קשב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא יש לתרגם את השמות הלועזיים + ויקיזציה וכו'. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
קֶשֶב הוא מנגנון קוגניטיבי המבצע סלקציית מידע לצורך עיבוד ממוקד. לדוגמה, במהלך שיחה עם אדם אנו מעבדים בעיקר את דבריו ומתעלמים משאר השיחות המתנהלות באותו החדר ('בעיית מסיבת הקוקטייל', Cherry, 1953). קשב יכול להיות גם מפוצל, כמו לדוגמה נהיגה ושיחה בטלפון סלולרי במקביל. למרות שהמילה העברית למונח לקוחה מהשורש ק.ש.ב יש להדגיש כי קֶשֶב (attention) איננו קשור באופן ספציפי לחוש השמיעה, אלא למצב העקרוני של תשומת-לב אשר יכול להיות ממוקד בכל חוש שהוא.
קשב הוא נושא נחקר מאוד בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובמדעי המוח הקוגניטיביים, בעיקר בשל היותו קשור קשר הדוק לתפיסה.
ככל הנראה תופעת הקשב איננה מתארת מנגנון אחד אלא מנגנונים שונים וחופפים. עדות המחזקת טענה זו היא קיומם של ליקויי קשב שונים באיכותם הנובעים מפגיעות מוחיות שונות (תסמונת באלינט, אלצהיימר, ADHD).
קשב חיוני לתפיסה מודעת. (לפרטים נוספים ראו עיוורון קשבי).
תוכן עניינים |
[עריכה] מה הקשב עושה ?
למעשה עד השליש האחרון של העשרים כמעט ולא התעסקו בשאלה של מה הקשב עושה שגורם לביצוע משופר כשהוא ישנו, ולביצוע פחות טוב כאשר הוא איננו, או כשהוא מפוזר.
Posner (1980) התמקד בשדה החזותי והשתמש במטאפורה שכבר הועלתה בעבר על ידי ג'יימס (1890): פנס (spotlight) שמאיר מיקום מסוים בשדה החזותי, ואת אותו אזור הנבדק "רואה" טוב יותר, כלומר, תופס ומעבד טוב יותר. ישנן הנחות המשתמעות מהתאוריה של פוזנר:
- ישנה דיכוטומיה בין מצב קשוב, למצב לא-קשוב.
- הקשב מופנה למיקום (location) בשדה החזותי.
הקשב עובר ממקום למקום באופן אנלוגי על פני השדה, כלומר, מעבר קשב לאזור סמוך יהיה מהיר יותר מאשר מעבר קשב למקום מרוחק יותר (למעשה, פוזנר אישית לא דיבר על תנועת קשב). פוזנר הדגים את התאוריה שלו על ידי כך שנתן לנבדקים להגיב לגירוי. ברוב המקרים נתן להם רמז (cue) לגבי המיקום הצפוי של הגירוי (מכונה "צעד עם רמז תקף" valid cue trial) במקרים מועטים לא נתן רמז (צעד ניטראלי neutral trial) ובמקרים מועטים נוספים "עבד" על הנבדק, ונתן רמז מטעה לגבי המיקום הצפוי (invalid). פרדיגמה זו מכונה Cost-Benefit כי היא מדגישה את העלות והתועלת שהפנית הקשב מביאה לביצוע המטלה כאשר היא מופנית למיקום הנכון או למקום השגוי. זמן התגובה המהיר ביותר היה כאשר הנבדק ידע היכן "לשים לב", פחות מהיר כאשר לא ידע, ואיטי ביותר כאשר הוטעה.
Eriksen (1972, 1985, 1986) אמד את גודל אלומת הפנס לכמעלה אחת של השדה הויזואלי. הוא נתן לנבדקים להגיב לאותיות מסוימות, ובלבל אותם על ידי אותיות אחרות שנמצאו במרחקים שונים יחסית לאות המטרה. ומצא שבמרחק של כחצי מעלה מאות המטרה ההסחה היא הטובה ביותר, ואחר כך היא יחסית חלשה. הוא הסיק מכך שאם הייתה הסחה טובה באזור הזה אזי הופנה קשב גם למסיחים, כלומר מרחק של חצי מעלה מכל כיוון הוא אזור הקשב.
יחידות המדידה המקובלות בתפיסה חזותית הן של מעלות. אין זה משנה אם מסתכלים על גירוי גדול מרחוק או גירוי קטן מקרוב, בשני המקרים הגירוי ייפול על הרשתית של העין באותו ייצוג. על מנת שלא יהיה צורך לתאר גם את גודלו וגם את מרחקו של הגירוי, מקובל לציין את הזווית שהוא יוצר יחסית לעיין. יש להבחין בין הפניית העין (overt orientation) להפניית הקשב (covert orientation). ניתן להסתכל לכיוון נתון אך להתרכז במשהו אחר. מבנה העין הוא כזה שמה שנופל במרכז הרשתית (fovea) נקלט טוב יותר מבחינה פיזיולוגית מאשר מה שבפריפריה. (הפוביה היא כ- 3 מעלות מרכזיות של שדה הראיה, ואחר יש דעיכה באיכות הקליטה עקב צפיפות קולטנים הולכת וקטנה). מכאן שאיכות קליטת הגירוי תלויה הן במיקום שהגירוי נפל על הרשתית והן במידת הקשב שהופנה לאותו גירוי. המחקר הקוגניטיבי מנסה להחזיק את המשתנה של המיקום על הרשתית קבוע על ידי הצגת גירויים לפרק זמן קצר (כ-150 אלפיות השניה) שבו הנבדקים אינם מספיקים להסיט את עיניהם וכך החוקר שולט היכן הגירוי נפל על הרשתית. ישנם מחקרים שמראים שלפוביה יש יתרון קישבי בתפיסת גירויים מעבר ליתרון הפיזיולוגי (Wolfe, O’Neill & Bennett 1998).
ואריאציה על גישת הפנס היא גישת העדשה (zoom-len) של Eriksen & Yeh (1985) לפיה הפנס איננו בגודל אחיד אלא יכול להצר או להרחיב את האלומה לפי הצורך, כמו עדשת מצלמה. השיפור בתאוריה זו היא ביטול הדיכוטומיה של קשב/לא-קשב (שלא התיישבה עם מספר ממצאים) אלא הקשב יכול להתרחב לאזור גדול יותר, אם כי באיבוד יכולת עיבוד מסוימת. גישה זו מניחה שקשב יכול להיות מפוזר (distributed attention) אבל בכל מקרה יתפוס שטח ויזואלי רציף, כלומר לא ניתן לפצל קשב בין שני מוקדים לא רציפים, אלא רק לפזר אותו.
המשותף לשתי גישות אלה (ווריאציות להן) היא ההנחה שקשב משפר תפיסה של הגירויים באותו אזור. ישנה גישה אחרת שאותה מובילה אן טריזמן (1982) לפיה הקשב איננו משפר תפיסה של הגירויים אלא מחבר את התכוניות (features) לכדי גירוי שלם. כלומר המערכת הקוגניטיבית תופסת את התכוניות באופן מדויק גם ללא קשב, אך באופן צף. למשל, אם יש כדור אדום וארגז כחול המערכת תתפוס בדיוק רב שיש משהו אדום ויש משהו כחול, וכן שיש משהו עגול ושיש משהו מרובע, אך כדי שהמערכת הקוגניטיבית תדע לחבר את העיגול לאדום ואת הריבוע לכחול היא זקוקה לקשב באותו אזור. היא מדגימה זאת בשתי פרדיגמות מחקריות עיקריות:
- פרדיגמת החיפוש הויזואלי (visual search) שם על נבדקים לאתר גירוי ספציפי מתוך מערך שלם של גירויים. פעם עליו לאתר אותו על סמך תכונית בודדת (למשל, לאתר את הגירוי האדום מתוך מערך של גירויים כחולים, או לאתר את הגירוי העגול מתוך מערך של גירויים מרובעים) ופעם עליו לאתר אותו על סמך שילוב של תכוניות (conjunctive search - למשל, לאתר עיגול אדום מתוך מערך של מרובעים אדומים ועיגולים כחולים). היא מראה שבמקרה הראשון התגובה היא כמעט מיידית, כלומר הגירוי השונה בלט מידית (popout) ולא נדרש קשב לצורך איתורו. במקרה השני לקח זמן למצוא את המטרה ביחס ישר (אם כי לא לינארי מדוייק) למספר הגירויים המסיחים. כלומר, הקשב היה צריך לסרוק את השדה הויזואלי כדי לחבר את התכוניות לכדי גירוי על מנת לבדוק אם זהו גירוי המטרה, וככל שהיו יותר מסיחים היה על הקשב לסרוק שטח גדול יותר.
- פרדיגמת החיבורים האשלייתיים (illusory conjunction). על הנבדק לזהות גירויי מתוך קבוצת גירויים על פי שילוב תכוניות (למשל, איקס אדום) כשלעיתים הגירוי הוא אחד מהגירויים במערך, ולעיתים הוא איננו, אבל התכוניות שמרכיבות אותו קיימות בגירויים האחרים (למשל, יש שם איקס כחול ועיגול אדום). כאשר הנבדק איננו קשוב לגירויים יש לו סיכויים רבים יותר לעשות התאמות לא נכונות בין התכוניות של הגירויים שהוצגו וכך לזהות גירוי שלא הוצג בפועל. גישה זו מדגישה את ההבדל בין מטלות שדורשות קשב על מנת לבצע אותן, וכנראה יפגעו מהעדרו/פיזורו למטלות שכמעט אינן דורשות קשב.
המשותף לגישות שתוארו עד כה היא ההנחה שקשב מופנה לאזור מסוים (location-based theories). בניגוד אליהן ישנן תאוריות אחרות הגורסות כי הקשב מופנה לאובייקט בכללותו. Duncan (1984) מראה שכאשר מציגים שני גירויים זה על גבי זה (superimposed) כלומר, נמצאים באותו מיקום, לנבדקים קל יותר להגיב לשני מאפיינים של אותו גירוי מאשר למאפיין אחד מכל גירוי (למרות שכולם באותו מיקום). Driver & Baylis (1989) בדקו מה מפריע יותר לזיהוי אות מטרה: אות אחרת קרובה או אות אחרת רחוקה יותר אך שיכולה ליצור קיבוץ (Grouping במונחי גשטלט) עם אות המטרה (כלומר שתי האותיות נתפסו כאובייקט אחד). בניסוי שלהם הקיבוץ היה על בסיס תנועה. כלומר אות המטרה והמסיח הרחוק נעו בהתאמה, ואילו המסיח הקרוב היה נייח. הם הראו השפעה חזקה של אותו קיבוץ, אם כי לא הצליחו לבטל לחלוטין את השפעת הגירויים שהיו קרובים. תוצאות דומות הושגו גם ברפליקציות על הניסוי עם ניסיונות קיבוץ שונים (למשל, לפי צבע Cave & Kim 1995 ;סוג הקו Kramer & Jacobson 1991).
גישות הפניית הקשב לאובייקט (object-based theories) יכולות להסביר כיצד ניתן להפנות קשב לאזורים שונים של השדה החזותי בתנאי שאזורים אלו שייכים לאותו אובייקט. מקרה זה לא יחשב לשיטתן לפיצול קשב. ישנם טיעונים נגדיים: יתכן שתופעת ה- Grouping היא קדם-קשבית (כלומר, לפני הפניית הקשב ולא תלויה בו), אך עדיין אין זה סותר בהכרח את גישות המיקום, שכן מצדדי תאוריות המיקום יטענו שהקשב לא מופנה לאובייקט עצמו, אלא למיקום שהוא תופס, כלומר, גם אם נדמה לנו שאנו מפנים קשב לאובייקט על סמך מאפיין שאינו מיקומי (למשל, צבע) אין זה כך, אנו תמיד שמים לב גם למיקום שלו (Tsal & Shalev 19xx). משמעות הביקורת של גישות מיקום על גישות האובייקט היא, שגם אם נדמה שהפניית הקשב לאובייקט, בפועל זה למיקום שלו, וככל שהוא גדול יותר כך על הקשב להיות מפוזר יותר.
כל התאוריות שהוצגו עד כה, הן אלה המניחות שהקשב מופנה למיקום והן אלה המניחות שהקשב מופנה אובייקט, טוענות שהקשב בהכרח מופנה לגורם אחד (בין אם הוא מיקום רציף ובין אם הוא אובייקט). Castiello & Umilta (1992) מראים רמזים לכך שכנראה אפשר לפצל קשב בין שני מיקומים נפרדים אשר אינם מקובצים לכדי אובייקט אחד, כאשר המיקומים הללו הם משני צדי שדה הראיה. הם מבקשים מנבדקים לשים לב לשני אובייקטים השונים בגודלם הנמצאים משני צדי השדה הויזואלי, ובתוך אחד מהם מופיע גירוי שאליו יש להגיב. הם מראים שהביצוע הוא בקשר ישר לגודל האובייקט אליו נתבקשו להפנות קשב, למרות שהוא איננו רציף. נושא זה עדיין בחיתוליו ועדיין אין מספיק ראיות תומכות. גישה אחרת לקשב שמרמזת לכך יכול להיות מפוצל בין שני מוקדים לא רציפים: LeBerge ושות' (1997) מציגים מודל פיזור פעילות קשבית, לפיו יש אקטיבציה קשבית באזור מסוים, וכשהקשב עובר למקום אחר הוא איננו נע אנלוגית (כמו מודל הפנס) אלא דועך באזור הקודם תוך שהוא נבנה באזור אחר. כלומר ברגע נתון יתכן מצב שבו יש קשב חזק באזור אחד (ניתן לייצוג על ידי התפלגות גבוהה וצרה), או שני מוקדים קטנים יותר (מיוצג על ידי התפלגות בי-מודאלית), או קשב מפוזר באזור גדול (התפלגות נמוכה ורחבה). גישה זו מרמזת על גישות משאבים, אם כי היא איננה משתמשת בטרמינולוגיה זו. החוזק של גישה זו הוא בלהסביר את היכולת של קשב מפוזר (כמו מודל העדשה) אך גם להסביר מדוע מעבר הקשב במרחב איננו אנלוגי (במונחי מודל הפנס: הפנס כבוי בזמן שהוא נע). מצד שני ישנה חולשה בלהסביר תופעות אחרות, למשל, הקשר עם המרחק שאליו רוצים להפנות קשב (שמתיישב עם גישות תנועה אנלוגית). לא קיימת אף גישה שמדגימה קשב ויזואלי רב מוקדי (כלומר, יותר משני מוקדים).
[עריכה] גורמים מושכי קשב
הקשב יכול להיות מופנה באופן רצוני וולונטארי, אך ידועים גם גורמים המושכים קשב באופן אוטומטי. העיקרי בהם הוא הופעה פתאומית של גירוי, או תנועה פתאומית של גירוי (abrupt onset). הפניית קשב כזו היא חזקה מאוד ומהירה יותר. מקובל להסביר תופעה זו בחשיבות האקולוגית של זיהוי סכנה קרבה. מצד שני, הפניית קשב רצונית יכולה להתנגד להפניה אוטומטית כאשר הם לכיוונים נוגדים (Yantis & Jonides 1990). דוגמה מוחשית לכך זה ניסיון לנהל שיחה עם מישהו כאשר ישנה טלוויזיה דולקת בסביבה, הקשב מוסט אל הטלוויזיה אוטומטית, אך אם רוצים מצליחים לשלוט בהפניית קשב זו.
תופעה אחרת של משיכת קשב היא הבולטות (Salience) של גירוי מסוים על פני אחרים בממד מסוים. למשל, צבע שונה, בהירות שונה, הטיה שונה וכו'. לעיתים מכנים תופעה זו Popout (ראו למשל, חיפוש חזותי של טריזמן). המערכת הקוגניטיבית מזהה את הגירוי השונה באופן קדם-קשבי ומושכת את הקשב לשם. גם כאן ההסבר האקולוגי מקובל מאוד.
התופעות של משיכת קשב אוטומטי אף הן במחלוקת בספרות. הן נכנסות לויכוח האם ישנם תהליכים שהם תלוי הגירוי בלבד והאדם פאסיבי אליהן (bottom-up/stimulus-driven control), או שהפניית הקשב הזו נובעת ממצב המוכנות של האדם והיא איננה באמת אוטומטית (top-down/goal-directed control).
[עריכה] גורמים דוחי קשב
קודם הוזכרה תופעה של הופעת גירוי פתאומי אשר מושכת קשב ומביאה להקלה בתפיסת מטרות באזור הגירוי. אולם הקלה זו היא בטווח הזמן הקצר (עד כ-300 אלפיות השניה). אחר כך ישנה הפרעה ודווקא קל יותר לגלות מטרות שנמצאות באזורים שלא היה בהם את אותו גירוי פתאומי (Posner & Cohen 1984). הסבר אקולוגי לתופעה הוא שאמנם המערכת צריכה להיות רגישה להתרחשויות פריפריאליות ולהעביר את תשומת הלב אליהן כדי לבחון אותן, אולם אם זה היה מתמשך לא היה באפשרותנו להתנתק מאותו גירוי מהבהב ולחזור לשגרה.
ישנה תופעה המכונה "עוורון החזרה" (Repeation Blindness) שבה נבדק מגיב פחות טוב לגירוי שחזר בעבר שוב ושוב ולא היה לו תפקיד בעבר, והמערכת הקוגניטיבית למדה להתעלם ממנו, ועכשיו כשיש לו משמעות המערכת מתקשה לשנות יחסה אליו. בהכרח היה עיבוד תפיסתי בסיסי כלשהו לאותו גירוי שכן המערכת יודעת לשייך אותו לאותו משהו שלמדה להתעלם ממנו. אך לא ימצא ביצוע משופר כמו שמצפים מגירוי קשוב. ישנם חוקרים שמשייכים תופעה זו לשלב בחירת התגובה ולא לעיבוד תפיסתי-קשבי (Kanwisher 19xx). גם אם זו תופעה שאיננה קישבית טהורה יש לקחת אותה בחשבון. דוגמה למקרה שבו התופעה תתרחש: על נבדק להגיב למילה מסוימת ולא לאחרת במהלך מספר צעדים. אם אחר כך המילה שהייתה מסיח הופכת להיות מטרה אזי יהיה ביצוע ירוד לאותה מילה יחסית למילים שלא שמשו קודם כמסיחים
[עריכה] קשב שמיעתי (אודיטורי)
עד כה הדוגמאות היו בעיקר מהתחום של קשב חזותי. תאוריות הקשב אינן מבחינות באופן עקרוני בין תהליך תפיסה חזותי לשמיעתי, למעט ההבדלים הפיזיקליים שבין החושים. בקשב שמיעתי (כמו בחזותי) ההתמקדות היא בעיקר לתכוניות הפיזיקאליות של הצליל. למשל, קל יותר לעקוב אחרי נאום אם הדובר הוא בעל קול שונה פיזיקאלית יחסית לרעשי רקע: קול גברי על רקע קולות נשיים, דיבור אנושי על רקע צפצופים, וכו'. הקשב מתמקד במאפיינים הפיזיקאליים של הצליל שאותו הוא מעבד. קיימת עדות לכך שישנו עיבוד קדם-קשבי לצליל האודיטורי. דוגמה חזקה לכך היא "אפקט מסיבת הקוקטיל" (Cherry 1953). אדם שנחשף למספר רב של שיחות (כמו הרחש במסיבת קוקטייל) שאליהן הוא איננו קשוב (לרב כי הוא עצמו עסוק במטלה אחרת או שיחה אחרת) ידע לזהות את שמו או מילה משמעותית אחרת (כמו "הצילו") או צליל בולט (כמו פיצוץ) גם בשיחה שלא היה קשוב אליה (כלומר, ישנו עיבוד גם לערוצים האחרים). עם זאת, לו יתבקש לחזור על שיחה שהייתה בערוץ כזה, לא יוכל. כלומר העיבוד העיקרי מחייב קשב, אך ישנו עיבוד בסיסי גם ללא קשב. והמערכת מעבירה את האינפורמציה לעיבוד קשבי רק אחרי סינון על סמך בולטות הפיזיקאלית של הצליל (כמו הירייה) או על סמך משמעות סמנטית חשובה. בצבא, זה מתרחש במכשירי קשר שיש עליהם מספר רב של שיחות, אבל כשהחייל שומע את כינויו בקשר, או את הקול של מפקדו, מייד הקשב שלו מופנה.
[עריכה] מיקום הקשב בתהליך
בכל מטלה ישנם מספר שלבים שבאופן סכמטי מתרחשים ברצף הבא:
- חישה (sensation) - קליטה של נתונים גולמיים לתוך המערכת המנטאלית
- תפיסה ועיבוד האינפורמציה באופן קדם-קשבי (pre-attentional perception) - עיבוד ראשוני וגס
- עיבודי תפיסה "משופרים" בעקבות קשב
- בחירת תגובה תואמת (response selection)
- הוצאה לפועל של התגובה (response production).
על פי סכימה זו השפעת קשב משויכת לשלב התפיסה, אולם יש חוקרים שמשייכים את השפעת הקשב דווקא לשלב בחירת התגובה.
ישנן עדויות לכך שהרבה מהעיבודים מבוצעים בשלב קדם-קשבי ואילו הקשב משפיע רק מאוחר יותר. ישנו דיון בספרות לגבי היכן הקשב ממוקם בתהליך. יש הגורסים שהוא ממוקם יחסית מוקדם והוא אחראי לתהליכי תפיסה בסיסיים, כלומר אם אין קשב אין עיבוד לאינפורמציה, ולכן גישה זו רואה את סינון האינפורמציה בשלב מוקדם מאוד בתהליך (למשל, פוזנר). אחרים מדגישים את היכולת לזהות גירויים גם ללא קשב. סינון האינפורמציה נעשה בשלב מאוחר יותר. הויכוח הזה מכונה Early vs. Late Selection debate. קיימים ממצאים תומכים לשתי הגישות. מצד אחד הרבה מחקרים מראים שללא קשב הביצוע הוא ירוד מאוד ואינפורמציה כמעט לא עובדה כלל (Broadbent 1958), ואילו אחרים מראים שבכל זאת היה עיבוד כלשהו ואפילו יחסית מתקדם (למשל, הבנת משמעות סמנטית באפקט מסיבת הקוקטיל). הגישה של סינון מוקדם רואה את המערכת כ"מופצצת" במידע חושי והתפקיד של הקשב הוא לסנן את המידע כך שיעובד רק המידע החושי החשוב לכרגע כדי למנוע עומס יתר. הגישה של סינון מאוחר מדגישה דווקא את החשיבות של המידע הקשור לפעולה הנעשית כרגע, ולמעשה עיבוד ראשוני נעשה באופן אוטומטי.
כדי להדגיש את ההבדל יש לציין את מחקרו של Sperling (1960) שתומך בגישת הסינון המאוחר. ספרלינג הציג לנבדקים מטריצה קטנה של אותיות לזמן קצר מאוד, ובקש מהם לדווח את מה שהם ראו. בדרך כלל ידעו לומר כשבע אותיות אקראיות מתוך המערך (טכניקה זו נקראת full report או "ספר כפי יכולתך"). אולם, כאשר סימן שורה או טור מסוימים לאחר העלמותה של המטריצה, ידעו לספר את כל האותיות שבאותה שורה או טור. יש לשים לב כי הקשב הופנה רק לאחר שהגירויים כבר נעלמו. (טכניקה זו נקראת Partial report שכן הנבדק מתבקש לדווח רק חלק מעולם הגירויים אליו נחשף). מסקנתו הייתה שבעצם הנבדקים תפסו את כלל הגירויים אבל התקשו להכיל את כולם כאשר נתבקשו לדווח את כולם.
חוקרים רבים ניסו להכריע סתירה זו בין ממצאי סינון-מוקדם לממצאי סינון-מאוחר והביאו עוד ועוד דוגמאות שתומכות בגישה אחת מול אחרת. אני אציג כאן שני ניסיונות להבין מדוע מתקבלים הממצאים הסותרים הללו. דניאל כהנמן ואן טריזמן (1984) טוענים שמה שקובע את התוצאות זה בעצם סוג המבחן. הם מבחינים בין שני סוגי מטלות: filtering – מטלות בהן הנבדק נחשף לגירויים רבים אשר חלקם רלוונטיים וחלקם לא. הסינון הוא בעיקר על סמך מאפיינים פיזיקאליים של הגירוי. לרוב, מדידת דיוק במטלות-כפולות. Selective set – מטלות בהן על הנבדק להגיב לגירוי מסוים שאליו הוא מוכן תוך הימנעות מתגובה למסיח. עושר הגירויים אליו נחשף הנבדק הוא קטן. לרוב מדידת זמן תגובה לגילוי גירוי. הם מציעים מודל לפיו איסוף האינפורמציה נעשה על סמך תכוניות פיזיקאליות (features) של הגירוי וללא צורך בקשב. הפניית הקשב היא אל אובייקט על סמך תכוניות פיזיקאליות (למשל, "אל הדבר הכחול שם בפינה"). משהופנה הקשב הוא אל האובייקט בשלמות ללא יכולת להתעלם מתכוניות אחרות שלו, גם אם הן לא רלוונטיות למטלה. מודל זה מציע הסבר מדוע מטלות filtering יתנו ממצאים שמתיישבים עם גישת הסינון-המוקדם, ואילו מטלות selective-set יניבו ממצאים שמתיישבים עם גישת הסינון-המאוחר.
Lavie & Tsal (1994) אף הם משייכים את הממצאים הסותרים לתפעול של המטלה שאותה צריך הנבדק לבצע. הם מבחינים בין מטלות בעלות עומס גבוה מול מטלות עומס נמוך. הם מציעים מודל של קיבולת קשב, אלא שאצלם יש לקיבולת הזו לא רק סף עליון אלא גם סף תחתון, כלומר, אם יש עומס נמוך המערכת הקוגניטיבית תחפש מידע נוסף לעבד, וכך תתקשה להתעלם ממידע לא רלוונטי למטלה, כי היא מעבדת אותו באופן אוטומטי. כך במטלות בעלות עומס נמוך יראה כאילו הקשב בא מאוחר יותר, ואילו במטלות בעלות עומס גבוהה יראה כאילו הקשב בא מוקדם בתהליך. הקושי העיקרי בתאוריה הזו היא שאין הגדרה ברורה למה הכוונה ב"עומס". חוזקה של התאוריה הוא ביכולתה להסביר את המקרים שבהם דווקא מטלה כפולה או מטלה מסובכת יותר משפרת ביצועים יחסית למטלה הפשוטה, בכך שיש תוספת של מידע רלוונטי ש"תופס מקום" ולא מאפשר למערכת לעבד ולהתבלבל מהמידע הלא רלוונטי. למשל, תופעת דילול סטרופ. אפקט סטרופ היא תופעה שבה כאשר על נבדקים לתאר את צבע הדיו של מילים מודפסות כאשר המילים הן של צבעים אחרים (למשל, המילה "אדום" מודפסת בצבע ירוק) הם מתקשים בביצוע המטלה עקב התערבות המשמעות הסמנטית של המילה, למרות שכלל לא נתבקשו לקרוא את המילה. כאילו הנבדקים אינם יכולים שלא לקרוא את המילה. תופעת דילול הסטרופ היא הירידה בהפרעה הזו כאשר העומס גבוה (עקב הופעת מילים נוספות, או תפעולים אחרים). המשמעות של שתי התאוריות היא שהמטלה תנבא את התוצאות שיתקבלו. למשל, במטלה של ביצוע מטלות מרובות בו זמנית העומס הוא גבוה, ולכן על פי רוב תהיה סלקציה של מידע בשלב מוקדם, עם חשש לאיבוד של מידע. מצד שני אם המטלה היא יחסית פשוטה (עומס נמוך) אזי הסלקציה תהיה מאוחרת, ואם יש חוסר המערכת אף תחפש מידע עד שיקשה עליה להתעלם ממנו גם אם הוא לא רלוונטי למטלה.
[עריכה] אוטומטיות
אוטומטיות של תהליך מסוים משמעותה שביצוע התהליך דורש מעט תשומת-לב. אוטומטיות יכולה להיות ממוקמת במספר מקומות בתהליך.
- בשלב התפיסה: הכוונה בעיקר לשלבים הקדם-קשביים (למשל, תפיסת תכוניות פיזיקאליות תחשב כקדם-קשבית לפי רוב הגישות הן של הסינון-המוקדם והן של הסינון-המאוחר).
- בשלב האחסון של המידע: בקיאות בתוכן המידע תאפשר אחסון של אותם גירויים כפחות מידע, בגלל יכולת להכניס את המידע לסכמות מוכרות ושליפות יותר בזיכרון. למשל, אחד מביט בתמונת השמיים ורואה כוכבים, אחר מביט ורואה את הדובה הגדולה ואת הקסיופיאה. האחרון יזדקק לפחות משאבים על מנת לזכור ולעבד את התמונה שראה, בגלל יכולת לקבץ את המידע (chunking). שרון (1997) מאפיין אנשים לפי נטייה אישיותית שלהם לארגן מידע, ומוצא שהגבוהים בארגון המידע יצליחו יותר מאחרים במטלות-כפולות.
- בשלב עיבוד התגובה: יכול לנבוע מתהליכי למידה והתניה.
השלבים האוטומטיים בשלב התפיסה הם (כמעט) ללא שונות בין נבדקים. אולם יכולים להיות הבדלים גדולים בשלבים באחרים, שהם תוצאה של ניסיון עם אותה מטלה או עולם התוכן. הדוגמה הקלאסית לכך היא נהיגה במכונית. בהתחלה עלינו להיות מרוכזים בכל פעולה שאנו מבצעים ובכל אירוע שמתרחש בכביש. עם הניסיון הפעולה נעשית אוטומטית עד כדי כך שלעיתים נוסעים כברת דרך שבסופה לפעמים לא זוכרים את הנסיעה, כאילו כלל לא הייתה תשומת לב לנעשה בכביש ולתפעול הרכב. הפער הוא משמעותי בעיקר בביצוע מטלות חדשות.
[עריכה] מודלים של חלוקת קשב
המחקר במטלות הכפולות החל אצל James (1890) שמצא את האפקט של ירידת הביצוע גם כאשר מדובר בשתי מטלות פשוטות מאוד לביצוע יחידני. מסקנתו הייתה שלא ניתן למקד קשב ביותר ממטלה אחת. הפרדיגמה המחקרית שלו כונתה לרוב "מטלה כפולה" dual-task, למרות שלעיתים רבות המחקר עסק במספר רב יותר של מטלות בו-זמנית. עיקר המחקר היה כך שלנבדקים ניתנה מטלה עיקרית שעליה נתבקשו לתת את כל תשומת הלב, וכן מטלה משנית. ההנחה הייתה שעיקר המשאבים המנטאליים יוקצו לטובת המטלה העיקרית, והנותרים (אם נותרו בכלל) יוקצו למשנית. ביצוע במטלה המשנית ירמז לגבי המשאבים הנותרים.
המונח "חלוקת קשב" (devided attention) אשר מתיחס ליכולת לבצע שתי מטלות בו זמנית תוך ביצוע מספק, בחלק מהספרות מכונה "חלוקת משאבים מנטאליים" (mental resources). ישנו קושי בשם השני משום שהוא יוצא מתוך הנחה של קיבולת משאבים שמחולקת בין המטלות. ישנם חוקרים רבים שמטילים ספק בהנחה זו, ולכן דווקא יתרון למונח של "חלוקת קשב" אשר מדגיש את ההיבט האופרציונלי (ביצוע משופר ביותר ממטלה אחת). עם זאת יש לציין יתרון של המונח "חלוקת משאבים מנטאליים" והוא שאינו מניח שהמשתתף העיקרי ביכולת ביצוע מטלות בו-זמנית הוא דווקא הקשב (כלומר שלב התפיסה). חוקרים רבים משייכים את הקושי דווקא בשלבים האחרים של התהליך כמו בעיות זיכרון, יכולת הוצאת תגובה בו זמנית וכו'.
המודלים שמנסים להסביר את הממצאים שמתרחשים בזמן מטלות-כפולות מתחלקים לשתי משפחות:
- מודלים של קיבולת משאבים מוגבלת.
- מודלים של צוואר-בקבוק בנקודות קריטיות בתהליך העיבוד.
[עריכה] מודל הקבולת המוגבלת
במקור הציע ג'יימס (1890). דניאל כהנמן (1973) הציע מודל משופר שבו הבחין בין "הפרעת קיבולת" שנובעת מהתחרות של שתי מטלות על אותם משאבים, ו"הפרעת מבנה" שנובעת מהדמיון במנגנונים של הוצאת התגובות בשתי המטלות. הקושי העיקרי של התאוריה היא ההנחה שכמות המשאבים הכללית הדרושה היא סכום של הקושי של כל מטלה בנפרד. אולם בפועל, לעיתים ישנה הפרעה בעקבות מטלה כפולה, ולעיתים אין. מודל מתוקן לזה הציע שבעצם ישנם מספר מאגרים או מעבדים. אם שתי מטלות מתחרות על משאבים של מאגרים שונים אזי לא תהיה הפרעה, כמו שקורה לרוב במטלות בשני ערוצי חישה שונים, למשל, מטלה חזותית עם מטלה שמיעתית; או שני ערוצי תגובה נפרדים, למשל, תגובה מוטורית עם תגובה מילולית. ההפרעה תתרחש כאשר שתי המטלות מתחרות על משאבים של אותו מאגר (Allport 1972; Wickens et al 1981). מודל זה טוב בלהסביר מדוע לא תמיד ישנה ירידה בביצוע מטלה-כפולה יחסית לביצוע המטלות באופן יחידני, אולם ישנן עדויות לכך שלעיתים ביצוע-כפול מניב דווקא תוצאות טובות יותר (Melamed & Sharon 1984). המודל מתקשה להסביר שיפור זה. קושי נוסף במודל הוא שאיננו מגדיר מהם המאגרים, כך שהטענה שכנראה שתי מטלות עובדות על אותו מאגר או מאגרים נפרדים היא תמיד פוסט-הוק ולכן אין יכולת לבחון את המודל אל מול ניבויים שלו.
[עריכה] גישות צוואר הבקבוק
גישות אלו מניחות שלפחות אחד מהתהליכים מתבצע באופן סדרתי לפי תור. כלומר אם מטלה "תופסת" את אותו שלב קריטי, מטלות אחרות ימתינו ל"שחרור" אותו שלב ורק אז יעובדו. חוקרים שונים מיקמו את אותו שלב קריטי בנקודות שונות ( Broadbent 1958 מיקם בשלב התפיסה, Welford 1952 מיקם בשלב עיבוד התגובה).
Pashler ועמיתיו (1984, 1989) ניסו לבחון היכן נמצא אותו צוואר בקבוק. הם נתנו לנבדקים להגיב לשתי מטלות (למשל, לצליל ולאות על מסך). אם שני הגירויים יופיעו במרווח זמן ביניהם (SOA = Stimuli onset asynchrony) אחד יתחיל להיות מעובד לפני השני. אם אין צוואר בקבוק אזי נצפה שהפער בין הופעה הגירויים (ISI = Inter-stimuli interval) יוביל לפער דומה בתגובות לשני הגירויים (IRI = Inter-response interval). למשל, אם הצליל הופיע 500 אלפיות-השנייה לפני האות, התגובה לצליל תופיע 500 אלפיות-השנייה לפני התגובה לאות. בפועל המרווח של התגובות שונה מזה של הגירויים (ISI<>IRI). מסקנתו היא שבכל מקרה על המטלה השנייה להמתין לסיום הראשונה. כלומר, יש אינטראקציה בין העיכוב של הופעת המטלה השנייה (ה- SOA) לעיכובים בתהליך העיבוד שנוצרים עקב אותו צוואר בקבוק. כדי לבדוק היכן נמצא צוואר הבקבוק הוא תפעל עיכובים בתהליך עקב משתנים תפיסתיים (למשל, בהירות הגירויים) ועיכובים עקב משתנים תגובתיים (למשל, התאמת הגירוי לתגובה). הוא מצא אינטראקציה סטטיסטית בין ה- SOA לתפעולים תפיסתיים, אך לא עם תפעולים תגובתיים. מסקנתו, שלב התפיסה הוא לפני צוואר-הבקבוק ולכן עיכוב התהליך עקב תפיסה איטית יותר (או מהירה יותר) של הגירוי השני לא משפיע על התגובה הסופית לגירוי השני כי המערכת מתעכבת בגלל עיבוד התגובה לגירוי הראשון ולא בגלל תפיסה איטית, מצד שני הארכת שלב עיבוד התגובה מאריכה את צוואר-הבקבוק.
פאשלר (1994) ניסה למצוא מצב שבו יש ניבויים דיפרנציאלים בין גישות צוואר הבקבוק לגישות הקיבולת. הוא נתן לנבדקים להגיב לשני גירויים שיש ביניהם מרווחי זמן שונים (SOA בתחום של עד 1000 אלפיות-השנייה כשכל פעם מטלה אחרת מקדימה את האחרת באופן רנדומאלי). הוא בחן רק את אותם מקרים ששני הגירויים הופיעו בו זמנית (ISI=0). לפי גישות הקיבולת גם התגובה צריכה להיות בו זמנית (IRI=0) אולם אם יש צוואר בקבוק תמיד יהיה גירוי שיעובד קודם ואשר יניב תגובה קודם, לכן יהיה פער בתגובות (IRI שונה מאפס). הוא מצא שרוב הנבדקים (כשלושה רבעים) באופן עקבי היו בעלי IRI שונה מאפס (התפלגות בי-מודאלית עם אוכף באזור האפס), ומיעוט נבדקים (כרבע) באופן עקבי היו בעלי IRI אפס (התפלגות צרה מאוד וגבוה סביב האפס). מסקנתו שאי אפשר לפסול את גישות הקיבולת באופן ודאי, אך יש כאן הוכחה לקיומו של צוואר בקבוק. הנבדקים שמגיבים בו זמנית לשתי המטלות (IRI=0) אינם בהכרח סותרים את הגישה של צוואר בקבוק. עדיין יתכן שהעיבוד הוא סידרתי, אך הנבדקים משהים את התגובה לגירוי שעובד ראשון כאסטרטגיה להקל על ביצוע התגובות בפועל (בניסוי הזה שתי התגובות לשתי המטלות היו מוטוריות).
[עריכה] יכולת קשב כללית
נסרקו כאן מספר סוגים של מטלות קשב: הפניית קשב, סלקציה של אינפורמציה, חיפוש של אינפורמציה, ועוד. השאלה האם יש יכולת קשב כללית אשר יכולה לנבא את מידת ההצלחה של נבדק במטלות קשב באשר הן נבחנה, אולם מספר מחקרים שניסו למצוא גורם משותף נכשלו, ומסקנתם היא שלא ניתן לנבא מתוך יכולת קשב מסוימת לגבי אחרת (למשל, Davies ושות' 1984; Broadbent ושות' 1986). בניגוד להם Hunt ושות' טוענים שישנו פקטור משותף שמסביר כ- 50% מהשונות מהביצוע בין מטלות קשב שונות
