עד זומם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עד זומם הוא עד שהוזמה עדותו והתבררה כעדות שקר.
על פי המשפט העברי כאשר כת עדים מעידה בבית דין ונגזר הדין על פיה ולפני ביצוע גזר הדין (או לאחר הביצוע במקרה של ממון ולחלק מהדיעות גם מלקות) כת עדים אחרת מעידה שהכת הראשונה הייתה עימה במקום אחר בזמן האירוע שהעידו עליו (או בזמן מוקדם יותר, במרחק שאינו מאפשר להם להגיע למקום האירוע בזמן שהעידו עליו), ולכן העדות שלהם היא בוודאי שקר אזי העדים הראשונים נחשבים לעדים זוממים, ומענישים אותם באותו העונש שהיה נגזר על מי שהם העידו נגדו, אם לא היו מזימים אותם. העדים נכנסים לגדר של עדים זוממים, רק בסוג כזה של הכחשה ("עימנו הייתם"). אם לא כל העדים הוזמו, העדות נפסלת (אפילו אם נשארו שני עדים), אבל אין לאף אחד דין עד זומם. כמו-כן, באם התגלו העדים כשקרנים (הדוגמה הקלאסית לכך היא: "בא הרוג ברגליו"), אין הם נקראים זוממים אלא שקרנים בלבד, ולא עושים להם כאשר זממו לעשות.
[עריכה] המקור לדין עד זומם
המקור בתורה לדין עד זומם הוא מספר דברים פרק יט:
- כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.
במשנה ובגמרא במסכת מכות, נידונים בהרחבה דיני עדים זוממים.
[עריכה] יוצאי דופן
במקרים מסוימים לא עושים לעד הזומם כאשר זמם:
- כאשר העיד על כהן שהוא בן גרושה או חלוצה
- כאשר העיד שאדם הרג בשוגג
- כאשר העיד ששור של אדם הרג אדם אחר
במקרים אלה העד הזומם מקבל 40 מלקות.
- כאשר העיד על אדם שנאף עם בת כהן, ונגזר דינו ליחנק ודין הנואפת לשריפה העד נידון בחנק ולא בשריפה.
- כאשר נגמר הדין, ופסק הדין בוצע (שכן נאמר בפסוק "כאשר זמם", ולא כאשר עשה)
