פר לגרקוויסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פר לגרקוויסט (23 במאי 1891 - 11 ביולי 1974) הוא סופר, מחזאי ומשורר שבדי, זוכה פרס נובל לספרות, חבר האקדמיה השבדית לספרות (הגוף הבוחר את זוכי פרס נובל לספרות).

פר לגרקוויסט Pär Lagerkvist נולד ב"וקסיו" Växjö שב"סמאלאנד" Småland, מחוז במרכז שבדיה. הוא היה הצעיר מבין שבעה אחים במשפחת איכרים, שם ניתן לו חינוך דתי מסורתי.

כבר בצעירותו נמשך לזרמים שהתנגדו לחינוך השמרני שקיבל אצל הוריו. התענינותו בספרות הובילה אותו ללימודי הומניסטיקה באוניברסיטת אופסלה.

בשנת 1912 פרסם את ראשוני השירים שלו בעיתון סוציאליסטי ושנה לאחר מכן הופיע הסיפור הראשון בפרוזה. הוא נסע בשנת 1913 לביקור בפריז, שם הושפע מהשינוים המודרניים בציור. את רשמיו הוא הכניס לספר אומנות המילים ואומנויות הציור. בספר הציג את הניגוד שבין כוח החיים של אומנות הציור המודרני ובין ניוון הספרות. הוא ניסה להעביר לשטח הספרות את המשמעת האינטלקטואלית של הקוביסטים, תוך התנגדות לזרם הנטורליסטי.

ספר שיריו, מגור, שהצטיין במקוריות והיווה היצירה האקספרסיוניסטית הראשונה בשבדית, כבש לו מעמד של ממש בספרות השבדית. ביצירתו בא לידי ביטוי הניגוד שבין הבסיס הנוצרי שלו ובין תפיסתו המדעית-דטרמיניסטית. הוא היה מודע לניגוד וכינה את עצמו "כופר דתי".

בתקופת מלחמת העולם הראשונה התחיל להתענין במחזאות ובשנת 1917 הופיע המחזה הראשון שחיבר האדם האחרון. הרומן גמד, שהופיע בשנת 1944, הביא לו פרסום עולמי ותורגם לכמה שפות. הרומן נכתב בגוף ראשון, מנקודת מבטו של גמד חצר בעל נטיות מרושעות, בתקופת הרנסנס באיטליה. המבקרים היללו אותו על יכולתו לתאר את התכונות השליליות בנפש האדם והישוו אותו לג'ונתן סוויפט.

בשנת 1940 נבחר להיות אחד מ-18 חברי האקדמיה השבדית לספרות. הוא היה מועמד לפרס הנובל בשנת 1950, כאשר חולקו הפרס לשנת 1949 (באיחור) והפרס לשנת 1950. קולו, שניתן לויליאם פוקנר, הכריע על מתן הפרס של 1949 לפוקנר והפרס של 1950 לברטרנד ראסל. בשנת 1951 הוענק לו הפרס "על כוחו האומנותי ועל העצמאות המושרשת עמוק ביצירותיו, המתאמצת לתת תשובה על שאלות האנושות הנצחיות".

כאשר נשאל, לאחר חלוקת הפרס, מה יש לו להגיד, השיב: "אין בפי כל בשורה מיוחדת, היא כלולה ביצירותי".

הוא נפטר בגיל 83 בשטוקהולם.

[עריכה] מיצירותיו

אנשים (1912), סיפור ארוך.
שני סיפורים על החיים (1913), יצירה בפרוזה.
Motiv מוטיב (1914), שילוב של יצירות בפרוזה ובשירה.
Järn och människor ברזל ובני אדם (1915), קובץ סיפורים.
מגור (1916), ספר שירה.
האדם האחרון (1917), מחזה אפוקליטפי על היכחדות האנושות.
Kaos כאוס (1919), כולל את המחזה "סוד השמים" (דרמה קומית, המוצלח במחזותיו), סיפורים ושירים.
Det eviga leendet חיוך נצחי (1920), סיפור ארוך.
Den lyckliges vägדרכו של האדם המאושר (1921), ספר שירים.
Onda sagor אגדות השטן (1924).
אורח המציאות (1925), על תקופת נעוריו.
Hjärtats sånger שירת הלב (1926), שירי אהבה.
החיים הכבושים (1927), הרהורים פילוסופיים.
Han som fick leva om sitt livהאיש שהורשה לשוב ולחיות את חייו (1928), מחזה בו השתמש בטכניקה ריאליסטית ובשפה פשוטה.
המלך (1932), מחזה סימבולי.
ליד המדורה (1932), קובץ שירים.
Bödeln התליין (1933), סטירה שנכתבה כסיפור ולאחר שנה הומחזה.
האדם ללא נשמה (1936), מחזה אידאולוגי על טרוריסט שמשנה את הכיוון בהשפעת האהבה.
גאון (1937), קובץ שירים.
Seger i mörker הניצחון באפלה (1939), מחזה אידאולוגי על שני אחים תאומים, מדינאים, האחד דמוקרטי והשני דמגוג מושחת.
Sång och strid שיר ומאבק (1940), שירים על אסון שהמיטה הפלישה הגרמנית לנורבגיה.
Dvärgen הגמד (1944) רומן אלגורי, שנכתב בגוף ראשון, על תקופת התחיה באיטליה.
Barabbas בר אבא (1950), רומן על המורד שבמקומו נצלב ישו.
מותו של אחשורוש (1960)
האדמה הקדושה (1964)