילה למעשה שושלת המלוכה: (28 - 30).

[עריכה] בעקבות הסיפור

סיפור יהודה ותמר נוגע בכמה תחומים:

התחום הראשון הוא תחום הייבום.
איש נשוי שמת ללא בנים - אחיו צריך לעבר את האלמנה, על מנת להקים זכר לאחיו המת: "כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ--לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד--יָקוּם, עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים כ"ה 5 - 6).

אונן סרב ליבם את אשת אחיו. ובפועל מי שהקים את שם בנו היה יהודה.

סיפור זה קשור קשר הדוק לפרק ל"ז (מכירת יוסף). גם כאן מעורב גדי עזים בתרמית והביטוי "הַכֶּר-נָא" משותף ליהודה מול חפציו, ויעקב מול הכותונת המוכתמת בדם. אפשר לראות בהסתבכות הזו של יהודה ותמר ומות בניו עונש על שיהודה גרם למכירת יוסף ולעוגמת נפש לאביו יעקב.

יש חוקרים הסבורים כי הסיפור מרמז על נישואי בתי אב מיהודה עם משפחות כנעניות. אחרים סבורים כי יש נסיון לפאר את שושלת היוחסין של דוד המלך (שהוא צאצא של פרץ, האח שהתפרץ). הסיפור נוצר על מנת לציין את היחס של בית דוד.

אפשר לראות בסיפור זה, גישה אוהדת ומשבחת של המקרא לאקטיביזם נשי. למול הגבר המהסס והמובל שחושש מהעתיד, ניצבת אישה אקטיביסטית, שלוקחת את גורלה בידיה ואיננה מחכה באופן פאסיבי שיקרה משהו. אף שהיא מסכנת את עצמה, לבסוף זוכה להיות להתחלה של שושלת חשובה מאוד בעם ישראל. סיפור זה מזכיר את המסופר במגילת רות אודות רות המואביה שיוזמת מפגש עם בועז בגורן בליל ויולדת לו את עובד, סבו של דוד המלך.