קרב איגוסה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב איגוסה (קרב ימי) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| הצי הרומאי | הצי הקרתגי | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| גאיוס לוטאטיוס קאטולוס |
חנון |
||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 200 אניות | 250 אניות (?) | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| אין | 50 אניות טובעו ו-70 נשבו על צוותן | ||||||||||||
קרב איגוסה הוא קרב ימי שניטש ב-241 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית הראשונה, בין הרומאים לקרתגים. איגוסה (Aegusa), כיום פביניאנה (Favignana), הוא אי בקבוצת האיים האיגטיים (Egadi), בקצה המערבי של סיציליה. הקרב נסתיים בניצחון מוחץ של הרומאים והכריע את גורל המלחמה כולה לטובתם.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
נצחון הקרתגים בקרב דרפאנה (249 לפנה"ס) הכשיל את נסיון הרומאים לכבוש את אחרוני המאחזים הפוניים בסיציליה ולהביא לסיום המלחמה הארוכה. הסיכויים להכריע את העיר ליליבאיון - הנתונה במצור מאז שנת 250 לפנה"ס - קטנו עקב אובדן הצי הרומאי בקרב. הקרתגים, שנחלו בו את נצחונם הימי הגדול היחיד משך המלחמה כולה, שלטו שוב בים ויכלו להעביר באניותיהם אספקה לנצורים באין מפריע. הם תקפו את אניות הרומאים העוגנות ליד ליליבאיון, חלקן לכדו ואת האחרות העלו באש. וכאילו לא די בכך, שייטת אניות משא רומאיות, שהובילה בלא ליווי הולם אספקה ותבואה לצבא הצר על ליליבאיון, הותקפה גם היא ומקצת האניות נתפסו על מטענן. צי המלחמה הרומאי, שנכשל בהגנה על אניות המשא, לא נחלץ אף הוא ללא פגיעה, נלכד בסערה ליד כף פאכינוס (Pachinus) ואניותיו נטרפו על סלעי החוף. בעקבות פורענויות אלה נטשו הרומאים את הזירה הימית, ובין השנים 248-243 לפנה"ס ניהלו את מלחמתם בסיציליה ביבשה בלבד ללא כל הכרעה.
בחלוף חמש שנים נמלכו הרומאים שוב בדעתם. הם הבינו כי הניצחון לא יושג אלא באמצעות הצי המלחמתי, ששליטתו בים תנתק את חילות הקרתגים מהאספקה דרך הים, כך שניתן יהיה להכריעם בזמן קצר בקרבות יבשה. היה זה הצי הרביעי שבנו הרומאים משך המלחמה, אך שלא כמו בפעמים הקודמות, בנייתו מומנה מתרומות של אזרחים עשירים ולא מקופת המדינה. זאת ועוד, מאתיים החמש-חתריות שהושקו ב-242 לפנה"ס היו קלות-מבנה, ונבנו על פי דגם האניות הקרתגיות מהירות התנועה והתמרון. דומה כי הרומאים גמרו אומר לסיים את המלחמה ויהי מה.
[עריכה] ההכנות לקרב
הפיקוד על הצבא והצי נמסר לידי הקונסול גאיוס לוטאטיוס קאטולוס (Gaius Lutatius Catulus), אשר מיד עם הגיעו לסיציליה בראשית קיץ 242 לפנה"ס השתלט על נמל דרפאנה ועל המעגנים ליד ליליבאיון, והחל בהטלת מצור יבשתי על דרפאנה. תוך כדי כך אימן מדי יום את החותרים, המלחים וחיילי הצי, "בזוכרו את הנחת היסוד" - כדברי פוליביוס - "שרק בקרב ים יוכל להשיג הכרעה ניצחת".
שובם של הרומאים לזירה הימית והגעת הצי הרומאי לדרפאנה הפתיעו את הקרתגים. הם מיהרו לכנס צי אניות מלחמה עמוסות אספקה ותבואה ולשלחן אל חילותיהם שבאריקס (Eryx), מצודה טבעית צפונית לדרפאנה. תוכניתו של חנון, מפקד הצי, הייתה לפרוק את מטען האניות מתחת לאפם של הרומאים, להעלות עליהן את הטובים שבחיילים השכירים שבאריקס כדי שישמשו חיילי-צי, ולהתמודד בקרב ים עם הצי הרומאי כדי להשמידו. כשהגיעו הידיעות לאוזני לוטאטיוס, העלה את מיטב חייליו על סיפוני האניות, שט אל האי איגוסה השוכן מול ליליבאיון, והתכונן ליירט את הצי הקרתגי בעודו בדרך למחרת היום.
תנאי הרוח והגלים בבוקר שלמחרת לא היו נוחים לרומאים. הים החל לרגוש, ולוטאטיוס היסס אם להוציא את אניותיו אל לב ים. הוא שקל ומצא, כי מוטב להסתכן ולצאת להתנגשות בתנאי ים אלו מאשר להניח לחנון להגיע אל אריקס ולהתאחד עם כוחותיו של חמילקרת ברקא. לשיקוליו נוספו עוד גורמים: אניותיו היו קלות משקל וצוותי אניותיו מאומנים יותר בהשוואה לאלו של הקרתגים; שהרי אניותיו של חנון היו עמוסות אספקה וצוותיהן שנאספו בחופזה לא הספיקו להתכונן כראוי לקרב הימי. אם יחמיץ את ההזדמנות שנפלה לידיו, ייאלץ מאוחר יותר להילחם באניות שמטענן נפרק והן מהירות-שוט ומאויישות בטובים שבחיילי הצי.
[עריכה] הקרב ותוצאותיו
לוטאטיוס הוציא את אניותיו לים וערך אותן בשורה חזיתית אל מול נתיב ההתקדמות של אניות האויב, שעשו דרכן בסיוע מפרשים. עדיפותם של הרומאים במשקל האניות, ביכולת התמרון ובכושרם של החותרים וחיילי הצי ניכרה כבר בתחילת הקרב. במהלומות ניגוח ובלוחמת סיפונים הצליחו אנשיו של לוטאטיוס להטביע חמישים מאניות הקרתגים וללכוד שבעים על צוותן. היתר פרשו את מפרשי החלוץ שלהן ונמלטו מזירת הקרב בחסדי רוח נוחה.
נצחון הרומאים בקרב הימי ליד איגוסה חתם למעשה את המלחמה הארוכה. חילות הקרתגים בסיציליה נותקו מעיר האם שבאפריקה, ולפונים המובסים לא נותרה כל ברירה אלא לחתום על חוזה שלום. רומא, שהמלחמה הממושכת דלדלה את משאביה, רצתה בסיומה במידה שווה. החוזה נחתם בשנת 241 לפנה"ס על ידי חמילקרת ברקא וגאיוס לוטאטיוס.
[עריכה] מקורות בתרגום עברי
פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
