שריפת גופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שריפת גופה הוא הליך שבו גופה של אדם או בעל חיים נשרפת לאפר, בין אם במשרפה ובה כבשן מיוחד שמגיע לטמפרטורות מתאימות ובין אם במדורה שהוקמה במיוחד לצורך זה. השריפה מלווה לעתים בטקס. את האפר הנותר יש הנוהגים לפזר במקומות בעלי משמעות לנפטר, או לשמור בכד מיוחד בבית קרוביו. שריפת גופה היא הליך מקובל בתרבויות שונות בעולם, ומהווה תחליף לקבורה.

תוכן עניינים 1 תהליך השריפה 1.1 הכבשן 1.2 מיכל הגופה 1.3 שריפה ואיסוף האפר 2 יחס הדתות השונות לשרפית גופות 3 השפעה על איכות הסביבה 4 הכבשנים בשואה 5 היסטוריה 6 שריפת גופות בישראל 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] תהליך השריפה

מקום ביצוע השריפה נקרא משרפה (קְרֶמָטוֹרְיוּם), וזו עשויה להכלל בתור חלק מכנסייה או בית לוויות, שירות המוצע על ידי בית הקברות, או להיות מתקן עצמאי.

טקס ההלוויה או האשכבה אינו חייב להיערך במשרפה עצמה (ויתכן שלא יערך כלל). דבר זה מאפשר להנהלת המשרפה לתכנן את תזמון השריפות על מנת להניב ניצול יותר טוב של הכבשן (למשל, על ידי שמירת גופה בקירור למחרת). מפאת הנוחות, משרפות בדרך כלל גובות תעריפים יותר זולים לשריפה ללא טקס.

[עריכה] הכבשן

במשרפה מצוי תנור או כבשן אחד או יותר, ומתקנים לטיפול באפר. בכדי לאפשר שריפה יעילה, הכבשן צריך להגיע לחום שבין 870 ל-980 מעלות, ולהיות בנוי כך שהלהבות ירוכזו באזור הטורסו, היכן שרוב מסת הגוף מצויה.

הכבשן עשוי להשתמש במקורות דלק שונים, כגון גז טבעי או פרופן. בכבשנים של משרפות מודרניות ישנה מערכת בקרה הכוללת חיישנים פנימיים, המספקים נתונים על מצב הדליקה. על פי נתונים אלה, יכול המפעיל לבצע שינויים בכדי לאפשר שריפה יותר יעילה וכן למזער את הזיהום הסביבתי.

הכבשן אינו מיועד לשריפת מספר גופות בו-זמנית, ולעשות כן הוא עבירה על החוק במדינות רבות.

קירות תא השריפה מצופות בלבנים מיוחדות הנועדים לשמר את חומו של הכבשן. לבנים אלו דורשות החלפה כל חמש שנים לערך, בגין ההתרחבות וההתכווצות המתמתדת, הנוצרת מעליה וירידה של החום.

בכבשנים מודרניים ישנו מנגנון בטיחות ממוחשב, המונע את פתיחת הדלת בזמן שהאש דלוקה. ארון הקבורה מוכנס לכבשן במהירות האפשרית, וזאת בכדי למנוע אובדן חום. למטרה זו, בחלק מהכבשנים, הארון מורכב על גבי מסילה עם גלגלים, או על ידי מסילה הניתנת להרמה בזווית, על מנת שהארון יחליק לתוך הכבשן.

מפעילי המשרפות מאפשרים לקרובי משפחתו של הנפטר לצפות בהכנסת הארון לכבשן, ולפעמים זה נעשה בשל סיבות דתיות (קרי: אצל הינדים), למרות זאת, הצפיה בדרך כלל איננה מומלצת לבעלי לב חלש.

[עריכה] מיכל הגופה

השלב הראשון בשריפת הגופה הוא הכנסתה לתוך מיכל מתאים. מיכל זה עשוי בדרך-כלל מקרטון גלי, או מעץ פשוט. רוב יצרנני ארונות הקבורה בעולם מציעים דגמים מיוחדים לשריפה. ישנה גם אופציה של מיכל עשוי קרטון ומצופה בעץ, כך שמבחוץ הוא נראה כארון קבורה רגיל, לאחר ההלוויה, מיכל הקרטון מועבר לשריפה, וארון העץ ניתן לשימוש מחדש. כמו כן, משרפות לעיתים מציעות ארון מתים להשכרה, ובו נחה הגופה במהלך טקס ההלוויה.

[עריכה] שריפה ואיסוף האפר

מיכל הגופה מוכנס לתוך תא השריפה שבכבשן

[עריכה] יחס הדתות השונות לשרפית גופות

[עריכה] השפעה על איכות הסביבה

[עריכה] הכבשנים בשואה

[עריכה] היסטוריה

שריפת גופות הופיעה לראשונה בלבנט בתקופה הניאוליתית, אך השימוש בה פחת בד בבד עם ההתיישבות השמית. במזרח התיכון הקדום שריפת הגופה נחשבה למעשה ברברי, שיש לעשותו רק בשעת הכרח, כגון מיתות ממגפה. הבבלים, על פי הרודוטוס, שִמרו את גופות מתיהם, ובפרס, והכהנים הזורואסטרים הטילו עונש מוות על כל נסיון לשריפת גופה, יחד עם טקס טיהור מיוחד לאש שחוללה. באירופה ישנם שרידים לנוהג שריפת הגופות בתקופת הברונזה המוקדמת (תחילת האלף השני לפנה"ס) ב Pannonian Plain ובערוץ נחל הדנובה

[עריכה] שריפת גופות בישראל

במדינת ישראל לא היה מקובל לשרוף גופות (פרט לגופתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שנשרפה ואפרה פוזר בים התיכון), ושריפת גופות נחשבת בעיני חלק מהאוכלוסייה לטאבו מוסרי בשל הקישור שלה לשריפת הגופות במחנות ההשמדה על ידי הנאצים.

בשנים האחרונות עם הנהגת האפשרות לקבורה אזרחית ולא רק דתית קמו בישראל בתי לוויות המציעים שרותי שריפת גופות.

[עריכה] קישורים חיצוניים

אתר עלי שלכת לקבורה אלטרנטיבית

לשרפת גופות בהלכה ובמשפט – מיכל ויגודה, באתר דעת