פריקלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו.

דיוקנו של פריקלס, העתק של הפסל המקורי שפוסל מברונזה על ידי קרסילאס (המוזיאון הבריטי)

פריקלס (ביוונית: Περικλής, מילולית: "עטור תהילה"; 495-429 לפנה"ס) היה המדינאי, הנואם והמצביא הבולט בתקופה בה הגיעה אתונה לשיא כוחה - התקופה שבין מלחמת פרס-יוון והמלחמה הפלופונסית).

עדות להשפעתו הרבה של פריקלס על החברה האתונאית - הדמוקרטית ניתן למצוא בכתביו של ההיסטוריון היווני תוקידידס, אשר כינה אותו "האזרח הראשון של אתונה". פריקלס הפך את הליגה האטית-דלית לאימפריה האתונאית, והנהיג את האתונאים במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה הפלופונסית. התקופה בה הנהיג את אתונה, ככל הנראה משנת 461 עד שנת 429 לפנה"ס, נקראת בפי רבים בשם "עידן פריקלס" (אף על פי שיש המרחיבים את המושג לתקופה בתולדות אתונה המשתרעת לאורך שנות המלחמות הפרסיות ועד למאה הרביעית לפנה"ס).

פריקלס עודד וקידם את האומנויות והספרות בעירו, פעולות שהיו בין הגורמים העיקריים שהביאו להפיכתה של אתונה למרכז התרבותי והחינוכי הבולט ביותר בעולם היווני העתיק. הוא שהחל בפרויקט הבנייה השאפתני שבמסגרתו נבנו רוב המבנים באקרופוליס (לרבות הפרתנון), פרויקט שהפך את העיר לאחת הערים היפות ביותר באותה תקופה וסיפק תעסוקה ופרנסה למאות ואלפי אנשים ^[1]. יתירה מזו, פריקלס הביא לביצורה של הדמוקרטיה האתונאית באופן כה נמרץ עד שמבקריו החלו לכנות אותו בשם "פופוליסט" ^[2].

[עריכה] שנותיו הראשונות

פריקלס נולד בשנת 495 לפנה"ס לערך, במחוז חולרגוס צפונית לאתונה. הוא היה בנו של הפוליטיקאי קסנתיפוס בן אריפרון אשר הורחק באוסטרקיזם בשנים 485-484 לפנה"ס אך שב לאתונה לאחר חמש שנים על מנת לעמוד בראש כוחות הצבא במלחמתה של אתונה במיקלה ולהובילה לניצחון. אימו של פריקלס, אגריסטה, הייתה נצר למשפחת האלקמונידים, שהייתה משפחה שנויה במחלוקת אך גם בעלת השפעה רבה. קשרי המשפחה שלה מילאו תפקיד מכריע בתחילת פעילותו הפוליטית של בעלה. אגריסטה הייתה נינתו של הטיראן של סיקיון, קלייסתנס, ואחייניתו של קלייסתנס הרפורמטור, אף הוא בן למשפחת האלקמונידים.

אנכסגורס ופריקלס, לפי ציורו של אוגוסטין לואיס בל (1757-1841)

פריקלס השתייך לשבט "אקמנטיס" ושנות ילדותו ונערותו עברו עליו בשלווה. בהיותו מופנם באופיו, נמנע מלקחת חלק האירועים ציבוריים והעדיף להקדיש את זמנו ללימודים. מעמדה של משפחתו ועושרה אפשרו לו להמשיך ולהתמיד בלימודיו וברכישת השכלה. הוא למד מוזיקה אצל גדולי המורים בתקופה (וייתכן שדאמון ופיתוקליידס היו מוריו) ונחשב לפוליטיקאי הראשון שייחס חשיבות רבה לפילוסופיה. הוא נהנה מחברתם של פילוסופים כדוגמת פרותגורס, זנון מאלאה ואנכסגורס. אנכסגורס, שהיה חברו הקרוב, השפיע עליו רבות. אופן חשיבתו של פריקלס, כמו גם הכריזמה הרטורית שלו, קור הרוח שלו, ושליטתו העצמית הגבוהה, אכן מזכירים את הדגש הרב שנתן אנכסגורס במשנתו לקור הרוח הנדרש בשעת לחץ ובספקנותו באשר לתופעות על טבעיות.

[עריכה] הקריירה הפוליטית עד לשנת 431 לפנה"ס

[עריכה] הכניסה לפוליטיקה

פידיאס מציג לחברו את רצועת העיטור של הפרתנון. צוייר על ידי אלמה טדמה 1868, מוזאון האומנות ברמינגהם

באביב של שנת 472 לפנה"ס, הציג פריקלס את הטרגדיה "הפרסים" מאת אייסכילוס בדיוניסיה.במעשה זה הפגין בפני הציבור האתונאי את היותו אחד האנשים העשירים ביותר באתונה. החוקר סימון הורנבלואר טוען שבחירתו של פריקלס במחזה הזה, המציג תמונה נוסטלגית אודות הניצחון המפורסם של תמיסטוקלס בסלאמיס, מצביעה על תמיכתו של הפוליטיקאי הצעיר בתמיסטוקלס במאבקו ביריבו הפוליטי קימון, שבהנהגתו הורחק תמיסטוקלס באוסטרקיזם מייד לאחר מכן.

בשנת 463 לפנה"ס, הוביל פריקלס את ההליכים המשפטיים כנגד קימון, מנהיג ה"שמרנים", בגין הזנחת האינטרסים החיוניים של אתונה במקדוניה, ואף על פי שקימון זוכה בסופו של דבר, הוכיח העימות בין השניים את פגיעותו של יריבו החזק ביותר של פריקלס.

[עריכה] הגליית קימון ועיצוב המשטר הדמוקרטי

בסביבות השנים 462-461 לפנה"ס הוביל אפיאלטס, מנהיג ה"דמוקרטים" והמורה הרוחני של פריקלס, מהלך שנועד לקצץ בסמכויות האראופגוס (מועצת הזקנים) שבעבר הייתה הגוף החזק ביותר באתונה ושנשלטה על ידי חוגי האצולה האתונאיים. אפיאלטס הציע להפחית באופן משמעותי את סמכויות המועצה, והאקלסיה (אספת העם) אימצה את ההצעה ללא התנגדות של ממש.

רפורמה זו שיקפה את תחילתו של עידן חדש, של "הדמוקרטיה הרדיקלית". תומכי הדמוקרטיה החלו להפוך ליותר ויותר דומיננטים בחיי הפוליטיקה האתונאית, ופריקלס המשיך במדיניות שהוקעה על ידי מתנגדי הדמוקרטיה כפופוליסטית. לפי כתביו של אריסטו, ניתן להסביר את עמדתו של פריקלס כדרך להתמודד עם העובדה שיריבו הפוליטי העיקרי, קימון, היה עשיר וגילה נטייה לנדיבות רבה, והיה ביכולתו על כן להבטיח תמיכה ציבורית באמצעות הענקות נדיבות של כספים לגורמים רבים ^[3]. לעומתו טוען ההיסטוריון לורן ג'יי סמסון כי פריקלס יכל להתחרות במשאביו הכספיים של קימון, אם היה רצונו בכך. ^[4].

בשנת 461 לפנה"ס, הצליח פריקלס לפגוע קשות בהתנגדות לקו הדמוקרטי אותו הוביל באמצעות הרחקת קימון באוסטרקיזם. פריקלס האשים את קימון בכך שבגד בעירו, וגילה ידידות יתרה כלפי ספרטה.
רצח אפיאלטס שאירע לאחר הרחקת קימון הותיר את פריקלס כמנהיג הבולט של תומכי הדמוקרטיה, ובהעידר התנגדות חזקה לפעילותו, עקב הגלייתו של קימון, הפך מהמנהיג הבלתי מעורער של הקו הדמוקרטי למנהיג הבלתי מעורער של אתונה. הוא הוביל את המדיניות האתונאית ללא הפסקה עד למותו בשנת 429 לפנה"ס.גם לאחר הגלייתו של קימון המשיך פריקלס לתמוך במדיניות החברתית הפופוליסטית ולקדם אותה.
כצעד ראשון הוציא צו המאפשר לעניים לצפות במחזות, כאשר הפוליס הייתה זו ששילמה את עלות כניסתם לתיאטראות. בצווים משנת 458-457 לפנה"ס הוא ביטל את דרישות הרכוש הנדרשות למועמדות לתפקיד ארכון (מקביל לתפקיד שר של ימינו), ובצו משנת 454 לפנה"ס הוא קבע שכר נדיב במיוחד לאזרחים ששירתו כאנשי חבר המושבעים בהליאיה (בית המשפט העליון של אתונה)^[5]. יחד עם זאת, החוק השנוי ביותר במחלוקת שהעביר היה החוק משנת 451 לפנה"ס שהגביל את האזרחות האתונאית לאלו ששני הוריהם גם יחד הינם אזרחים אתונאים. חוק זה פגע בו עצמו היות ובת זוגו הייתה זרה, כך שהחוק שלל מבנו את האזרחות האתונאית.

[עריכה] המלחמה הפלופונסית הראשונה

מטבע כסף בשווי 20 דרכמות של הרפובליקה היוונית עם דיוקנו של פריקלס

פריקלס עשה את צעדיו הראשונים כמצביא במהלך המלחמה הפלופונסית הראשונה. בשנת 454 לפנה"ס עמד בראש מסע צבאי (שנכשל) לכיבוש סיקיון. ^[6]. לאחר מכן ניסה ללא הצלחה לכבוש גם את אויניאדאי שבמפרץ הקוריתני בטרם חזר לאתונה.
בשנת 451 לפנה"ס הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים, יוזמה שמעידה כביכול על שינוי אסטרטגי פוליטי מצד פריקלס. את הפסקת האש עם ספרטה ניצלה אתונה להפניית כוחותיה כנגד ממלכת פרס.

בשנות החמישים של המאה החמישית לפנה"ס ניסו האתונאים ללא הצלחה לסייע למרד המצרי נגד הפרסים, צעד שהוביל למערכה ארוכה ומתישה מול כוחות הצבא הפרסיים בדלתא של הנילוס. המסע הסתיים באבידות רבות ובנזקים קשים ביותר שכן כוחות האתונאים המכותרים הובסו והושמדו.^[7] זאת ועוד, בשנים 450-451 לפנה"ס שילחו האתונאים גם כוחות צבא נוספים לקפריסין, שם הצליח קימון שעמד בראשם להביס את הפרסים בקרב סאלאמיס, אך הוא מת ממחלה בשנת 449 לפנה"ס. מצד אחד נטען שפריקלס הוא שיזם את המסעות הללו למצרים ולקפריסין^[8], אלא שמצד שני יש חוקרים כדוגמת קארל יוליוס בלוך, שטוענים כי המסעות הללו שכללו כוחות כה רבים מעידים על רוח מדיניותו של קימון.^[9]. נוסף לכך גם הסכם השלום שכרתה אתונה עם קאליאס, ברית שסיימה לכאורה את העוינות בין היוונים לפרסים. עד היום חוקרים רבים מעמידים בסימן שאלה את עצם קיומה של הברית, וסעיפיה והמשאים והמתנים שהיו ברקע לעריכתה עדיין מאוד מעורפלים ולא ברורים.^[10] מצד אחד מאמין ארנסט באדיין לדוגמה שהסכם השלום בין האתונאים לפרסים אושר בשנת 463 לפנה"ס (קביעה שהופכת את הפלישה האתונאית למצרים ולקפריסין להפרתה של אתונה את הסכם השלום), ומעלה בשנית את המסקנה הנוגעת למסע לקפריסין שיצא אל הפועל בשנים 449-448 לפנה"ס.^[11] מצד שני מציע ג'ון פיין שהסכם השלום בין האתונאים לפרסים סוכם בשנים 450-449 לפנה"ס, וזאת, לאור מסקנתו האסטרטגית של פריקלס שעימות מתמשך עם פרס יכרסם ביכולתה של אתונה להרחיב את השפעתה ביוון וברחבי הים האגאי.^[12] אגב כך, קגן גם האמין שפריקלס ניצל את קאליאס, גיסו של קימון, כסמל לאחדות, והפעיל אותו מספר פעמים במהלך משאים ומתנים שנערכו לכינונם של הסכמים.^[13]

באביב של שנת 449 לפנה"ס, יזם פריקלס כינוס קונגרס שמטרו להוביל מאוחר יותר את כינוסן של כל מדינות יוון במטרה לבחון את הסוגייה הנוגעת לבנייתם מחדש של המקדשים שנהרסו על ידי הפרסים. הקונגרס נכשל ביעדו בשל עמדתה של ספרטה, אך כוונותיו של פריקלס נותרו מעורפלות למדיי. ישנם היסטוריונים שטענו שהוא רצה לאמץ סוג מסוים של קונפדרציה בהשתתפותן של כל הערים היווניות, בעוד שאחרים חושבים שהוא רצה לבסס בקונגרס את מעמדה הרם של אתונה. ההיסטוריון טרי בקלי טוען שהיעד של הקונגרס היה השגת מנדט חדש לברית הדליאנית ולאיסופם של כספי מיסים (שנקרא 'פורוס').^[14]

במהלך המלחמה הקדושה השנייה הוביל פריקלס את התבא האתונאי נגד דלפי והשיב לפוקיס את זכויותיה הריבוניות של ההאורקל. בשנת 447 לפנה"ס הוא עסק באחד ממסעותיו שהפך לאחד האהובים עליו, גירוש הברברים מחצי האי טראקיאן מגליפולי במטרה לבסס באזור מושבות אתונאיות. אלא שבשנים הללו, ניצבה אתונה בפני אתגרים כבדי משקל שהוצבו בפניה בצורת מרידו מצד כמה בנות בריתה, אף על פי שליתר דיוק יש לכנותן "נתונות למרותה". בשנת 447 לפנה"ס קשרו האוליגארכים מטאבס קשר נגד הסיעה הדמוקרטית, והאתונאים בעקבות כך דרשו את הסגרתם המיידית, אלא שלאחר קרב קורנואה, נאלץ פריקלס להשלים עם אובדנה של בואטיה כדי שיוכל לשחרר את החיילים שנלקחו בשבי. לאחר שנתפסה בואטיה בידי כחוחות עוינים, לא הצליחו הכוחות האתונאים להגן על פוקיס ולוקריס וגם הן עברו לשליטתם של האוליגרכים העוינים. ^[15] בשנת 446 לפנה"ס התעורר קושי מסוכן עוד יותר. איובאה ומגרה החלו במרד, ופריקלס הסיט את כוחותיו לאיובאה, אך נאלץ היה לחזור על עקבותיו לאחר שספרטה החלה בפלישתה לעבר אטיקה. תוך כדי משאים ומתנים ומתן כספי שוחד, הצליח פריקלס לנטרל את האיום המיידי והספרטנים חזרו לביתם. ^[16] (הערה: כאשר מסר פריקלס דין וחשבון אודות השימוש שעשה בכספים במהלך המלחמות, התעוררו סימני שאלה בכל הנוגע להוצאות כספיות בסך של 10 כיכרות מטבע שלא הוסברו כראוי. מאחר והמסמכים הרשמיים הראו שנעשה שימוש בכסף לשם "מטרה מאוד חשובה". יחד עם זאת, ה"מטרה החשובה" (דהיינו, כספי השוחד) לא הייתה ברורה למבקרי הכספים בעוד שהם אישרו בפועל את ההוצאה הכספית ללא בדיקה רשמית ואפילו ללא חקירת העניין).^[17]

לאחר שהוסר האיום מצד ספרטה, חזר פריקלס לאיובאה במטרה להביס לחלוטין את הכוחות המורדים, ובין היתר הטיל עונש כבד על בעלי הקרקעות של כלקיס שאיבדו בעקבות כך את אדמותיהם. בה בעת, תושבי יסאיטייה, שרצחו באכזריות רבה צוות שלם של תלת-חתרית אתונאית, נעקרו ממקומם והוחלפו על ידי 2000 מתנחלים אתונאים.^[18] המשבר הגיע לסיומו בהסכם "שלושים שנות שלום" (שנערך בשנים 446-445 לפנה"ס) לפיו החליטה אתונה לוותר על רוב שליטתה ועל רוב האינטרסים שלה ביבשת היוונית שאותם כבשה מאז שנת 460 לפנה"ס, והן אתונה והן ספרטה נתנו הסכמתן להימנע מניצחון על חשבון בנות בריתה של האחרת.^[19]

[עריכה] המאבק האחרון עם כוחות השמרנים

הפרתנון, יצירת המופת שנעשתה ביוזמתו של פריקלס, מבט מדרום.

בשנת 444 לפנה"ס, התעמתו השמרנים והסיעה הדמוקרטית במאבק עז ביותר. המנהיג השאפתן החדש של השמרנים, תוקידידס (שאין לבלבל בינו לבין ההיסטוריון), האשים את פריקלס בפזרנות כספית תוך ביקורת קשה על אופן ניהול הכספים בפרויקט הבנייה שנוהל באתונה. תוקידידס הצליח בהתחלה לגרור את חברי האקלסיה לטובתו בהאשמותיו נגד פריקלס, אך לאחר שמנהיג הדמוקרטים החל לטעון את טעוניו, הוא העמיד את האשמותיו של הראשון בסימן שאלה אחד גדול. פריקלס השיב באופן החלטי ותקיף להאשמות שהוטחו בו תוך שהוא מציע לפצות את העיר בכל ההוצאות מכספו הפרטי כפוף לרישום ההקדשות עליהן תחת שמו. לאחר דבריו התקבל פריקלס בתשואות רמות ותוקידידס נאלץ היה להתמודד עם תבוסתו הפוליטית. בשנת 442 לפנה"ס, החליט הציבור האתונאי להגלות את תוקידידס לפרק זמן בן 10 שנים ופריקלס הפך בשנית למושל הבלתי מעורער של הזירה הפוליטית באתונה.^[20]

[עריכה] שלטונה של אתונה בבעלות בריתה

פריקלס רצה לבסס את העוצמה האתונאית בקרב בעלות בריתה ולאכוף את עליונותה ביוון כולה. התהליך שבו הברית הדליאנית הפכה לאימפריה האתונאית מובן על פי רוב כתהליך שהחל עוד בטרם החל עידן שלטונו של פריקלס^[21] היות ובריתות רבות בברית בחרו זה מכבר לשלם לאתונה מיסים במקום לאייש ציי מלחמה לכוחות הצבא של הברית, אך התהליך הואץ והפך להסכם לכל דבר בעקבות מספר צעדים שיזם פריקלס עצמו.^[22] ייתכן והצעדים הסופיים בהפיכתה של אתונה לאימפריה זורזו והוחשו בעקבות תבוסתה של אתונה במצרים, תוצאה שהעמידה את עליונותה של הפוליס האתונאית בים האגאי בסימן שאלה והובילה למרידות של מספר בעלות ברית כדוגמת מילטוס וארתיראה. בין אם בשל חשש אמיתי לביטחונה גם לאחר תבוסתם במצרים וגם לאחר המרידות שפרצו נגדם במספר ערי פוליס שהיו בנות בריתה, ובין אם בשל תירוץ ואמתלה שנמצאו לאתונה לשם השגת שליטה בכספי הברית, החליטו האתונאים להעביר בשניפ 453-454 לפנה"ס את קופת האוצר של הברית מדלוס לאתונה.^[23]

בשנים 449-450 לפנה"ס המרידות במילטוס ובאריתראה דוכאו, ואתונה הצליחה לשקם את שליטתה בקרב בנות בריתה^[24]. בסביבות שנת 447לפנה"ס יזם קלירחוס את צו הטבעת המטבעות, צעד שכפה על כל בנות בריתה של אתונה את השימוש במטבע באתונאי לרבות ערכי המשקל והמדידות. לפי אחד מהתנאים המחמירים ביותר, עודף מטבעות מחויב היה לעבור לקרן מיוחדת, וכל אדם שיציע לעשות בכסף שימוש אחר יהיה נתון לעונש מוות.^[25] קופת האוצר של הברית היא ששימשה את פריקלס למצוא את הכספים הנדרשים שאיפשרו את עבודות הבנייה הגרנדיוזיות באתונה תוך התמקדות ב"אקרופוליס של פריקלס" שכללה את פרופיליאה והפרתנון (הוא המקדש לאלה אתנה ופסל הזהב שלה שפוסל על ידי חברו של פריקלס, פידיאס.^[26]

בשנת 449 לפנה"ס העביר פריקלס צו שאיפשר לו לעשות שימוש ב-9000 כיכרות מטבע במטרה לממן את השחזור והבנייה מחדש של מקדשי אתונה. אנג'לוס ולאכוס, איש אקדמיה יווני, טוען שניצולה של קופת האוצר של הברית, הן ביוזמתו של פריקלס והן באופן הוצאו אל הפועל, הינו אחת מהמעילות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. יחד עם זאת, השימוש הלא הולם הזה מימן בנוסף גם את אחת מהיצירות האומנות המרהיבות ביותר של העולם העתיק.^[27]

[עריכה] מלחמת סאמוס

מלחמת סאמוס הייתה האירוע הצבאי המשמעותי האחרון בטרם החלה המלחמה הפלופונסית. לאחר הגלייתו של תוקידידס, נבחר פריקלס מדי שנה בשנה לעמוד בראש הצבא האתונאי, אף על פי שהשפעתו הייתה כה רבה עד כי ההחלטה להעמידו באופן רשמי בתפקיד הייתה למעשה להעמידו בפועל כמנהיגה הבלתי מעורער של העיר. בשנת 440 לפנה"ס הייתה סאמוס במלחמה עם מילטוס כשעילת המלחמה ביניהן הייתה על השליטה בפריאנה, עיר עתיקה באיוניה לרגלי העיר מיקלה. לאחר שמילטוס הפסידה במלחמה הגיעו ראשיה לאתונה במטרה להציג את ענייניה כנגד סאמוס .^[28] כאשר ציוו האתונאים על שני הצדדים לעצור את המלחמה ולהגיש את הצעתן בפני צוות בוררות באתונה, סאמוס סירבה לצו. פריקלס בתגובה, החליט לשלוח משלחת לסאמוס, שמטרתה "לטעון בפני אנשיה, שלמרות שהם נתבקשו להפסיק במלחמתה נגד מילטוס, הם לא נענו לבקשה". במאבק הימי שנוהל מאוחר יותר על ידי פריקלס ועל ידי תשעה קציני צבא נוספים, הכריעה אתונה את כוחותיה של סאמוס וכפו על האי משטר בהתאמה לרצונם. כאשר סאמוס החלה למרוד נגד המשטר האתונאי, איךץ פריקס את המורדים להיכנע לאחר מצור חמור בן שמונה חודשים שהטיל עליה (ושבין היתר גם גרם לחוסר שביעות רצון בקרב המלחים האתונאים). פריקלס לאחר מכך הכניע גם מרד נוסף שנערך בביזנטיון, וכאשר חזר לאתונה, נאם הספד לכבודם של החיילים שנתנו את חייהם במהלך המסע .^[29]

בין השנים 436-438 לפנה"ס הוביל פריקלס את צי הימייה של אתונה בפונטוס וביסס מערכת יחסים ידידותית עם ערים יווניות רבות באזור. בנוסף, הוא גם ריכז את תשומת ליבו בפרויקטים פנימיים כדוגמת ביצורה של אתונה (כדוגמת הבניין של "הקיר האמצעי" בשנת 440 לפנה"ס).

[עריכה] התקפות אישיות

פריקלס וחבריו אף פעם לא היו מחוסנים מביקורת ומהתקפה, היות ועליונות באתונה הדמוקרטית לא הייתה שוות ערך לשלטון אבסוליטי.^[30] ממש בטרם פרצה המלחמה הפלופונסית , נאלצו פריקלס ושניים מחבריו הטובים, פדיאס ובת זוגתו, אספאסיה, התמודד ע סדרה של התקפות אישיות ומשפטיות שנהלו נגדם. פידיאס, שהיה הגורם האחראי על כל מפעלי הבנייה בעיר, הואשם במעילה במטלי הזהב שהיה אמור להעישות בהם שימוש לבניית פסלה את אתנה, ובעקבות כך, גם בחילול קודש לאחר שבעיצוב קרב אמזונות במגן של אתונה, הוא הטביע דמות של אדם זקן וקרח שדמה מאוד לפריקלס שלוחם באמזונות. זאת ועוד, יריביו של פריקלס טענו גם לעדות שקר בדבריו של פדיאס.

אספאסיה, שהתפרסמה כיועצת וכאשת שיחה יוצאת מן הכלל, הואשמה בהשחתת הנשים באתונה בכדי להשביע את רצונו המיני הסוטה של פריקלס. ככל הנראה, אספאסיה הייתה פילגש וניהלה בית בושת, אף על פי שאין הסכמה בקרב חוקרים מודרניים על עצם קיומן של העובדות הללו. ההאשמות נגדה ככל הנראה היו לא יותר מהאשמות שווא והשמצות חסרות בסיס, אך ההתמודדות עימן הייתה מרה למדיי עבור המנהיג האתונאי. אף על פי שאספאסיה זוכתה בסופו של דבר הודות להפרצות רגשית נדירה למדיי מצידו של פריקלס, חברו, פידיאס, מצא את מותו בכלא, וחבר אחר שלו, אנאקסאגוראס, הותקף על ידי האקסליה על רקע אמונותיו הדתיות.^[31] מעבר להעמדות הדין הללו, דרשה האקסליה מפריקלס להצדיק את הפזרנות שגילה לכאורה בכספי ציבור ואת ניהולו הכושל בארגונם. לפי כתביו של פלוטארכוס, פריקלס כה חשש מהמשפט הזה עד כי החליט למנוע מהאתונאים מלהיכנע ללאקוניה. גם בלוך מאמין שפריקלס יזם בכוונה תחילה את המלחמה במטרה להגן על מעמדו הפוליטי באתונה, כך שבתחילתה של המלחמה הפלופונסית מצאה עצמה אתונה במצב מוזר זו שמה את מבטחה ואת עתידה בידי מנהיג שעליונותו הועמדה בסימן שאלה בפעם הראשונה מזה עשור שנים מאז עלייתו לשלטון.^[32]

[עריכה] המלחמה הפלופונסית

ערך מורחב – המלחמה הפלופונסית

הסיבות לפריצתה של המלחמה הפלופונסית נדונו לרוב, ורוב ההיסטוריונים העתיקים האשימו בה את פריקלס ואת אתונה. דומה שפלוטארכוס האמין שפריקלס והאתונאים יזמו את המלחמה, תוך רצונם לקדם את הצד הניצי "יחד עם יהירות מסוימת מצד אחד ועם אהבה לסכסוכים מצד שני". גם ההיסטוריון תוקידידס מרמז על כך (אף על פי שבאופן כללי הוא מוגדר מצד אחד כמעריץ של פריקלס, אך נתפש מצד שני כמי שגילה נטייה לטובתה של ספרטה כשסקר את המלחמה הזו).

[עריכה] התפרצותה של המלחמה

פריקלס שוכנע שמלחמה נגד ספרטה, שלא יכלה מבחינתה לעמוד מנגד נוכח עליונותה הגוברת של אתונה, הפכה למלחמת אין ברירה וכי אפילו ייטב אולי לקבלה בברכה. אי לכך, הוא לא היסס לשלוח כוחות צבא לקורינתוס^[33] בכדי לחזק את כוחותיה שנלחמו זה מכבר כנגד קורינת. בשנת 433 לפנה"ס התעמתו כוחות הצבא הימיים של אתונה ושל קורינת בקרב סיבוטה, ושנה לאחר מכן לחמו האתונאים במתנחלים הקוריתנים בקרב פוטידאיה. שני הארועים הללו תרמו רבות לשנאה שרחשו הקוריתנים לאתונה.

במלך אותה תקופה, הציע פריקלס לכרות ברית חדשה, ברית מגארה, שתנאיה דומים למדיי לאמברגו המסחרי המודרני. לפי תנאי הברית, סוחריה של מגארה סולקו מהשווקים ומהנמלים של אתונה בכל שטחי האימפריה שלה. החרם הזה חנק כמעט לחלוטין את הכלכלה של מגארה ודחקה את הסכם השלום השברירי בין אתונה לספרטה שהייתה בת בריתה של מגארה. ג'ורג' קוקוול טוען שהברית הזו שיזם פריקלס הפרה את הסכם שלושים השנים "אם כי לא בלי מראית עין של תירוץ"^[34]. הצדקתם של האתונאים את פעולתם הייתה שמגארה עיבדה את האדמות שקודשו עבור דמטר (אלת פוריות האדמה) והעניקה מקלט לעבדים פליטי, התנהגות שהאתונאים ראו בה כפירה לכל דבר.
לאחר התייעצויות עם בנות בריתה, החליטה ספרטה לשלוח משלחת לאתונה תוך דרישה למספר ויתורים כדוגמת גירושה המיידי של משפחת האלקמאוניד מאתונה (כולל פריקלס) וחזרתה לתקוף בשנית של הברית המגארית תוך איומים ביציאה למלחמה במידה והדרישות לא תמולאנה במלואן. מאליו יובן שהמטרה הברורה של ההצעות הייתה להצית את העימות בין פריקלס לבין אנשיו, דבר שאכן התרחש שנתיים לאחר מכן.^[35] אלא שבאותו מועד מילאו האתונאים אחד הוראותיו של פריקלס ללא שום היסוס. בנאומו המיתולוגי הראשון שניסח לו תוקידידס בעצמו, ייעץ פריקלס לאתונאים לא להתייחס לדרישותיהם של היריבים שלהם היות ואתונה חזקה מהם מבחינה צבאית. פריקלס לא היה מוכן לבצע ויתורים חד צדדיים מאחר והאמין "שאם האתונאים יוותרו בסוגייה הזו, ספרטה לבטח תבוא לאחר מכן עם דרישות נוספות".^[36]. בעקבות כך, ביקש פריקלס מהספרטנים תמורה שוות ערך לבקשותיהם. בתמורה למשיכתם חזרה את הברית המגארית, דרשו האתונאים מספרטה לנטוש את פרקטיקות הגירוש החוזרות ונשנות שהיא מבצעת ביחד לזרים מאחת הטריטוריות שלהם, ולהכיר באוטונומיה השלטונית של בנות בריתה, בקשה המרמזת על ההגמוניה האכזרית של ספרטה. תשובתה של אתונה נדחתה על ידי ספרטה ואף צד לא הסכים לוותר על אף אחד מתנאיו, דבר שהוביל את שני הצדדים להתכונן למלחמה. אנתוניוס ג'. פלאטיאס וקונסטנטינוס קוליופולוס, פרופסורים ללימודים אסטרטגיים ויחסים בינלואמיים, טוענים "שבמקום לטעון כנגד דרישות כפייתיות, בחר פריקלס במלחמה".^[37] שיקול נוסף שייתכן והשפיע על עמדתו של פריקלס היה חששו שתחלנה מרידות ברחבי האימפריה אם אתונה תיראה כחלשה.

[עריכה] השנה הראשונה של המלחמה (שנת 431 לפנה"ס)

בשנת 431 לפנה"ס, בעוד שהשלום כבר היה בדקה התשעים לקראת סופו, שלח ארכידאמוס השני, מלכה של ספרטה, משלחת נוספת לאתונה בדרישה שהאתונאים ייעתרו לדרישותיה של ספרטה. אלא שלמשלחת הזו לא הותר להיכנס לאתונה, היות ופריקלס באותו זמן כבר העביר החלטה לפיה אף משלחת ספרטנית לא תתקבל במידה וספרטה יזמה קודם לכן פעילות צבא עוינת. מאחר ובשלב הזה הצבא הספרטני כבר התאסף בקורנית, הגדירו האתונאים את איסוף הכוחות כפעילות עוינת לכל דבר וסירבו על כך לקבל את חברי המשלחת.^[38] עם כישלונו של ניסיון זה, החל ארכידאמוס בפלישתו לאטיקה אך לא מצא שם אף אתונאי. פריקלס, שהיה מודע לאסטרטגיה של ספרטה שהתבססה על פלישה לטריטוריות אתונאיות והחרבתן לאחר מכן, פינה עוד קודם לכן את כל האוכלוסייה מהאזור לתוך אתונה עצמה.^[39]

פסל פריקלס באתונה

אין עדויות חותכות אודות האופן שבו הצליח פריקלס לשכנע את תושבי אטיקה לתת את הסכמתם לעבור לאזורים עירוניים צפופים, שכן משמעות המעבר הייתה לא אחרת מאשר נטישת אדמותיהם ומקדשיהם העתיקים ושינוי מהותי במיוחד באורחות חייהם. אי לכך, אין צל של ספק שאף על פי שהם נתנו את הסכמתם לעזוב, תושבים כפריים רבים היו מאוד רחוקים מלהיות שמחים עם החלטתו של פריקלס..^[40] פריקס אף נתן לבני ארצו מספר עצות אודות ענייניהם והבטיח להם כי אם האויב לא יבזוז את החוות שלו, הוא יציע את רכושו לעיר. ההבטחה נבעה מחששו של פריקלס שייתכן וארכידאמוס, שהיה, בין היתר, גם חברו, יעביר את רכושו בלא שישרוד אותו, אם בתור מחוות לחבר או כצעד פוליטי מחושב שמטרתו להרחיק את פריקלס מבוחריו.^[41]

על כל פנים, לאחר שראו את ביזת החוות והאדמות שלהם, רתחו האתונאים מזעם ומייד החלו לבטא את כעסם בעקיפין כלפי המנהיג שלהם, שרבים מהם ראו בו את הגורם שמשך אותם למלחמה. אלא שאפילו בשעת לחץ כה גובר, לא נתן פריקלס את הסכמתו לדרישות לפיהן יש לפעול באופן מיידי נגד האויב או לשקול מחדש את האסטרטגיה הראשונית שלו. בנוסף, הוא גם נמנע מלכנס את האקלסיה, מחשש שהאספסוף, הזועם על איבוד אדמותיו, יחליט בפזיזותו להילחם בצבא הספרטני.^[42] אף על פי שלפריקלס לא הייתה שליטה רשמית בסדר היום של מועצת הפוליס (שישיבותיה אגב נוהלו על ידי נשיאים מתחלפים תדיר), דומה שדי היה בכבוד שרחשו חברי המועצה לפריקלס בכדי לשכנעם להסכים לעמדותיו. בעוד שהצבא הספרטני נשאר באטיקה, החליט פרילקס לשלוח צי ימייה בן 100 אוניות קרב במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס ולתקוף את חילות הקרקע השוהים בחוות החקלאיות הקרובות לחומות העיר. לאחר נסיגתו של האויב ולאחר שהביזה הגיעה לסיומה, העלה פריקלס צו לפיה חויבה אטיקה למסור אלף כיכרות מטבע ו-100 אוניות קרב במידה ואתונה תותקף על ידי כוחות ימיים.

לפי התנאי המחמיר ביותר של הצו, אפילו הצעה לעשות שימוש אחר בכסף או באוניות תידון את המציע אותה לעונש מוות. במהלך הסתיו של שנת 431 לפנה"ס, הוביל פריקלס את הכוחות האתונאיים שפלשו למגארה ומספר חודשים לאחר מכן (במהלך חודשי החורף של השנים 430-431) הוא הספיד את החיילים האתונאים שקיפדו את חייהם במהלך המסע.^[43]

[עריכה] המבצע הצבאי האחרון וימיו האחרונים

בשנת 430 לפנה"ס, בזז הצבא הספרטני בשנית את אטיקה, אך פריקלס לא נרתע וסירב לשנות את האסטרטגיה בה נקט קודם לכן.^[44] מאחר וביקש להמנע מלחימה ישירה מול הצבא הספרטני, הוא החל להוביל מסע ימי במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס תוך צירופן של 100 אוניות מלחמה אתונאיות. לפי כתביו של פלוטארכוס, ממש בטרם הפליגו האוניות לדרכן, גרם ליקוי ירח לבהלה בקרב צוותי האוניות, דבר שגם נוסף למגפה שפרצה בעונת הקיץ של אותה שנה שפגעה נואשות באוכלוסיית העיר (ועוד יצוין, שהמגפה שפרצה אינה ידועה וגם היא הפכה לגורם שנוי במחלוקת בקרב היסטוריונים רבים). על כל פנים, הבהלה שאחזה בפוליס בעקבות המגפה, עוררה גל חדש של מהומה ציבורית, ופריקלס נאלץ היה להגן על עצמו בנאום מבעיר וסוחף שתוקידידס מציינו בכתביו.^[45] הנאום הזה נחשב לאחד מהנאומים המרשימים ביותר שנשא, החושף בין היתר את מעלותיו של פריקלס מצד אחד אך גם את המרירות שמילאה אותו ביחס לכפיות הטובה של אחיו לפוליס מצד שני.

אומנם הנאום הצליח לשכך באופן זמני את התרעומת של אנשיו נגדו, אך יריביו מבית הצליחו לנצל את ההזדמנות הזו ולחתור תחת מעמדו לא רק בשלילית דרגתו כמצביא העליון של הצבא האתונאי, אלא גם בהטלת קנס אישי בסך של בין 15 ל-50 כיכרות מטבע.^[46] מקורות עתיקים מציינים את קליאון, אחד מהכוכבים העולים של הפוליטיקה באתונה באותם ימים, כמי ששימש בתפקיד התובע במשפטו של פריקלס. יחד עם זאת, בתוך פחות משנה, בשנת 429 לפנה"ס, לא רק שהאתונאים סלחו לפריקלס, אלא אף בחרו בו בשנית למצביא עליון של צבאם ולעמידתו בראש הפעילות המבצעית במהלך השנה.
באותה שנה היה פריקלס גם עד, בעטייה של המגפה הקשה, למותם של בניו מרעייתו הראשונה, אקסאנטיפוס ופאראלוס. מותם של השניים הפיל את רוחו ואפילו חברתה של אספאסיה לא הייתה לו לעזר, והוא עצמו מת מהמגפה בסתיו של אותה שנה. ממש בטרם מת, חבריו של פריקלס התכנסו סביב מיטתו, וסיפרו בשבחיו ומעלותיו במהלך שנות השלום והעלו בזיכרונם את ניצחונותיו במהלך תשע שנות הלחימה שלחם. פריקלס בעודו גוסס לנגד עיניהם, שמע אותם וקטע את דבריהם, וציין בפניהם שהם שכחו את הדבר החשוב והטוב ביותר מאחר "ואף אתונאי חי לא היה באבל בגללי".^[47]

פריקלס חי במהלך השנתיים וחצי הראשונות של המלחמה הפלופונסית, ולפי כתביו של תוקידידס, מותו היה אסון נורא לאתונה מאחר והבאים אחריו היו נחותים ממנו ביכולתיהם ובכישוריהם. הם, לדבריו, לא נהגו באופן הגון וניהלו מדיניות חסרת יציבות כשלנגד עיניהם העדפת הפופולריות שלהם בעיני ההמון על פני יעילותם השלטונית. בדברי הביקורת הללו לא רק שתוקידידס מקונן על אובדן של אדם שהעריץ, אלא אף מבשר על ימי התהילה והגדולה האחונים של אתונה.

[עריכה] חיים אישיים

אספאסיה ממילטוס (ככל הנראה ילידת 406-469 לפנה"ס), בת זוגו של פריקלס

פריקלס, כמקובל באתונה, התחתן עם אחת מקרובי משפחתו הקרובות ביותר. ממנה היו לו שני בנים, אקסאנטיפוס ופאראלוס. לא היו אלה נישואים מאושרים, ובסביבות שנת 445 לפנה"ס הוא התגרש מרעייתו והציע לה להינשא לאדם אחר בכפוף להסכמתם של קרובי משפחתה הגברים.^[48] האישה שאותה באמת אהב הייתה אספאסיה ממילטוס, שהייתה לפילגשו עד שהפכו לזוג. מערכת יחסים זו עוררה תגובות רבות, ואפילו בנו של פריקלס, אקסאנטיפוס, שהיו לו שאיפות פוליטיות, לא נרתע מלהשמיץ את אביו על כך. יחד עם זאת, רדיפות אלה לא פגעו במורל של פריקלס אף על פי שהוא פרץ בדמעות בעודו מנסה להגן על אספאסיה, לאחר שהואשמה בהשחתת החברה האתונאית.

הטרגדיה האישית הגדולה ביותר שלו הייתה מותם של אחותו ושני בניו במגפה שפרצה בעיר, אסון שעליו לא הצליח להתגבר. ממש בטרם מותו ערכו האתונאים שינוי בחוק שנחקק בשנת 451 לפנה"ס שגרם לבנו למחצה עם אספאסיה להפוך לאזרח מן השורה וליורש לגטימי, שינוי מהותי ומשמעתוי ביותר, במיוחד לאור העובדה שהיה זה פריקלס עצמו שיזם את החוק לפיו ייחשב אדם לאתונאי אך ורק כפוף לאזרחותם האתונאית של שני הוריו גם יחד.

[עריכה] הערכה

פריקלס הטביע את חותמו על עידן היסטורי שלם, וחוקרים רבים בוחנים עד היום את משמעות החלטותיו ומדיניותו, בהערכות מנוגדות. העובדה שתיפקד הן כמדינאי, הן כמצביא עליון והן כנואם הופכת את ההערכה האובייקטיבית של יעדיו למלאכה מורכבת ביותר.
פלוטארכוס כותב שפריקלס עמד בראש האתונאים במשך תקופה של כארבעים שנים. במהלך השנים הללו הוא השתדל כמיטב יכולתו לשמור על פרטיות חייו וניסה להוות מודל לאזרחי העיר. כך לדוגמה, נמנע מלהשתתף בסעודות ובסימפוזיונים.

[עריכה] מנהיגות פוליטית

חוקרים בני זמננו כדוגמת שרה רודן מכנים את פריקלס פופוליסט, דמגוג ונץ מלחמה^[49]., בעוד שאחרים מעריצים את מנהיגותו הכריזמטית. לפי כתביו של פלוטארכוס, לאחר שתפס את כס המנהיגות באתונה "הוא לא היה אותו אדם כקודם, שכן הוא כבר לא נטה להקשיב להמון הפשוט ולגלות ויתורים קלים לרצונותיהם"^[50]. עוד מסופר בכתבים שיריבו הפוליטי, תוקידידס, נשאל בהזדמנות על ידי ארכימאדוס, מכה של ספרטה, מי מביניהם לוחם אמיץ וטוב יותר, תוקידידס עצמו או פריקלס. לשאלה זו ענה תוקידידס שפריקלס הוא הלוחם הטוב יותר ולו מן הטעם שגם כאשר הוא מפסיד, הוא מצליח לשכנע את הקהל שהוא ניצח^[51].

בבחינת אישיותו ואופיו, פריקלס נחשב חסין מביקורת בעיני ההיסטוריונים העתיקים מאחר ש"הוא הקפיד להתרחק משחיתות, אף שלא היה לגמרי אדיש להשתכרות כספית"^[52]. תוקידידס, שהעריץ את פריקלס, מדגיש בכתביו כי אתונה הייתה "דמוקרטיה בהגדרתה, אך בפועל נוהלה על ידי האזרח הראשון שלה". בהערה זו ממחיש תוקידידס לקוראיו את מה שהוא מחשיב לכריזמה שהייתה לפריקלס כאמצעי שהייתה בידו להנהיג, לשכנע ולעיתים, גם להפעיל מניפולציות. אף על פי שתוקידידס מציין את הקנס שהוטל על פריקלס, הוא אינו מזכיר את ההאשמות שהוטלו בו בהיותו פוליטיקאי, שכם עיקר התמקדותו הינה בכבודו של פריקלס. מצד שני, באחד הדיאלוגים שלו, מגלה אפלטון התנגדות לדברי ההלל הנאמרים על פריקלס ואף מצטט את סוקרטס באומרו ש"למיטב ידיעתי, פריקלס הפך את אתונה לאומה פטפטנית ורודפת בצע, בעיקר באמצעות התשלומים הציבוריים שהנהיג"^[53].

פלוטארכוס מציין ביקורת אחרת כנגד מנהיגותו של פריקלס, "רבים אחרים מציינים שהאתונאים הונהגו על ידי פריקלס בעקבות חלוקת קרקעות ציבוריות, מענקי בידור, והענקת שירותים ציבוריים ללא תשלום, מדיניות שהרגילה אותם לנוהגי חיים לא הולמים ושהפכה אותם ברבות הימים לרודפי מותרןת ולהפקרות גמורה תחת השפעתם של כלי השלטון שאימץ, וזאת, במקום נוהגי חיים של חסכנות ושביעות רצון סבירה והולמת"^[54]. תוקידידס טען שפריקלס "לא נסחף על ידי העם אלא היה זה שהנחה את העם", ושיפטו זה אינו מוטל בספק שכן ישנם אפילו מספר חוקרים מהמאה העשרים כדוגמת מלקולם פ.מק'גרגור וג'ון ס.מוריסון שטוענים שבהחלט ייתכן שפריקלס היה דמות ציבורית כריזמטית הפועלת כמי שמקדמת את הצעותיהם של יועצים ומומחים או של העם עצמו. לדעתו של קינג, האמצעות העצמית כוחו של העם, השאירו האתונאים את עצמם ללא מנהיג בעל סמכות, ובמהלך המלחמה הפלופונסית, התבססותו של פריקלס על תמיכת ההמון במטרה להמשיך להנהיג את הפוליס הייתה ברורה לעין כל. חלק מהצווים והתקנות הביאו את מבקריו של פריקלס לטעון שהוא האחראי להתוונותה ההולכת וגוברת של הדמוקרטיה האתונאית. קונסטנטין פאפאריגופולוס, היסטוריון יווני מודרני, טוען שמטרתו של פריקלס הייתה להרחיב ולייצב את המוסדות הדמוקרטיים, והיא שהובילה אותו לעסוק בחקיקה המעניקה למעמדות הנמוכים גישה למערכת הפוליטית ולמשרדים הציבוריים, מעמדות שבעבר הלא רחוק נמנעה מהם הגישה זו בשל חוסר יכולתם הכספית או מעמדם האזרחי.

לפי ההיסטוריון סמסון, פריקלס האמין שיש לקדם את העם הפשוט, בו ראה גורם ואמצעי שאינו מנוצל דיו הן למיצוי כוחה של אתונה בכלל והן למימוש פוטנציאל העוצמה הצבאית האתונאית בפרט (שורות הצי הימי ועמוד השדרה של העוצמה הצבאית האתונאית מאז ימיו של תמיסטוקלס, אוישו כמעט במלואם באנשים מהמעמדות הנמוכים).

קימון, מצד שני, האמין ככל הנראה שאין מקום לאמצעים דמוקרטיים נוספים, מכיוון שהיה בטוח שהדמוקרטיה הגיעה לשיאה וכי הרפורמות של פריקלס מובילות לפופוליסטיות מובהקת ולמבוי שלטוני סתום. בהקשר הזה טוען פאפאריגופולוס שההיסטוריה הצדיקה את קימון, היות ולאחר מותו של פריקלס שקעה אתונה לתהומות של סיבוכים ודמגוגיה פוליטיים עד לאובדן כוחה, וירידה בהשפעתה.

לפי היסטוריון אחר, ג'סטין דניאל קינג, הדמוקרטיה הרדיקלית הועילה לעם כיחידים, אך החלישה את המדינה כקולקטיב. מצד שני, טוען דונלד קוגן, דווקא התקנות הדמוקרטיות שתיקן פריקלס, הן שסיפקו את הבסיס לעוצמה הדמוקרטית האדירה. בסופו של דבר קיבל קימון את הדמוקרטיה החדשה ולא גילה התנגדות לחוק האזרחות לאחר חזרתו מגלות בשנת 451 לפנה"ס.

מבחינה היסטורית העובדה היא כי המשטר הדמוקרטי באתונה כפי שעוצב על ידי פריקלס החזיק מעמד במשך 200 שנה (למעט שתי הפיכות קצרות מועד שאירעו בשלהי המלחמה הפלופונסית).

[עריכה] הישגים צבאיים

במשך יותר מעשרים שנה עמד פריקלס בראש מסעות צבאיים לרבות מסעות צבאיים ימיים. בהיותו אדם זהיר ושקול, הוא אף פעם לא יזם קרב שתנאיו נראו לו חסרי ודאות או מסוכנים מדיי, והוא אף פעם לא נתן את הסכמתו "לדחפים חסרי התועלת של האזרחים".^[55] הוא ביסס את מדיניותו הצבאית על העקרונות שהתווה תמיסטוקלס שעליונותה של אתונה תלויה בכוחה הימי וכי תושבי האי פלופונסוס היו כמעט בלתי ניתנים לניצחון ביבשה.^[56] פריקלס ניסה בנוסף גם להקטין את יתרונותיה של ספרטה באמצעות בניית החומות מסביב לאתונה. לדבריו של פרופסור ג'וסיה אובר מהמחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת פרינסטון, האסטרטגיה של הבנייה מחדש של חומות העיר עוררה באופן מהיר וחד את הצורך לעשות שימוש בכוח צבאי במאזן הכוחות הבינלאומי שביוון רבתי^[57]. במהלך המלחמה הפלופונסית, יזם פריקלס "אסטרטגיית הגנה גדולה" שמטרתה הייתה הן להתיש את האויב והן לשמור על הסטטוס קוו.^[58] לדבריהם של פלאטיאס וקוליופולוס, אתונה, בהיותה הצד החזק ביותר, לא הייתה צריכה לנצח את ספרטה במושגים צבאיים אלא די היה לה "בסיכול תוכניתה של ספרטה לנצח". שני העקרונות הבסיסיים של האסטרטגיה הזו היו דחיית הפיוס בין שני הצדדים (בהתאמה לקריאתו שלא לבטל את הברית המגארית) והימנעות מהתפשטות יתר.

לדעתו של קגן, קרוב לוודאי שהתעקשותו האיתנה של פריקלס נגד יציאתן של משלחות הסחה, נבעה מזיכרונו המר מהמסע הנפס למצרים שהוא תמך בו בשעתו. האסטרטגיה שלו מוגדרת כיום כאסטרטגיה ש"אינה מקובלת במהותה", אך פריקלס הצליח לשכנע את הציבור באתונה לקבל אותה, וזו בדיוק הסיבה שהחוקר הנס דלברוק כינה את פריקלס אחד מהמדינאים והמנהיגים הצבאיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. ^[59] אף על פי שאנשי עירו יזמו מספר פעולות צבאיות לאחר מותו, טוענים פלטיאס וקליופולוס שהאתונאים נשארו ברובם נאמנים לאסטרטגיה שהתווה פריקלס לפיה יש לשמר את האימפריה ולא להרחיב אותה, וכי אין להיפרד ממנה עד למשלחת שתישלח לסיציליה. ^[60] החוקר בן אקס. דה-וט מסיק שהאסטרטגיה הזו הייתה מצליחה במידה ופריקלס היה מאריך חיים. ^[61] מצד שני, אלו שמבקרים את האסטרטגיה של פריקלס הינם במספר בדיוק כמו אלו שתומכים בה. אחת הביקורות המקובלות הינה שפריקלס ניחן בכישורים פוליטיים ורטוריים טובים יותר בהשוואה לכישוריו האסטרטגיים. דונלד קגן הגדיר את האסטרטגיה של פריקלס כ"צורה של חשיבה רצונית שנכשלה", בעוד שהחוקרים ברי ס. שטראוס וג'וסיה אובר מציינים ש"כאסטרטג הוא היה כישלון וכי הוא ראוי לחלק מהאשמה בתבוסתה המוחצת של אתונה"^[62]. קגן מבקר את האסטרטגיה הזו של ארבע סיבות, האחת, בעצם סירובו לוור ויתורים קלים הוא הביא למלחמה; השניה, האסטרטגיה כלל לא נחזתה על ידי האויב, ןלפיכך, היא חסרה את האמינות שכה חיונית לשם קבלתה; השלישית, האסטרטגיה הייתה חלשה בכדי לנצל לטובתה הזדמנויות ואפשרויות חדשות; ורביעית, היא הייתה תלויה בפריקלס או ביישומה המלא ולפיכך נגזר גורלה להשיכח לאחר מותו^[63]. קגן מעריך את הוצאותיו הכספיות הכרוכות באסטרטגיה הצבאית הזו במלחמה הפלופונסית בשיעור של כאלפיים כיכרות מטבעות לכל שנה, ובהתבסס על הנתון הזה הוא מסיק שהיה ביכולתו של פריקלס להמשיך במלחמה לאורך שלוש שנים בלבד. לטענתו, מאחר ופריקלס לבטח היה מיודע אודות ההגבלות הכספיות הללו הרי שתכנן את המלחמה לפרק זמן קצר יותר בהשוואה לאורכה בפועל בסופו של דבר. אחרים, כדוגמת דונלד וו. נייט, הסיקו שהאסטרטגיה הייתה הגנתית מדיי וכי היא לא הייתה עתידה להצליח מלכתחילה. מצד שני, פלאטיאס ווליופולוס מתנגדים לביקורות הללו ואף מדגישים ש"האתונאים הפסידו במלחמה רק לאחר שהם שינו באופן מהותי את האסטרטגיה של פריקלס שחתה במפורש ומלכתחילה כיבושים נוספים".^[64] מסקנה מקובלת נוספת היא שאלו שבאו במקומו חסרו את יכולתיו ואת אופיו ואישיותו.^[65]

[עריכה] כישוריו כנואם

פסל מודרני של פריקלס ביישוב חרולאגוס (שדרות פריקלס). שם הפרבר מרמז על יוון העתיקה, אך היישוב דים של חרולאגוס, שהיה שייך למעשה לשבט אקאמנטיס, היה קרוב יותר ליישוב קאמאטרו או ליישוב פריסטרי של היום.

הפרשנים המודרניים לכתביו של תוקידידס עדיין מנסים לפתור את החידה סביב כישוריו של פריקלס כנואם ולהבין האם ניסוח הדברים נזקף לזכות המדינאי האתונאי או לזכותו של ההיסטוריון המפורסם, אלא שמאחר ופריקלס מעולם לא כתב ולא הפיץ את נאומיו, אף היסטוריון אינו מסוגל לענות על השאלה הזו בוודאות מוחלטת. תוקידידס העלה על הכתוב שלושה מתוך הנאומים הללו מזיכרונו, ולפיכך, גם לא ניתן להסיק באופן ודאי שהוא לא הוסיף לנאומים תחושה או מחשבות מהרהורי ליבו.

אף על פי שפריקלס היווה מקור מרכזי להשראה שלו, ישנם היסטוריונים שמציינים שסגנונו הנלהב והאידאליסטי שתוקידידס מייחס לנאומיו של פריקלס עומד בניגוד חריף לסגנון כתיבתו הקר והאנליטי של תוקידידס עצמו, יחד עם זאת, ייתכן שזו אחת התוצאות של הכללת סגנון הרטוריקה יחד עם סגנון ההיסטוריוגרפיה, דהיינו, תוקידידס פשוט יכול היה לעשות שימוש בשני סגנונות כתיבה שונים לשתי מטרות שונות.

קגן מציין שפריקלס אימץ "סוג מרומם של נאומים, שנעדר סוגים שונים של תכסיסים שפלים וגסים של אנשים הנואמים פני קהל אספסוף", ^{[66] [67]} ולדבריו של דיאודורוס, הוא "עלה על אחיו האזרחים בכישרונו הרב בתורת הנאום". לפי דבריו של פולוטראכוס, הוא נמנע מלעשות שימוש בגימיקים זולים בנאומיו, בשונה לדוגמה מדמוסתנס הנלהב, וכי הוא תמיד עשה זאת בקור רוח ובאופן שקט ורגוע.^[68] יחד עם זאת, הביוגרף מציין בספרו, שהמשורר איון כתב שסגנון דיבורו של פריקלס היה "שחצני ויהיר, בפניותיו לאנשים, וכי בהתנשאות הזו היה גם בוז וגם זילות כלפי אחרים". גורגיאס, בדיאלוג ההומונימי של אפלטון, מציג פריקלס כדוגמה לנואם בעל עוצמה. בדיאלוג מקסנוס, סוקרטס מבקר את תהילתו של פריקלס כנואם מבריק, תוך ציון טענה אירונית למדיי כי מאחר והמדינאים האתונאים רכשו השכלה מאספאסיה, שסייעה רבות לנואמים רבים, עתיד פריקלס באמת ובתמים להיות מבריק במיוחד בתורת הנאום בהשוואה לאדם שרכש את השכלתו על ידי אנטיפון^[69]. בנוסף, סוקרטס גם מבקר את הערכה העמוקה שרחשו לפריקלס בני זמנו.

סופרים יוונים עתיקים כינו את פריקלס "אולימפי" ופיארו את כישרונותיו תוך שהם מייחסים לו את "עוצמתה וזוהרה של יוון רבתי" וכמי שנושא את נשקו של זאוס בשעת נאומיו.^[70] לפי כתביו של Quintilian, פריקלס תמיד שקד בטרם עלה לנאום את נאמיו, ובטרם עלה לדוכן הנאומים, תמיד נשא תפילה לאלים בבקשה שלא יציין מילה שאינה במקומה.^[71] סר ריצ'רד מסיק ש"כפי שהיה ייחודי כמדינאי אתונאי, כך גם היה ייודי כנואם אתונאי, וזאת, מאחר והוא כיהן בתקפיד עליון ואף אדם מלפניו או אחריו לא כיהן בו, ומאחר ומחשבותיו ועקרונות המוסר שלו הכתירו אותו ואת המוניטין שלו בצחות הלשון שלו כפי שאף אחד אחר לא זכה לראות מאתונאי מן השורה"

[עריכה] מורשת

ציורו של הקטור לורו (1682-1740), בו נראים פריקלס ואספאסיה מתפעלים מהפסל הענק של הלנה בבית המלאכה של פידיאס

ניתן למצוא את מורשתו הגלויה של פריקלס ביצירות הספרות ובעבודות אומנות שנעשו בתור הזהב של תקופתו, שרבות מהן שרדו עד לעת המודרנית החדישה. האקרופוליס, למרות הריסותיה, עדיין קיימת ועומדת, והיא הסמל של אתונה המודרנית. פאפריגופולוס ציין בכתביו שדי ביצירות המופת הללו "בכדי להפוך את יוון לאלמותית בעולם כולו"^[72]. מבחינה פוליטית, טוען ויקטור ל.ארנברג שאלמנט בסיסי במורשתו של פריקלס היינו האימפריאליזם האתונאי אשר שולל דמוקרטיה מובהקת וחירות אמיתית מאנשים רבים למעט אותם האנשים ששולטים במדינה^[73]. אומנם רבים טוענים שקידומו של האימפריאליזם היהיר הזה הוא הגורם שהביא לנפילתה של אתונה, אך יחד עם זאת, ישנם כאלו שמדגישים דווקא את ההמוניזם האתונאי שבא לידי ביטוי בתור הזהב.^[74] חופש הביטוי נתפש כמורשת נצחית ששואב את מקורו מהעידן הזה. פריקלס זוכה לדברי שבח והלל בהיותו "דגם אידאלי למדינאי המושלם ביוון העתיקה" והספד ההלוויה המפורסם שלו (בו ציין את מעלותיה של אתונה) הינה שם נרדף למאבק למען דמוקרטיה השתתפותית וגאווה אזרחית.

[עריכה] הערות שוליים

ממצא ארכיאולוגי עם ציון שמו של פריקלס (444-443 לפנה"ס)

1. ^ L. de Blois, An Introduction to the Ancient World, 99
2. ^ S. Muhlberger, Periclean Athens and S. Ruden, Lysistrata, 80
3. ^ Aristotle, Constitution of Athens, 27.1
4. ^ L.J. Samons, What's Wrong with Democracy?, 80
5. ^ Fornara-Samons, Athens from Cleisthenes to Pericles, 67-73
6. ^ Thucydides, I, 111
7. ^ J.M. Libourel, The Athenian Disaster in Egypt, 605-615
8. ^ H. Aird, Pericles: The Rise and Fall of Athenian Democracy, 52
9. ^ K.J. Beloch, Griechische Geschichte, II, 205
10. ^ J. Fine, The Ancient Greeks, 359-361
11. ^ E. Badian, The Peace of Callias, 1-39
12. ^ J. Fine, The Ancient Greeks, 359-361
13. ^ D. Kagan, The Outbreak of the Peloponnesian War, 108
14. ^ T. Buckley, Aspects of Greek History 750-323 BC, 206
15. ^ Fine, The Ancient Greeks, 368-369
16. ^ Thucydides, II, 21 and Aristophanes, The Acharnians, 832
17. ^ Plutarch, Pericles, XXIII
18. ^ Plutarch, Pericles, XXIII
19. ^ Fine, The Ancient Greeks, 368-369
20. ^ Plutarch, Pericles, XIV
21. ^ T. Buckley, Aspects of Greek History 750-323 BC, 196
22. ^ H. Butler, The Story of Athens, 195
23. ^ T. Buckley, Aspects of Greek History 750-323 BC, 204
24. ^ R. Sealey, A History of the Greek City States, 700-338 B. C., 275
25. ^ S. Hornblower, The Greek World 479-323 BC, 120
26. ^ J. M. Hurwit, The Acropolis in the Age of Pericles, 87 etc.
27. ^ A. Vlachos, Thucydides' Bias, 62-63
28. ^ Thucydides, I, 115
29. ^ R. Sealey, A History of the Greek City States, 310
30. ^ Fornara-Samons, Athens from Cleisthenes to Pericles, 31
31. ^ Plutarch, Pericles, XXXI
32. ^ "Pericles". Encyclopaedia The Helios. (1952).
33. ^ Thucydides, I, 31-54
34. ^ G. Cawkwell, Thucydides and the Peloponnesian War, 33
35. ^ Thucydides, I, 127
36. ^ A.G. Platias-C. Koliopoulos, Thucydides on Strategy, 100-103
37. ^ A.G. Platias-C. Koliopoulos, Thucydides on Strategy, 100-103
38. ^ Thucydides, II, 12
39. ^ Thucydides, II, 14
40. ^ J. Ober, The Athenian Revolution, 72-85
41. ^ Thucydides, II, 13
42. ^ Thucydides, II 22
43. ^ Thucydides, II, 35-46
44. ^ Thucydides, II, 55
45. ^ Thucydides, II, 60-64
46. ^ Plutarch, Pericles, XXXV
47. ^ Plutarch, Pericles, XXXVIII
48. ^ K. Paparrigopoulos, Aa, 221
49. ^ S. Ruden, Lysistrata , 80
50. ^ Plutarch, Pericles, XV
51. ^ Pericles". Encyclopaedia The Helios. (1952).
52. ^ Plutarch, Pericles XVI
53. ^ Plato, Gorgias, 515e
54. ^ Plutarch, Pericles, IX
55. ^ Plutarch, Pericles, XVIII
56. ^ A.G. Platias-C. Koliopoulos, Thucydides on Strategy, 105
57. ^ J. Ober, National Ideology and Strategic Defence of the Population, 254
58. ^ A.G. Platias-C. Koliopoulos, Thucydides on Strategy, 98-99
59. ^ H. Delbrück, History of the Art of War, I, 137
60. ^ A.G. Platias-C. Koliopoulos, Thucydides on Strategy, 119-120
61. ^ B. X. de Wet, This So-Called Defensive Policy of Pericles, 103-119
62. ^ D. Kagan, Athenian Strategy in the Peloponnesial War, 54
63. ^ D. Kagan, The Archidamian War, 28,41
64. ^ A.G. Platias-C. Koliopoulos, Thucydides on Strategy, 138
65. ^ L.J. Samons, What's Wrong with Democracy?, 131-132
66. ^ Diodorus, XII, 39
67. ^ D. Kagan, The
68. ^ Plutarch, Pericles, V
69. ^ Plato, Menexenus, 236a
70. ^ Aristophanes, Acharnians, 528-531 and Diodorus, XII, 40
71. ^ Quintilian, Institutiones, XII, 9
72. ^ K. Paparrigopoulos, Aa, 241-242
73. ^ V. L. Ehrenberg, From Solon to Socrates, 332
74. ^ E.J. Power, A Legacy of Learning, 52

[עריכה] לקריאה נוספת

• "תולדות יוון הקלאסית" - משה עמית ("עידן פריקלס" אתונה בימי שלום שלושים השנים עמודים 323-319)
• "תולדות יוון הקלאסית" - משה עמית ("פיתוח התרבות" עמודים 332-328)
• "תולדות יוון הקלאסית" - משה עמית ("המלחמה הפלופונסית" עמודים 370-350)
• "פריקלס ואתונה" - מאת א.ר. ברן
• "אתונה בימי גדולתה" מאת אלכסנדר פוקס (ההספד של פריקלס על חללי אתונה, עמודים 247-241)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פריקלס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פריקלס