קרב אוקינאווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב אוקינאווה | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| האימפריה היפנית | ארצות הברית | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| מיטסשורו אושיג'ימה | סיימון באקנר | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 76,000 חיילים, 24,000 מיליציות חמושות | 150,000 בתחילה, כ-300,000 בסיום הקרב | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| 76,000 חיילים הרוגים, 27,000 אזרחים חמושים הרוגים, 7,455 שבויים (מתוכם 2,300 יפנים), למעלה מ-100,000 אזרחים הרוגים. | למעלה מ-18,900 הרוגים, 38,000 פצועים בנוסף ל-33,097 שנפצעו מחוץ לקרב ו-763 מטוסים מופלים. | ||||||||||||
קרב אוקינאווה היה התקיפה האמפיבית הגדולה ביותר במערכה באוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה, וכן למעשה הקרב הגדול ביותר בהיסטוריה בו השתתפו כוחות יבשה, אוויר וים. הקרב נערך על האי אוקינאווה, הנמצא בארכיפלג ריו קיו, דרומית ליפן, ששימש כקו ההגנה האחרון של "איי הבית" היפנים עצמם. הוא ארע בחודשים אפריל עד יוני של שנת 1945.
למרות מיקומו האסטרטגי, אף צד במלחמה לא ציפה שדווקא הקרב הזה יהיה המכריע. האמריקנים מצידם המשיכו לתכנן את מבצע הפלישה ליפן.
תוכן עניינים |
[עריכה] טרם ה-1 באפריל 1945
בחודשים המאוחרים של שנת 1945 הצוללות האמריקניות שלטו לחלוטין בימים ועשו שמות בציים היפנים. לדוגמה, ספינת המשא טויאמה מארו הוטבעה בדרכה לאוקיאנווה על ידי הצוללת האמריקנית סטרוגן ואיתה כ-5,600 חיילים יפנים, כשמונה חודשים בלבד לפני תחילת המתקפה היבשתית. היפנים, מצידם, כמעט שלא התייחסו לאירועים כאלה: הנתון הנ"ל כלל לא נכנס לחשבון באבדות הקרב.
כמה חודשים לפני הקרב, ב-21 באוגוסט 1944, ספינת הפינוי סטושימה מארו הוטבעה אף היא על ידי צוללת אמריקנית, כש-1,484 אזרחים, ביניהם 767 ילדים, נהרגים.
ב-10 באוקטובר 1944, הופצץ האי במסות אדירות של טייסות מפציצים, כשהם משאירים חורבות אדירות מאחוריהם; האי חסר כמעט לחלוטין הגנה כנגד מתקפות אוויריות. כמעט 80% מבירת האי נהרסו, ו-65 סירות הוטבעו. מערכות הנ"מ היפניות כשלו כנגד הכוח האווירי העצום שארצות הברית העמידה כנגד האי.
זמן קצר לפני תחילת הלחימה הוטבעה אוניית המערכה היפנית יאמוטו על-ידי מטוסים אמריקנים בדרכה לאוקינאווה, במבצע היפני הכושל של טן-גו. התכנון היפני היה להשתמש בספינה כסוללת הגנה על החוף כשתגיע לאי.
[עריכה] חזית היבשה
החלק היבשתי של הקרב התנהל במשך 82 ימים לערך, החל מה-1 באפריל 1945.
[עריכה] בצפון
האמריקנים התקדמו בחלק הדרום-תיכוני של האי בקלות יחסית (במונחים של מלחמת העולם השנייה), כשהם עתידים לכבוש בקלות יחסית גם את הצפון, שהיה ברובו לא מאוכלס. למרות קרבות עזים יחסית בהר יאה-דאק, לא התקשו האמריקנים להשתלט על מספר שדות תעופה באזור, ביניהם הנמל קדנה, שפעיל עד היום כשדה תעופה צבאי אמריקני. הצפון עצמו נכבש סופית ב-20 באפריל.
עד כה האויב הנורא ביותר של הכוחות הפולשים היה הנחש המקומי; אך הקרבות היותר משמעותיים חיכו לאמריקנים בדרום.
[עריכה] בדרום
הקרבות בדרום היו קשים, כשהחיילים היפנים התחבאו במערות וארבו לאמריקנים, אך התקדמות הכוחות הפולשים הייתה בלתי ניתנת לעצירה. האי כולו נפל ב-21 ביוני, למרות שמספר יפנים המשיכו להלחם, ביניהם המושל העתידי של מחוז אוקינאווה, מסהידה אוטה.
[עריכה] האבידות
בשל הירי המרובה והאינטנסיבי שהתנהל בשעת הקרב, קרב אוקינאווה קרוי לעיתים בשם "גשם של פלדה". אך למרות הירי הכבד, כמה אלפי הרוגים איבדו את חייהם מסיבות שאינן קשורות ישירות לירי, כגון פציעות שונות וסיבות שלא צוינו בדו"חות המוות.
בניגוד לקרב הקודם באיווג'ימה, באוקיאנווה היה מספר גדול של אזרחים, שאף הם שילמו את המחיר: לפחות 100,000 אזרחים נהרגו. יש לציין כי רובם התאבדו מפחד היתפסות, שכן הם פחדו מעינויים בשבי האמריקני (סופר להם כי בכדי להגיע למארינס, יש להרוג את אימך).
האמריקני המפורסם ביותר שנפל בקרב היה הכתב הצבאי ארני פייל, שנהרג מירי צלף יפני בצפון-מערב האי. הרוג מפורסם נוסף היה הגנרל האמריקני ומפקד הכוחות סיימון באקנר, שנהרג מירי ארטילרי ארבעה ימים בלבד לפני סיום הקרבות. בסופו של דבר, בערך רבע מאוכלוסיית האי (שכללה אמריקנים, יפנים ואוכלוסייה מקומית) באביב 1945 קיפחה את חייה.
