ריצ'רד השלישי מלך אנגליה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בריצ'רד השלישי מלך אנגליה. לערך העוסק במחזה מאת שייקספיר, ראו ריצ'רד השלישי (מחזה).
ריצ'רד השלישי (2 באוקטובר 1452 - 22 באוגוסט 1485) היה מלך אנגליה מ-1483 ועד מותו בקרב בוזוורת', שהיה הקרב שסיים את מלחמות השושנים. דמותו של ריצ'רד שנויה במחלוקת בין ההיסטוריונים. בני זמנו תיארו אותו כהתגלמות הרוע עלי אדמות. תיאורו של ויליאם שייקספיר את ריצ'רד, במחזה הנושא את שמו, אשר נכתב כאשר מום חיצוני היווה סימן מובהק לפגמים פנימיים, הינו של אדם גיבן בעל יד מעוותת ומשותקת. כל הפשעים שבהם ניתן להאשים בן אנוש יוחסו לריצ'רד, החל מניסיון לגילוי עריות עם אחייניתו, דרך ההכרזה על אמו כזונה על מנת להכריז על אחיו כממזר ולקבל את הירושה, וכלה ברציחת שני אחייניו, המלך אדוארד החמישי בן ה-12, ואחיו בן התשע, דוכס יורק. מיוחסות לו רציחתם במו ידיו של שני מלכים שקדמו לו, רציחות נוספות של רוזנים ואצילים רבים, כפיית נישואין (ולמעשה אונס) על אלמנת אחד מקורבנותיו, ופשעים רבים אחרים. כיום יש השמים להם כמטרה לטהרו מן הפשעים המיוחסים לו, ולהזכיר את שמו כאחד ממלכיה הגדולים של אנגליה. הערכה היסטורית אובייקטיבית אינה אפשרית עדיין, כנראה, על אף שש מאות ועשרים השנים שחלפו מאז המעשים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי - בית יורק, אנגליה במלחמות השושנים
ריצ'רד נולד בשנת 1452 כבנו הרביעי של דוכס יורק (אף הוא שמו ריצ'רד), אחד מראשי השושלות המתחרות זו עם זו על השלטון באנגליה במלחמות השושנים. בית יורק, אשר אביו של ריצ'רד עמד בראשו, היה בעל תביעה חזקה לכתר, שהתחרתה בתביעת המלך המכהן הנרי השישי שעמד בראש המחנה היריב אשר נקרא "בית לנקסטר".
לדוכס מיורק היו ארבעה בנים - הבכור, אדוארד, לימים אדוארד הרביעי מלך אנגליה. השני - הרוזן מראטלנד. השלישי, ג'ורג', הדוכס מקלארנס. והרביעי - ריצ'רד.
בשנת 1460 נחל בית יורק תבוסה חמורה, כאשר אנשי לנקסטר ניצחו בקרב וייקפילד. בקרב נהרגו הדוכס מיורק, אביו של ריצ'רד, והרוזן מראטלנד, אחיו, שהיה בן 18 כאשר נהרג תוך שהוא נמלט מחיילי לנקסטר. ראשיהם של יורק וראטלנד נכרתו, והוקעו על גבי עמודים בחומת העיר יורק כאשר את ראשו של הדוכס מיורק עוטה כתר מנייר לאות לעג ליומרתו לשאת את הכתר האנגלי. אין להפחית בהשפעת אירוע זה על ריצ'רד הצעיר. גם לשאר המעורבים במלחמה הייתה וייקפילד נקודת מפנה. עד לקרב וייקפילד ניתן היה לראות בסכסוך משום ויכוח תיאורטי על זכויות ירושה. מוייקפילד הונעו הצדדים על ידי מניע רב כוח - נקמה אישית, להשגתה היו כל האמצעים כשרים.
ריצ'רד הצעיר, יתום מאב, הועבר להשגחתו של אחד מנכבדי האצילים, ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק. ווריק היה הציני והתככן בין הדמויות שפעלו במלחמה. בין 1460 עד למותו בשנת 1471 היה ווריק "ממליך המלכים" באנגליה. כאשר הוא מעביר תמיכתו בין בית יורק לבית לנקסטר לפי הנוח לו, ביסס את כוחו האישי, עד שבשלב מסוים שלט בפועל באנגליה והחזיק במעצר הן במלך מטעם יורק, אדוארד הרביעי, אחיו של ריצ'רד, והן במלך מטעם לנקסטר, הנרי השישי. לבסוף מת כשהוא נלחם כנגד אדוארד הרביעי לצד בית לנקסטר, כשלצידו קלארנס, אחיהם הנוסף של ריצ'רד ואדוארד. אם היה ריצ'רד זקוק להשפעה חינוכית נוספת על מנת ללמוד את הפרק בתככים וברציחות, הרי שזו סופקה לו מווריק ובהרחבה.
[עריכה] מלכותו של אדוארד הרביעי
אחיו של ריצ'רד, אדוארד הרביעי, הוכרז לראשונה כמלך אנגליה בשנת 1461, אך מלכותו לא נכונה בידו אל מול בגידות, קשרים ותככים למיניהם עד לשנת 1471. בכל אלו, עמד אחיו ריצ'רד לצדו, כשהוא נאמן ללא סייג. התנהגותו בלטה לעומת התנהגות אחיהם ג'ורג', הדוכס מקלארנס, אשר עבר למחנה היריב, וכעונש, הוצא להורג (שייקספיר מוסר כי הוטבע בחבית של היין האהוב עליו, יין מאמזי). יש אומרים כי בין השירותים המיוחדים שהעניק ריצ'רד לאדוארד הייתה רציחתו של המלך הנרי השישי שהוחזק שבוי בלונדון. כמו כן יש המייחסים את ביצוע "הוצאתו להורג הפרטית" של קלארנס לריצ'רד.
לאחר ניצחונות שנת 1471 נראה כי שלטון בית יורק התבסס באופן סופי. היה זה הזמן לחלק את שלל המלחמה, וכגדול התומכים קיבל ריצ'רד את החלק הגדול בשלל. הוא נישא לאן נוויל, בתו של ווריק המנוח, ואלמנתו של יורש העצר לבית לנקסטר, הנסיך אדוארד. הנישואין, שנערכו ב-12 ביולי 1472 הקנו לריצ'רד את הונו ואחוזותיו הנרחבות של ווריק שהיה האדם העשיר בממלכת אנגליה כאשר החלה המלחמה, והיוו גם איחוד בין שלוש הסיעות ששפכו דם כה רב במהלך המלחמות האחרונות - בית יורק (מצד החתן), בית לנקסטר (מצד בעלה המנוח של הכלה) וסיעת ווריק (מצד הכלה). יש הטוענים כי הנישואין נכפו על אן. מכל מקום בשנת 1473 נולד לזוג בן ושמו אדוארד.
ריצ'רד קיבל מאחיו אסיר התודה נחלות נרחבות בצפון המדינה, ואת התואר "הדוכס מגלוסטר", כמו גם חלק בשלטון ואמון ללא סייג. כל עוד אחיו בחיים לא מעל ריצ'רד באמונו.
אדוארד הרביעי היה אדם קל דעת והולל. אמנם היה בין הנחושים שבמצביאי מלחמת השושנים, ועוז רוחו והצלחותיו הצבאיות זיכו אותו בדין בניצחון, אך בחייו הפרטיים היה הולל, ונהנה מתענוגות השלטון. בעודו צעיר התארס לאישה בשם ליידי אלנור טלבוט. בעודו מאורס נישא לאישה מפשוטי העם בשם אליזבת' וודוויל, והיא שנהייתה למלכתו. לאישה זו היו אחים רבים, וכולם דרשו משרות ותארים בחצר המלכות. רבים בבית יורק ראו בעיניים כלות את המשרות והתארים שלמענם החריבו את אנגליה במשך עשרות שנים נופלות ללא מאמץ לידי משפחת וודוויל, משפחתה של המלכה. ריצ'רד נותר נאמן לאחיו.
ב-1483 מת אדוארד לפתע והותיר אחריו שני בנים וחמש בנות. בניו, אדוארד החמישי יורשו לכס המלכות האנגלי, ובנו השני הדוכס מיורק, היו בני 12 ו-9 שנים עם מותו.
[עריכה] עלייתו לכס המלוכה
[עריכה] הסיבות לניסיונו של ריצ'רד לתפוס את הכס
עם מותו המפתיע של אחיו, נפתחו אופקים חדשים בפני ריצ'רד. ידוע היה לכל כי היה זה שלטונם של ילדים, עוצרים, נשים ומלכי בובה שגרר את אנגליה לשנים של מלחמות שושלתיות. אל מול הילדים, אשר ימלכו שנים באמצעות עוצר, ויהוו אך כיסוי לשאיפות דודיהם מבית וודוויל, אנשים שאך לפני שנים מספר היו מפשוטי העם, עומד ריצ'רד - אציל בעל ייחוס שאין בו כל פגם, בוגר, אשר הוכיח עצמו כמצביא וכמושל בעבר. בית יורק זכה לאהדה בקרב האצולה (ולו רק מן הסיבה שכל מתנגדיו הומתו) בעוד שבית וודוויל נראו כחדשים זה מקרוב באו, שיש להעמידם במקומם. ריצ'רד החל להבין כי ייתכן ודרכו אל הכס נפתחה.
הילדים עצמם, אדוארד החמישי והדוכס מיורק, כך ידע ריצ'רד, הינם תוצר של נשואי אדוארד הרביעי לאליזבת' וודוויל. לכל היה ידוע כי נישואין אלו הינם בטלים מעיקרם, שכן לפי החוק ששרר אז, הבטחת הנישואין הנושנה של אדוארד הרביעי לאלנור טלבוט פוגמת בתוקף נשואי אדוארד לאליזבת' וודוויל, ושוללת את הלגיטימיות של הילדים כיורשי כס המלוכה. אם כך, בהעדר יורשים אחרים לאדוארד, אחיו, ריצ'רד הוא היורש הטבעי.
למטבע זו שני צדדים. באווירה ששררה אז בבריטניה, ברור כי אילולא פעל ריצ'רד במהירות לנטרל את האיום כלפיו מצד אחייניו, היו אלה (באמצעות דודיהם ממשפחת וודוויל) ממהרים להסיט אותו הצידה, לשלול את תאריו ואת אחוזותיו, וייתכן שאף להוציאו להורג, גורל שלא היה נדיר באותם הימים לאדם שהיווה איום כה ישיר על הכתר. הרוזן מהייסטינגס, אחד מרמי יועציו של ריצ'רד, מסר לו כי קשר מסוג זה מתפתח במשפחת וודוויל. יש להניח כי הדברים היו אכן מבוססים. ריצ'רד היה, כתמיד, מהיר להסיק מסקנות, ומהיר לפעול, בדרכו האופיינית.
[עריכה] הנסיכים בטאואר
בעת מותו של המלך שהו הנסיכים עם דודם, אנטוני וודוויל, הדוכס מריברס. לאחר כמה שבועות יצאה השיירה המלכותית, בה היו ריברס, ושני אחייניו, אדוארד החמישי בן ה-12 והדוכס מיורק בן ה-9, אל לונדון על מנת להכתיר את אדוארד. עוד השיירה עושה את דרכה, והנה הגיע ריצ'רד והצטרף אליה. בבוקר שלאחר מכן כלא ריצ'רד את ריברס, בטענה שהלה קשר קשר כנגד המלך הצעיר אדוארד. ריצ'רד הכריז נאמנות לאדוארד ומינה עצמו לאפוטרופסו, וטען כי להגנתו של המלך הצעיר, עליו לשהות במקום מוגן - מצודת לונדון (המכונה אף "הטאואר"). בניין זה, ששמו מהלך כיום אימים (לא מעט בשל האירועים הקשורים בשני הנסיכים הצעירים) היה אז אך אחד מארמונות המלוכה. המלך הצעיר נותר חסר אונים, והובל על ידי אפוטרופסו, ריצ'רד, אל בין כותלי הטאואר, מהם לא יצא עוד לעולם.
אירועים אלו אירעו בסוף אפריל 1483 ובתחילת מאי. לאחר כחודש ימים, ב-13 ביוני, 1483, החליט ריצ'רד לפעול. הוא כינס מועצה, ובה הכריז כי הנסיכים הם בני זנונים, כי אמם הינה זונה ומכשפה (ואחראית לנכות בידו), וכי הוא המלך החוקי של אנגליה, שכן הנסיכים הצעירים אינם יורשים לגיטימיים לכתר, שכן נשואי אביהם לאמם בטלים עקב הבטחת הנישואין של אביהם לאישה אחרת. המועצה לוותה במעצרים המוניים, ברציחתו הפתאומית של הייסטינגס, היועץ הנאמן, ובמספר הוצאות להורג. ב-25 ביוני הופיע ריצ'רד בפני הפרלמנט, הכריז על ביטול נשואי אחיו, ועל עצמו כמלך אנגליה.
אליזבת' וודוויל, חמש בנותיה, והדוכס הצעיר מיורק, הצליחו להסתתר בינתיים בכנסיית וסטמינסטר, לשם לא ניתן היה לפרוץ על מנת להוציאן. בדברי חלקות הצליח ריצ'רד לשכנע את אליזבת' כי תמסור לידיו את בנה, הדוכס מיורק, על מנת שיגן עליו, כשם שהוא מגן על אחיו. הילד בן התשע נמסר לידי דודו, והובל אחר כבוד אל הטאואר. אף הוא לא נראה מעולם לאחר מכן.
ב-6 ביולי 1483 הוכתר ריצ'רד כמלך אנגליה.
אירועים אלו ידועים לנו כיום מפיו של סר תומס מור אשר שיכתב מקור היסטורי שקדם לו, הבישוף מורטון, אשר כתב היסטוריה של האירועים בעת התרחשותם. מור קיבל את דבריו של מורטון כפשוטם, על אף שמורטון היה אחד מן האויבים הראשיים של ריצ'רד, ואף בילה את שנות מלכותו של ריצ'רד בבית הכלא. מור עצמו היה בעת האירועים אך ילד קטן. יש להניח כי הספר שרקחו יחד שניים אלו, אשר אחד מהם היה אויבו האישי של ריצ'רד, ואילו השני חי בעת "הרודנות הנאורה" של בית טיודור, אשר ביסס את שלטונו על הדחתו המוצלחת של ריצ'רד, וחש בצורך להצדיקה, וכל זאת בעת שכתיבת ההיסטוריה לא הייתה שונה בהרבה מכתיבת שירה, יכלול את דברי הנאצה האיומים ביותר כלפי המלך המודח, ואכן כך הדבר. אירוני הוא כי לימים יפול מור עצמו קורבן לעריצותו של מלך אחר, הנרי השמיני, אשר ירדוף אותו על דעותיו הדתיות והפוליטיות.
מכל מקום, מור, בעקבות מורטון, כותב כי הילדים נרצחו בפקודתו של ריצ'רד על ידי אציל בשם טיירל, וזאת מספר ימים לאחר הכתרתו של ריצ'רד, בחודש יולי 1483.
בימי מלוכתו של צ'ארלס השני בשנות השבעים של המאה ה-17, נתגלו בטאואר שני שלדים הנחשבים לשלדיהם של הנסיכים, אם כי שלדים אלה טרם נחשפו לבדיקות המדע של המאה ה-21 כגון בדיקת DNA.
[עריכה] מלכותו של ריצ'רד
ריצ'רד רצה להיות אחד הטובים שבמלכי אנגליה. הוא החל ברפורמות כלכליות ופוליטיות. החזיר לפרלמנט רבים מן הכוחות ששלל ממנו המלך אדוארד הראשון, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה, אך לשווא. העם האנגלי לא מסוגל היה לקבל מלוכה המבוססת על רצח אכזרי של שני ילדים. מעשה הרצח נראה כעובדה מוגמרת כאשר הכריז ריצ'רד, בחודש ספטמבר של אותה השנה, על בנו אדוארד כיורש העצר, וכנסיך מויילס. אופיו של ריצ'רד, שהלך ונעשה זעוף מדי יום הרחיק מעליו גם את אחרוני תומכיו. אחד מגדולי האצילים התומכים בו, הדוכס מבקינגהם, הניף כנגדו את נס המרד, וריצ'רד נאלץ להכריתו בשדה הקרב.
באפריל 1484 מת לפתע יורש העצר, אדוארד. אן, אשתו של ריצ'רד הייתה אישה חולנית, ונראה כי לא תהיה מסוגלת עוד ללדת יורש עצר. היה עתה ברור כי אדם שיצליח לרכז את הכוחות העיקריים בידיו יהיה בעל סיכוי להדיח את המלך הזועף, שטוף הדמים, הערירי והאכזר היושב על כיסא המלוכה.
במהלך שנת 1484 הצליח ריצ'רד לשכנע את המלכה אליזבת' וודוויל ובנותיה לצאת ממפלטן בכנסיית וסטמינסטר, וקיבלן בחצרו ברוב טקס. הפגנה זו של טוב לב לא הייתה ללא מטרה מחושבת. במרס 1485 מתה אשתו של ריצ'רד, אן נוויל, החולנית וידועת הצער, וריצ'רד החל מחזר בגלוי אחר הנסיכה אליזבת', בתה של המלכה אליזבת' וודוויל והמלך אדוארד הרביעי. נערה זו, הצעירה ממנו בשנים רבות, אשר את אחיה רצח באכזריות, והכריז על אמה כזונה וכמכשפה ועליה עצמה כממזרה, עמדה עתה בסכנה להיות קרבנו הבא של ריצ'רד.
[עריכה] קרב בוזוורת'
לבסוף העז אחד מאצילי בית לנקסטר, הגולים בצרפת, הנרי טיודור, המכונה הרוזן מריצ'מונד, לשוב מגלותו ולהתעמת עם ריצ'רד באופן ישיר. ריצ'מונד (שהפך לאחר נצחונו בקרב להנרי השביעי) היה צאצא לבן לא לגיטימי לאדוארד השלישי וככזה בעל תביעה קלושה לכתר (אל מול ייחוסו הרם של ריצ'רד שאיש לא הטיל בו ספק). אביו הוצא להורג כאיש לנקסטר בזמן ניצחון בית יורק, והוא עצמו גלה בצרפת.
כשעלה אל החוף, החל לאסוף סביבו תומכים, ועד מהרה אסף רבים מהמאוכזבים משלטונו של ריצ'רד, אשר המאיס עצמו על רוב מקורביו.
כשהתעמתו הצדדים בקרב בוזוורת' ב-22 באוגוסט 1483, ייתכן והיה הניצחון לצד ריצ'רד, שנהנה מיתרון מספרי, אך בגידתם של שניים ממקורבי ריצ'רד, הלורד סטנלי והרוזן נורת'מבלנד, הביאה את הניצחון אל צדו של ריצ'מונד.
שייקספיר מספר כי לאחר שרדף במשך יום שלם אחר ריצ'מונד, ונשבע כי בשדה הקרב ישנם כנראה שישה ריצ'מונדים, שכן כבר נדמה לו שהרג חמישה מהם, אבד לריצ'רד סוסו. קריאתו המפורסמת "סוס, סוס, מלכותי בעד סוס!" לא נענתה, וחמוש אך בחרב הסתער לעבר ריצ'מונד, ונהרג על ידו בעת ההסתערות. ריצ'מונד הרים את כתרו של המלך המת שנפל אל בין השיחים, והכתיר את עצמו כמלך אנגליה, הנרי השביעי.
תיאור זה הינו דרמטי מאוד אך נכון בעיקרו. לא ניתן לשלול מריצ'רד את עוז רוחו בקרב, ואכן הסתער אל מול ריצ'מונד וכמעט הרגו בטרם נהרג בעצמו. אויביו לא נתנו לו את החסד האחרון לו זכאי חייל. גופתו הושחתה ונגררה על גבי סוס בשדה המערכה, כששערותיו הארוכות גולשות ומתאבקות בעפר הדרך.
ריצ'רד נקבר במנזר בעיר לסטר. יש האומרים כי בעת החרמת המנזרים בזמנו של הנרי השמיני הוצאה גופתו מקברה והושלכה אל הנהר סואר. יש האומרים כי כיום עומד חניון במקום בו היה קברו. לוח זיכרון בקתדרלה הסמוכה מציין כי בעיר זו נקבר המלך ריצ'רד השלישי.
ריצ'רד היה אחרון מלכי אנגליה שמתו בשדה הקרב, אם כי מלכי אנגליה המשיכו להוביל את צבאם אל הקרב עד לימי ג'ורג' השני במאה ה-18. כן נחשב ריצ'רד לאחרון מלכי בית פלנטג'נט. על אף קרבת הדם של הנרי השביעי לבית פלנטג'נט, אין הוא נחשב על ידי גנאלוגים כשייך לבית מלוכה זה, ועלייתו על כס המלוכה קטעה שושלת רציפה שישבה על כס המלכות באנגליה החל מעלייתו של הנרי השני בשנת 1154.
[עריכה] כתב האישום כנגד ריצ'רד
מורטון, תומס מור ושייקספיר, ניסחו כנגד ריצ'רד את כתב האישום ההיסטורי, ובכתביהם מואשם ריצ'רד בפשעים הבאים:
- רצח המלך הנרי השישי.
- רצח בנו של המלך הנרי השישי, אדוארד מווסטמינסטר, בעת קרב טיוקסברי.
- רצח אחיו ג'ורג', הדוכס מקלארנס (לבקשת המלך אדוארד הרביעי).
- רצח המלך הצעיר אדוארד החמישי בן ה-12.
- רצח אחי המלך, הדוכס מיורק בן התשע.
- רצח תומכיו וביניהם הייסטינגס ובקינגהם.
- כפיית הנישואין על אן, אלמנתו של אדוארד מווסטמינסטר בניגוד לרצונה.
- המזימה להינשא לאליזבת' אחייניתו, נישואין האסורים מחמת יחסי גילוי עריות.
- ההכרזה כי אליזבת' וודוויל, אלמנת אחיו, הינה זונה ומכשפה.
- ההכרזה כי אמו הרתה לזנונים וכתוצאה מכך נולד בנה אדוארד הרביעי.
- היותו גיבן, מעוות, ובעל יד נכה ומדולדלת.
- היותו ממזר בעצמו.
באשר למראהו החיצוני של ריצ'רד ניתן לומר כי הטענות לגבי גידולים ועיוותים למיניהם הופיעו רק לאחר מותו וכי תיאורים וציורים בני התקופה מראים גבר נאה למדי.
באשר לרציחות בהן הוא מואשם - האצילים במלחמות השושנים חיו במשטר של "אכול או האכל" אם לא היו מקדימים לרצוח את אויביהם, היו אויביהם מקדימים ורוצחים אותם. ריצ'רד לא היה יוצא דופן בכך. ברוב המקרים לא הראה אכזריות יוצאת דופן או רצח לשם הנאה וללא צורך פוליטי. השחקנים הראשיים בדרמה של מלחמת השושנים, כגון ווריק או קלארנס, הימרו כנגד סיכונים גבוהים על רווחים גבוהים עוד יותר. הם ידעו כי אם ינצחו יוכתרו כמלכים, אך אם יפסידו - יומתו בידי המנצח. מותם היה סיכון שנלקח מראש בחשבון. אך כל אלה אינם נחשבים כשמדובר ברציחת הילדים הקטנים - אחייניו. אם אכן אשם ריצ'רד בפשע זה - המדובר באחד הנבלים הגדולים שקמו בהיסטוריה האנגלית.
[עריכה] הטיעונים נגד האישום בנוגע לרצח הנסיכים
תומכיו של ריצ'רד טוענים כלפי ההאשמה ברצח הנסיכים את הטענות העיקריות הבאות:
- כאשר נרצחו הנסיכים היה כבר ריצ'רד משוח למלך בהסכמת הפרלמנט. מה בצע מצא אם כן ברציחתם?
- ריצ'רד היה כל חייו נאמן לאחיו, שהיה אבי הנסיכים, נשבע לו אמונים, והעריך את זכרו. מדוע אם כן מצא לנכון להרוג את בניו?
- אם רצח - מדוע לא הציג את הגופות לראווה בטענה שאלו מתו מוות טבעי? שניים ממלכי אנגליה זכו לגורל דומה - אדוארד השני אשר נוקב במוטות מלובנים שהוחדרו דרך פי הטבעת, על מנת שגופתו לא תציג סימני חבלה, וריצ'רד השני אשר הורעב למוות. שיטה זו הייתה ידועה ובדוקה. מדוע אם כן לא השתמש בה ריצ'רד?
- ממרץ 1484 החזיק בארמונו במשך שנה וחצי את אמם של הנסיכים ואת אחיותיהם והתנהג אליהן בכבוד ובחיבה. כיצד זה הסכימו המלכה והנסיכות לחיות בארמון עם רוצח אחיהן? מדוע לא רצח את האם והאחיות כשם שרצח את האחים?
- הייתה זו עובדה ידועה, וריצ'רד השכיל להביא לה עדויות בפני הפרלמנט, כי אירוסיו של אדוארד הרביעי לאלנור טלבוט הפכו את בניו מאליזבת' וודוויל לממזרים. מדוע אם כן היה צורך לרצוח את הילדים, לאחר שהוכרזו כממזרים?
אל מול כל אלו מעמידים את השאלה האם ייתכן כי הנסיכים שהו להם בטאואר במשך שנתיים, כאשר מלכותו של ריצ'רד מתערערת, אופיו אף הוא הולך ומתערער, גדולי תומכיו נרצחים על ידו, ורק לאחר מותו, הגיע מתנקש אחר (רבים מצביעים על הנרי השביעי) ורצחם? המדובר במהלך אירועים שאינו מתקבל על הדעת.
[עריכה] מורשתו של ריצ'רד
ריצ'רד נחשב עד היום לדמות שנויה במחלוקת. אגודת הריקרדיאנים, שקמה בתחילת המאה ה-20 שמה לה למטרה לטהר את שמו, והיא פעילה במספר מקומות כגון אנגליה וארצות הברית. כיום נמצאת האגודה בחסות הדוכס מגלוסטר, נושא התואר ההיסטורי שבו נשא ריצ'רד. ספרים רבים נכתבו על הנושא, ביניהם בולט סיפרה של ג'וזפין טיי משנת 1951 "בתו של הזמן" שאף תורגם לעברית. בספר זה מנסה בלש משטרה שנפצע בעת עבודתו ומאושפז בבית החולים, לנתח את רצח הילדים בטאואר באמצעות שיטות חקירה משטרתיות מודרניות, וכמובן שהוא מוצא כי האשם אינו בריצ'רד.
בסקר שערך ה-BBC בשנת 2002 מופיע ריצ'רד במקום ה-82 ברשימת "מאה הבריטים הגדולים" (במקום הראשון זכה וינסטון צ'רצ'יל), כשהוא מקדים במקום אחד את ג'ואן קת'לין רולינג. בסקר הופיעו אף נבלים היסטוריים כאליסטייר קראולי מאבות "כת השטן", לצדן של דמויות פופולריות בנות זמננו כדייוויד בקהאם. אנשי ה-BBC עצמם הוסיפו את ההערה כי המדובר במלך בעל חשיבות היסטורית זניחה, וכי הכנסתו למקום כה פופולרי לצד הגדולים שבמלכי אנגליה כמלכה ויקטוריה וכמלך הנרי החמישי הינה תוצאה של הצבעה מסיבית של קבוצת לחץ.
| מלכי מרסיה | בית וסקס | המלכים הנורמנים | בית פלנטג'נט / אנגואין | בית לנקסטר | בית יורק | בית טיודור | בית סטיוארט | בית הנובר | בית וינדזור
אדוארד הרביעי | אדוארד החמישי | ריצ'רד השלישי |
[עריכה] קישורים חיצוניים
| ערך מומלץ |
[עריכה] לקריאה נוספת
- וינסטון צ'רצ'יל "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית", כרך א', הוצאת "עם הספר", תשי"ט (תרגום: אהרון אמיר).
