קהילה רצונית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המושג קהילות רצוניות הוא שם כולל לצורת חיים בשיתוף. הצורות הנפוצות הן: קומונה, קיבוץ, אקוכפר, בתיף ועוד. בקהילות אלו, לחברים יש בדרך כלל חזון משותף והם מתחלקים בדרך כלל בתחומי האחריות ובמשאבים.
קיימות צורות שונות ורבות של קהילות רצוניות, המובדלות על בסיס צורה, עיקרון מכונן, מבנה חברתי, יחס לסביבה, ומאפיינים נוספים. אין קשר הכרחי בין קהילות רצוניות לסוציאליזם או אנארכיזם, אולם חברים רבים מחזיקים בדעות אלו ואף משתתפים בתנועות פוליטיות אלו.
צורה נפוצה של קהילה רצונית היא ניהול בתי-עסק או פרנסה בצורה שבטית על-ידי לקיחת חלק בקואופרטיב עובדים ברמה זו או אחרת של שיתוף (לדוגמה: הקואופרטיב אגד לפני הפרטתו), החל מבעלות משותפת וכלה בחברה אוטונומית מבחינה כלכלית ותרבותית (כדוגמת תנועות הבוגרים בישראל). צורה אחרת הינה המעבר להתיישבות קהילתית, גם היא ברמה משתנה של שיתוף (כדוגמת הקיבוץ). כמו כן, קיימים צירופים רבים של שיטות שונות (כדוגמת היחס של ההסתדרות וההתיישבות העובדת).
[עריכה] הגישה הנאטורליסטית
על פי תפיסה זו בני אדם חיו בצורה שבטית במשך מליוני שנים לפני שמרביתם עברו לחיים מאורגנים בערך לפני עשרת אלפים שנים. לטענתם, החיים בחברה מאורגנת אינם טבעיים ולא משרתים את צרכיו של המין האנושי או של כדור הארץ ומנסים למצוא דרכים חדשות להגיע לחיים שבטיים יותר. על-פי תפיסה זו, ניתן לראות בקהילה רצונית אסטרטגיה למעבר לחיים, הקרובים למצב הפרהיסטורי. לרוב קהילות רצוניות המבוססות על תפיסה זו בלבד אינן נוטות להתאגדות זו עם זו.
תפיסה נאטורליסטית קיצונית שואפת להחזיר גם את שיטות הייצור לצורתן הקדומה, וקוראות לסיפוק הצרכים ישירות מן הטבע. גישות מתונות יותר משאירות את צורות הייצור על טיבן, אך משתיתות את מערכות היחסים ביניהן על קשרים בלתי פורמליים במידה משתנה.
[עריכה] הגישה השיתופית
על פי תפיסה זו, החברה האנושית הקיימת יצרה דפוסי חיים מוטעים שונים, הקשורים לאופייה התחרותי, כדוגמת יצירת היררכיה, יצירת מערכי שליטה וסמכות וכו'. מחזיקי גישה זו מנסים להשתית את החברה האנושית על יסודות אחרים, שלא מתוך התחרות החיצונית. לעיתים, קהילות רצוניות המושתתות על גישה זו, נוטות להתאגדות עם קהילות דומות על מנת להביא לייסוד חברה רחבה יותר, כדוגמת התנועה הקיבוצית.
