פרידריך אברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פרידריך אברט

פרידריך אברט (4 בפברואר 1871 - 28 בפברואר 1925) - מדינאי גרמני שהיה הקאנצלר האחרון של המונרכיה הגרמנית, והנשיא הראשון של רפובליקת ויימאר.

אברט נולד בהיידלברג כבנו של חייט, והוא עצמו הוכשר להיות בונה אוכפים. הוא החל בפעילות בארגונים המקצועיים, כסוציאל דמוקרט, ובמהרה נהיה למנהיג הזרם "הרביזיוניסטי" המתון במפלגה זו. מונה למזכ"ל המפלגה ב1905 וליו"ר ב1913.

ב1914 הוביל אברט את המפלגה להצביע כמעט פה אחד לטובת ההקצבה לצורכי מלחמת העולם הראשונה, וקיבל את העמדה הרשמית שהמלחמה הייתה מעשה פטריוטי, הגנתי ונחוץ. בכך סתר את דעתו של הקייזר וילהלם השני אשר כתב בשנת 1905 לקאנצלר פון בילוב, כי המלחמה אפשרית רק אם הסוציאליסטים יוכחדו.

עמדת המפלגה, תחת הנהגת אברט ושותפו להנהגה פיליפ שיידמן, כי יש לתמוך במלחמה, הובילה בשנת 1917 לפילוג, כאשר אישים בולטים במפלגה כקורט אייזנר ויוליוס לבר התפלגו ויצרו את המפלגה הסוציאל דמוקרטית העצמאית.

לאחר שהתברר כי המלחמה אבודה, מונה הנסיך מקס פון באדן לקאנצלר. כחלק מן הרפורמות הכניס פון באדן לממשלתו בפעם הראשונה סוציאל דמוקרטים, וביניהם את אברט. לאחר ההתפתחויות הדרמטיות שהובילו למהפכה התפטר פון באדן ב9 בנובמבר 1918, ואברט מונה לקאנצלר גרמניה, שעדיין הייתה מונרכיה באופן רשמי. באותו יום, בתגובה לאי השקט בברלין, הכריז שותפו של אברט למפלגה, פיליפ שיידמן, כי הקייזר התפטר, וכך הסתיימה תקופת המונרכיה הגרמנית והוכרזה רפובליקה. למחרת, אברט הקים ממשלה שבה היו 3 סוציאל דמוקרטים ו3 סוציאל דמוקרטים עצמאיים. העצמאיים פרשו מההמשלה בדצמבר.

אברט לא יזם את האירועים אלא היה במהלכם דמות פסיבית. הוא היה תומך במונרכיה עד התפטרותו של הקייזר, וסבר כי לא הייתה לשיידמן כל זכות להכריז על רפובליקה, תפקיד שהיה צריך להינתן למועצה מכוננת נבחרת.

במהלך החודשים הבאים הוביל אברט את הממשלה החדשה, ואף השתמש בכוח כנגד המהפכנים משמאל, במיוחד כנגד "הרפובליקה הסובייטית" שקמה בבוואריה אחרי רציחתו של קורט אייזנר, וכנגד הספרטקיסטים, תנועה שמאלית קיצונית בהנהגת רוזה לוכסמבורג וקרל ליבקנכט אשר הובילה מהומות שיכולות היו להתפתח למרידה בחודש ינואר 1919. בדיכוי המהומות נעשה שימוש בחיילים, וכן באנשי המיליציות הימניות הקיצוניות פרייקורפס. דיכוי המהומות היה אכזרי, גרם להרוגים רבים, ביניהם לוכסמבורג וליבקנכט (כפי הנראה נרצחו על ידי אנשי הפרייקורפס).

באופן אירוני, בנו של אברט, שגם לו קראו פרידריך אברט, הפך לקומוניסט, שימש כראש עיריית מזרח ברלין, והיה אף לתקופה קצרה ראש המדינה במזרח גרמניה.

כאשר התכנסה האספה המכוננת בווימאר (ומכאן שמה של הרפובליקה שייסדה אספה זו) בפברואר 1919, נבחר אברט לנשיא הראשון של הרפובליקה הגרמנית החדשה. למרות תמיכתו של אברט בדיכוי אלים של המהפכנים משמאל, הגנו העובדים הגרמנים על ממשלתו מניסיון ההפיכה הידוע בתור הפוטש של קאפ אותו יזמו גורמים ימנים בשנת 1920. הפועלים הכריזו על שביתה כללית והיא, בין היתר, שגרמה לכישלון הפוטש. לאחר השביתה שב אברט והשתמש בפרייקורפס אשר היו חלק מן הפוטש, וניסו למגר את ממשלתו, על מנת לדכא מהומות שמאליות ברחבי גרמניה.

בעוד שמאות אזרחים נהרגו (ורבים מהם ללא כל קשר למהומות) טופלו אנשי הפוטש של קאפ (והפוטש במרתף הבירה שבא לאחריו) בכפפות של משי. כמה מהפרייקורפס כבר השתמשו בסמל צלב הקרס, ורבים מהם (כהיינריך הימלר למשל) הפכו להיות נאצים ידועים.

בנובמבר 1923 התנגד אברט לדעתה של מפלגתו אשר עזבה את ממשלת הקואליציה של גוסטב שטרזמן.

בשנת 1925 נפטר, בעודו מכהן כנשיא. זמן קצר קודם לכן הפסיד במשפט דיבה נגד עיתונאים מהימין שהאשימו אותו בבגידה בכך שהיה ממארגני שביתה במפעלי החימוש בזמן מלחמת העולם הראשונה.

[עריכה] מורשתו של אברט

אברט נותר דמות שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים עד היום. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה מכירה בו כאחד ממייסדיה, וסבורה כי מותו היה אבדה גדולה. גורמי שמאל רבים טוענים כי הוא שסלל את הדרך לפאשיזם בתמיכתו באנשי הפרייקורפס והדיכוי האלים של מרידות הפועלים.

היו אלו אותם אנשים שהפיצו את אגדת ה"סכין בגב" - הרעיון שהסוציאליסטים (והיהודים) היו אחראים לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. זו הייתה טענה חצופה, שכן האחראים הראשיים להפצת האגדה - פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף היו אלו שביקשו מן הסוציאל-דמוקרטים כי ישאו ויתנו על כניעה, ועמדו על כך שהצבא אינו יכול עוד להחזיק מעמד. לאנשים אלו הייתה הרפובליקה של ויימאר בבחינת רע הכרחי, שמטרתו להסיט את האשמה בתבוסה מהמנגנון הצבאי לעבר הסוציאל-דמוקרטים, עד שבבוא היום יתפסו את השלטון גורמים אשר יכינו את העם למלחמה הבאה. לפי דעה זו שיחק אברט בדרמה זו בדיוק את התפקיד שציפו ממנו אנשי הימין והצבא.

כמה היסטוריונים רואים בפעולותיו של אברט משום הכרח למניעת הקמתה של מדינה קומוניסטית. לכך ניתן לענות כי רבים מן הפועלים המתמרדים (ורבים מן ההרוגים) היו תומכים במפלגתו של אברט, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וכי עד רציחתם של ליבקנכט ולוכסמבורג לא הייתה המפלגה הקומוניסטית גוף רלבנטי, וכי היו אלו פעולותיו של אברט שגרמו לרדיקליזציה ולתמיכה ברעיונות קומוניסטיים ומהפכנים.

יצירת מועצות פועלים נבחרות, כפי שהיה הדבר (בתמיכתו הפסיבית של אברט) בימים הראשונים של הרפובליקה, נראתה על ידי הפועלים המתונים ככלי לגיטימי לפיקוח על הממשלה הדמוקרטית, בתקופה בה אנשי הממשל היו ריאקציונרים שנותרו בתפקידיהם מימיו של הקייזר, והחוקים הקיימים לא הגנו עדיין על הפועלים מניצול ומהתעללות בידי המעבידים.

מבקריו של אברט רואים אותו ככלי בידי הריאקציה (בידיעתו או שלא בידיעתו) אשר החלטותיו השגויות היו מרכזיות בעיצובה של רפובליקת ויימאר. אך אפילו מבקרים אלו מודעים לכך שעם מותו הפך קיצה של רפובליקת ויימר לבלתי נמנע, וזאת במיוחד לאור העובדה כי יורשו היה פאול פון הינדנבורג, איש צבא מן הימין, ומונרכיסט, שפעולותיו תרמו רבות לעליית אדולף היטלר לשלטון, ולקיצה של הרפובליקה.