קרב איסאנדלוואנה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב איסאנדלוואנה | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||
|
|||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||
| האימפריה הבריטית | בני הזולו | ||||||||||
| מפקדים | |||||||||||
| לורד צ'למספורד | נטשינגוואיו חוזה | ||||||||||
| כוחות | |||||||||||
| 1,400 איש | 20,000 עד 22,000 איש | ||||||||||
| אבדות | |||||||||||
| 1322 איש | 2,000 עד 3,000 איש | ||||||||||
קרב איסאנדלוואנה, שהתרחש ב-22 בינואר 1879, היה אחד הקרבות החשובים במלחמת הזולו, במהלכו הצליחו בני הזולו החמושים בחניתות להביס כוח בריטי גדול. זהו אחד הקרבות היחידים בהם ילידים החמושים בנשק פרימיטיבי הצליחו להביס כוח אירופי גדול ומצוייד היטב.
תוכן עניינים |
[עריכה] הפלישה הבריטית
בהתאם לתוכנית הפלישה, הצבא הבריטי התחלק לארבע עוצבות עצמאיות, כאשר שלוש מהן היו אמורות לפולש לזולולנד ואילו העוצבה הרביעית נמצאה בעתודה מבצעית ליד הגבול בפיקודו של קולונל דרנפורד. ב-11 בינואר לורד צ'מספילד, המפקד העליון של כוח הפלישה הבריטי, הורה לעוצבתו של גלין לחצות את הגבול. העוצבות האחרות חצו את הגבול למחרת.
ב-20 בינואר הצטרפו לורד צ'מספילד ומטהו לעוצבתו של גלין, והבריטים החלו להקים מחנה באיסאנדלוואנה שישמש כבסיס ארעי ממנו יוכלו לשלוח סיורים ולסרוק את השטח. הבריטים נהגו ביהירות ושלחו רק סיורים מעטים, ולכן הצליחו לאתר רק מספר יחידות קטנות של בני הזולו שעסקו בחיפוש אחר מזון. הם לא גילו את הכוח המרכזי שכלל את רוב הצבא של בני הזולו, ומנה כ-20,000 עד 22,000 לוחמים. כתוצאה מהזנחה זו, היה המודיעין שבידי הפיקוד הבריטי לקוי ביותר.
למחרת, במטרה לאתר את הזולו, פילג לורד צ'מספילד את הכוח ושלח 16 פלוגות של ילידים מ-NNC (Natal Native Force), שהיוו כמחצית מכל הכוח שהיה ברשותו. כוח אחר בפיקודו של דרטנל, שכלל פרשים מבני פרובינציית נאטאל הלבנים, נשלח לכיוון אחר. כוח אחר שכלל גדוד אחד בפיקודו של פולין נשאר להגן על המחנה. לורד צ'מספורד עצמו יצא לכיוון שלישי, עם הכוח העיקרי וכל הארטילריה. התוכנית הייתה לסרוק את השטח ולכנס את הכוח מחדש בנקודה שאליה יגיע הסיור הרכוב.
לורד צ'מספורד חשד שלוחמי הזולו נמצאים בסביבה, ולכן הורה לקולונל דרנפורד, מפקד עוצבת העתודה, להצטרף אל מחנהו באיסאנדלוואנה. דרנפורד הגיע לשם למחרת, ה-22 בינואר. עוצבת העתודה כללה כוח פרשים גדול, רג'ימנט של חיל עזר אפריקני שאיכותו הייתה נמוכה, וסוללת רקטות. סך הכל, כ-1,000 לוחמים שהצטרפו לגדוד בן כ-500 לוחמים שכבר היה במחנה. דרנפורד חשד שיש נוכחות של כוחות צבאיים של הזולו שמנסים לאגף את הכוח העיקרי מכיוון מזרח, ולכן יצא לכיוון זה על מנת לבלום אותם. כתוצאה מכך, אנשיו התרחקו מבסיסם, טעות גורלית שבהמשך הובילה לתבוסתם.
[עריכה] הקרב
התוכנית של הזולו הייתה אופיינית לטקטיקת לוחמתם - האימפי שלח זוג "קרניים" לאיגוף הבריטים, בעוד עיקר הצבא המכונה ה"חזה" נועד לרתקם. ה"חזה" הורכב מארבע חטיבות ותיקות, והוא התפרש לאורך הקו הבריטי, מרחק של 1.5 ק"מ לערך. הקרן השמאלית, שכללה שלוש חטיבות של חיילים צעירים, סך הכול כ-3,000 לוחמים, עקפה את הכוח הבריטי והגיעה לעורפו במטרה למנוע כל אפשרות בריחה. הקרן הימנית כללה שתי חטיבות חסמה את אפשרות הנסיגה לכיוון שממנו הבריטים באו מלכתחילה. יתר הכוח, שכלל שלוש חטיבות של חיילים ותיקים נשאר בעתודה.
הבריטים, שלא היו מאורגנים כראוי, נתקלו בצבא של בני הזולו והתרחש קרב מבולבל. לפי אחד הדיווחים (ראו להלן), בשלב כלשהו התחמושת שהייתה בידי הבריטים החלה לאזול ונשלחו רצים להביא אספקה חדשה. לרוע מזלם של הבריטים, המרחק הגדול מהמחנה הקשה על הרצים. בנוסף לכך, הקו הבריטי היה פרוש יתר על המידה. במקום לעמוד כתף אל כתף, הם התפרשו בריווח של מספר מטרים בין חייל אחד למשנהו וכתוצאה מכך, גדל עוד יותר המרחק שהרצים היו צריכים לכסות. יתר על כן, חלק גדול מהכוח הבריטי היה מורכב מחיל עזר אפריקני שחימושו היה לקוי. דרנפורד ניסה לעכב את הזולו בעזרת הרקטות, אך הן התבררו כלא יעילות.
לוחמי הזולו הצליחו להתקרב לאגפי הכוח הבריטי ולעורפו, ולפני שחיילים בריטים רבים הספיקו להצמיד כידונים או ליצור מבנה קרבי שיתאים להדיפת ההסתערות, שתי פלוגות, ה-A ו-F נמחקו מהמצבה וכמעט כל אנשיהן נהרגו. גורל דומה פקד את פלוגות E ו-H. פלוגה G כמעט והצליחה לחמוק, אך לוחמי הזולו השיגו אותה וגם אנשיה נהרגו. דרנפורד נהרג כשניסה לחפות על נסיגת חייליו. הקרבתו לא הועילה, ורק קומץ חיילים בריטיים הצליח להימלט מהקרב.
[עריכה] הסיבות להפסד הבריטי
ההסבר המסורתי גורס שלבריטים היה קושי לפרוק את התחמושת. על פי גרסה זו, הארגזים היו סגורים בברגים, ובידי הבריטים לא היו די מברגים, כך שלא הספיקו לפרוק את התחמושת במהירות הנדרשת [1].
גישה אחרת טוענת שהצורה שבה התפרסו הבריטית הייתה לקויה. לטענתם, הייתה לבריטים תחמושת בכמות מספיקה, אבל המרחק הרב שבין החיילים הבריטים אפשר לזולו להסתנן בין השורות ובעזרת התמרון הזה להכריע את הקרב [2]. סברה אחרת מתייחסת למנגנון הירי של הרובים הבריטיים. אחרי ירי ממושך, הבריח היה נפגע וקצב האש היה יורד בצורה דרסטית.
בנוסף לקשיים הטכניים והליקויים הטקטיים, אחד הגורמים העיקריים להפסד הוא התנהלותו של הפיקוד העליון. לורד צ'מלספורד, שהיה במרחק של 11 קילומטר מהקרב, לא ייחס חשיבות לקולות הירי. במקום לשלוח תגבורת או לפחות סיור שיבדוק מה מקור הירי, הוא הסתפק בצפייה במשקפת ובסימנים שהוסכמו מבעוד מועד, כמו הורדת החבלים שהחזיקו את האוהלים על מנת להקל על החיילים את המעבר ביניהם. משראה שהחבלים מתוחים, החליט על בסיס התצפית הזאת ואינדיקציות נוספות שמדובר בתגרה קטנה ולא קרב רציני.
[עריכה] הערות שוליים
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תיאור הקרב באתר זולונט (אנגלית)
