עדיה חורון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עדיה חורון (גם ע.ג. חורון, עדי גור-חורון ועדיה גורביץ') (1907 - 1972), הוגה דעות, חוקר, היסטוריון ומבקר תרבות, מהאבות הרעיוניים של הכנענים.

[עריכה] ביוגרפיה

חורון נולד ב-1907, בקייב בירת אוקראינה, כאדולף גורביץ', בן למשפחה יהודית אמידה. בצעירותו השתלם בלימודים קלאסיים ולמד לתארים מתקדמים בפאריס. היה עוזרו של פרופ' שארל וירולו, חושף עיר המלוכה אוגרית. בפאריס נפגש עם ערי ז'בוטינסקי בנו של זאב ז'בוטינסקי, והתקרב אל תנועת ז'בוטינסקי. עוד בשנת 1931 החל לפרסם מאמרים שזיהו את הפיניקים הקדמונים עם העברים, ועליהם חתם בכינוי "אל ראיד" או הצופה. ז'בוטינסקי התלהב מרעיונות אלו וטיפח את המלומד הצעיר. בכנס של תנועת בית"ר באותה שנה הוקמה על ידי חורון תנועת "רודי גל" שמטרתה להכשיר את הנוער הבית"רי לספנות מסחרית וצבאית.

בשנת 1935 ייסד ז'בוטינסקי את "ההסתדרות הציונית החדשה", לאחר פרישתו הזועמת מן ההסתדרות ה"ישנה". חורון תבע כי הגוף החדש יתנער מהדת היהודית ומרוח היהדות. ז'בוטינסקי סירב לכך, וחורון פרש מתנועתו, תוך שהוא מצהיר כי "איני יהודי מיבנה אלא עברי מהשומרון" וכי "אין לשכנע כי קורה דבר יהודי בפלסטינה כשקורה דבר מה עברי בכנען". אז פגש באוריאל הלפרין, המשורר הצעיר, שיהיה ידוע בעתיד כיונתן רטוש. המפגש בין השנים הוליד ידידות מתמשכת, וכן הפרה את השניים, איש בדרכו וביצירתו. סביבם התפתח חוג רעיוני שהתרכז סביב כתב עת בשם "שם". מלחמת העולם השנייה, ותבוסת צרפת ב-1940, הפרידו בין רטוש ובין חורון. חורון, לאחר תקופה של שירות בצבא צרפת, הצליח להימלט לארצות הברית, ועסק שם בגיוס כספים עבור האצ"ל, ובמאבקים שונים בשיתוף פעולה עם הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי ואחרים. לאחר מלחמת העולם השנייה עלה חורון לארץ ישראל.

חורון נפטר ב-1972 בתל אביב, ונטמן בראש פינה. בשנת 2000 יצא לאור בהוצאת דביר ספרו "קדם וערב" המהווה תמצית של עיקרי תורתו בתחום המחקר, עם הקדמה של אהרון אמיר.

[עריכה] משנתו ופרסומיו

בשנות ה-30 של המאה ה-20, בפאריס, פירסם חורון מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. פירסומים אלו כונסו בתרגום לעברית בחוברת בשם "בטאון הפעולה העברית" אשר כללה את ריכוז רעיונותיו של חורון:

כל עמי הקדם "השמיים המערביים" הם עברים. המדובר בפיניקים ובאמורים, במואבים ובעמונים, בהיקסוס (נוודים שכבשו את מצרים), ובצידונים, ואפילו באנשי קרתגו, דוברי העברית. וחניבעל גיבור עברי היה. כל מקום שבו שהו העברים - הוא ארץ עבר.
בתקופת גלות בבל, לא ביהודה כי אם "על נהרות בבל" הופיע הרעיון המונותאיסטי. רעיון זה בא כדי למלא צרכים ספיציפיים של האליטה העברית שהוגלתה, אך הוא השתלט על המחשבה העברית, וסופו שדחק אותה הצידה.
הגלות היא מצבו הטבעי של היהודי, אך אינה מצבו הטבעי של העברי. היהדות היא רעיון אוניברסלי, לא של עם או עדה, כי אם רוח תרבותית כמוה כהלניזם. היא אינה ביטויה של הרוח העברית כי אם שלילתה.
שיבת העם העברי לארצו מחייבת התנתקות מן היהדות, וחזרה לרוח המקורית העברית, העולה ובוקעת מתוך יצירת עמי הקדם המתגלה בגילויים הארכיאולוגיים.

רעיונות אלו מהווים את גרעין הלשד של התנועה הכנענית. אם כי רק מעטים קיבלו אותם כלשונם, הרי הייתה להם השפעה של ממש על רבים בארץ, ובמיוחד בחוגי האצ"ל.

בשנים 1965 עד 1966 חורון פירסם סדרת מאמרים בשם "עולם בהשקפה עברית" ברבעון "קשת". במאמרים אלו חורון הבדיל בין השקפת עולם כללית - "האיזמים" למיניהם, שטיבה שהיא אוניברסלית, נעלה, וחסרת אחיזה בקרקע, ובין השקפת עולם "לאומית" שהיא עובדתית, ונטועה במקומה. במאמריו שאל מהי השקפת העולם העברית, והשיב כי את התשובה לכך יש לחפור (פשוטו כמשמעו) מאדמת הארץ, ולהשיב לחיים את "הד הגדולה הכנענית".