פארק צ'ארלס קלור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פארק צ'ארלס קלור הוא פארק בדרום תל אביב הממוקם על שטח שיובש מהים. אורכו כקילומטר וחצי, ורוחבו בין חמישים ולמאה וחמישים מטרים. הפארק ניטע בתחילת שנות השבעים, ומשתלב בטיילת של חופי תל אביב. הפארק נקרא על שמו של הנדבן צ'ארלס קלור.
הפארק ממוקם בסמוך לחוף שלידו שכנה שכונת מנשייה. שכונת מנשייה היתה פרבר צפוני של יפו. היא הוקמה בראשית המאה העשרים כשכונה יוקרתית לעשירי יפו, על שפת הים, ממערב לשכונות נוה צדק ולכרם התימנים. השכונה הערבית היוותה שלוחה של יפו בתוך השטח היהודי. מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בניה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המנדט התרחשו לעיתים תקריות בגבולות השכונה עם תל אביב. במלחמת העצמאות צלפו מהשכונה על רחובות תל אביב וגרמו לאבדות בנפש ולבהלה בעיר. לכן החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה, ואכן השכונה נכבשה על ידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 לאחר קרבות מרים.
במהלך קרבות אלה נפגעו בתים ותשתיות בשכונה. למרות זאת , כבר במהלך מלחמת העצמאות נכנסו עולים חדשים לשכונה, אך היא הפכה לשכונת עוני צפופה. בשנות החמישים והשישים התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה. היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ועיריית תל אביב החליטה בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נוה צדק הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה כשכונת עוני מוזנחת). במקום השכונה הוחלט להקים את המע"ר (מרכז עסקים ראשי) החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב , ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים ואוטוסטרדות רחבות, אך לא תוכנן פארק. כדי להקים את הפרוייקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית "אחוזת חוף".
לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי התושבים, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי-לתוך הים. במהרה הצטברו כמויות עצומות של פסולת בניין על החוף ובתוך הים. העירייה נדרשה לנקות את החוף, אולם התברר כי זול יותר לכסות את ההריסות בעפר ולשתול עליו דשא. לכן הוחלט להקים בחופי מנשייה פארק על גבי ההריסות , ואף להרחיב את השטח שיובש מהים על ידי פסולת הבניין. התוצאה היא שהוקם פארק, אך מנגד איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.
לאחר שהוחלט להקים במקום פארק, הופקד אדריכל הנוף, המשורר ע. הלל , על תכנון הפארק. הוא נאלץ להתמודד עם אילצים של פארק צר אך ארוך, ועם תנאים של כיסוי עפר מעל הריסות, שאינו מאפשר לנטוע עצים אלא רק דשא ושיחים נמוכים. כן קיימת במקום מגבלה בשל רוחות הים ורסיסי המלח. הלל עומר החליט ליצור לבנות במקום גבעות נמוכות, כדי ליצור חיפוי לשיחים מהרוחות ומרסיסי המים המלוחים. כן ניטעו דקל ואשל בצד המזרחי של הפארק (בשטח שאינו שטח ים מיובש). רוב שטחי הפארק כוסו במשטחי דשא ובשיחי חוף האופיינים לחולות, כמו שיחי מלוח וצמחי נר הלילה החופי. בצד המערבי, לאורך קו המים החדש הוקם קיר חיפוי עטוף בסלעים (שמטרתו למנוע את הסחפות תשתית הפארק לים). לצד הקיר הוקמה טיילת רחבה. בגלל מיקומם של הקיר והטיילת בשטחים בעומק הים, מתנפצים עליהם לרוב גלים עזים, ומצד שני רבים שם הדגים, ולכן האתר חביב על דייגים רבים.
הפארק נפתח לציבור לקראת הבחירות לעירייה (ולכנסת) ב- 1973. במרכז הפארק הוצב מתקן משחקים משולב בצורת לווייתן,שסימל את הלוויתן שפלט את הנביא יונה לחוף יפו, וכך גם את מיקומו של הפארק בין יפו לתל אביב. מתקן שעשועים זה היה משוכלל ביחס לתקופה (הזכיר את מתקן "המפלצת" בירושלים), ובמהרה התחבב על ילדים והפך לסימלו של הפארק. לאחר שמתקן זה התיישן והחל להתפורר, הוא הוחלף באמצע שנות השמונים במתקני עץ בסגנון "גן הרפתקאות" (שהוחלפו אף הם במתקני משחקים חדישים בשנות האלפיים). בפארק הוצבו פסלים רבים, בהם הפסל "אישה ברוח" של אילנה גור, שהועבר אליו ממיקומו הקודם בכיכר לונדון.
בדרום הפארק הוקם מוזיאון בית גידי לתיעוד המערכה על כיבוש יפו ומנשייה. המוזיאון הוקם בבניין היחיד שנותר משכונת מנשייה (למעט מסגד חסן בק) ונפתח לציבור בראשית שנות השמונים. במסגרת עבודות הכשרת הבניין נוספו לוחות זכוכית על בסיס קירות האבן. אלמנט זה יוצר לבניין צורה יחודית אך שנויה במחלוקת של חדש מול ישן.
הפארק התחבב הן על תושבי תל אביב והן על תושבי יפו . לעומת זאת, פרוייקט הקמת מרכז העסקים במנשייה הופסק לאחר שנבנו מספר מגדלים (מתחם בית הטקסטיל), בגלל שכוחות השוק גברו על המתכננים, ומרכז העסקים הישן התרחב מזרחה, לכיוון ציר האיילון ולא מערבה. תוצאה נוספת היתה ששכונת נוה צדק שוקמה במקום לההרס, והפכה לשכונת מגורים מבוקשת.
באמצע שנות התשעים התקיימו במקום בימי שבת משחקי ליגות קט רגל של קבוצות של עובדים זרים בישראל, אך לאחר מדיניות הגירושים בשנות האלפיים הופסקו פעילויות אלו.
בסוף שנות התשעים חובר הפארק ישירות ליפו, כשנבנתה הטיילת הדרומית (טיילת "שער ליפו" וטיילת "חומת הים"), המוליכה ממנו עד לנמל יפו. כיום עיריית תל אביב מקדמת תוכניות להרוס את מתחם "הדולפינריום" הצמוד לפארק מצפון, ולחברו ישירות לטיילת של מרכז תל אביב.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יוסף בן ערב, גנים ונוף בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א 1981.
- עפר רגב, טיול קטן בעיר גדולה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
- יעקב שביט, גדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב: עיר מטרופולין 1974-1993, הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב.
- אריאל חוברת מספר 48-49: תל אביב ואתריה (מרץ 1987).
- אורי דביר, נקודת חן - תל אביב, הוצאת מודן.
