סרט צילום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סרט צילום, אמצעי לאחסון מידע בצורה של תמונות המצולמות במצלמה על גבי רצועה ארוכה של פלסטיק שמצופה בחומרים הרגישים לאור. הציפוי הוא אמולסיה של ג'לטין כחומר מדביק ומקשר, עם מלחי כסף רגישים לאור שהם למעשה החומרים הפעילים המקבעים את התמונה בסרט.
תוכן עניינים |
[עריכה] חשיפה לאור
החומרים המשמשים להכנת סרטי צילום הינם לרוב מלחי כסף; רובם נעשים כהים בעקבות חשיפתם לאור. הם מתפרקים לגרגרים זערערים של כסף מתכתי כהה, אפילו מבלי שעברו תהליך פיתוח. ניתן לראות זאת כאשר מוציאים – באפלה – דף של נייר צילום ומניחים על צדו הרגיש לאור עצם אטום, כגון צרור מפתחות. הנחת דף הנייר עם המפתחות באור השמש תגרום לכך שלאט-לאט ישנו המלחים הרגישים לאור את צבעם לאפור או לארגמן (אך לא לשחור ממש). לאחר הרמת המפתחות תישאר צורתם בבירור על הנייר כנגטיב בלבן, אך הדימוי הלבן אינו קבוע והוא יתחיל להתכהות ברגע ששוב לא יהיה מוסתר מהאור. במקום לחשוף את הנייר חשיפה ממושכת ב"הדפסת מגע" זו, תוכלו לחשוף את הנייר לזמן קצר ולאור חלש יותר, ואז לקבל דימוי על רקע שחור עז על-ידי שימוש בחומר מפתח. התוצאה תהיה דימוי נגטיב ברור וקבוע.
[עריכה] מאפייני סרט הצילום
על סרט הצילום יש הרבה שכבות של חומרים כימיים (שיוצרים שכבה מאוד דקה), עשויות ממלחים שונים וחנקה (ניטראט) שיוצרים גבישים המגיבים ליחידות של אור - פוטונים - שמגיעות אליהם.
כשאור פוגע בגביש, נוצרת תגובה כימית ש"משנה" את הגביש בצורה שלאחר מכן, בפיתוח הסרט, נראה כצבע (או גוונים שונים של שחור-לבן).
ככל שיש יותר גבישים על סרט הצילום, צריך יותר אור שיפגע בגבישים. ככל שיש פחות גבישים - צריך פחות אור. סרטי צילום נמדדים לפי גודל שנקרא ASA או ISO. הגדלים הנפוצים ביותר בשימוש הם 100, 200 ו־400 אסא, אבל יש גם גדלים אחרים. ככל שהגודל יותר גדול, מספר הגבישים קטן יותר, ונדרשת כמות קטנה יותר של אור בשביל לצלם תמונות. כך, בסרט של 400 אסא נשתמש כשיש עננים, בתוך הבית - כלומר, כשיש פחות אור, ובסרט של 100 אסא - נשתמש בקיץ, ביום.
קיימים סרטים מסוגים שונים, שהחומרים הכימיים עליהם מורכבים קצת אחרת, שמתאימים לצילום שחור לבן, צבעוני, או גם לאינפרא אדום (תחום אור שאינו נראה לעין האנושית).
[עריכה] גורמים המשפיעים על בהירות התמונה
גורמים נוספים שמשפיעים על כמות האור שמגיעה לסרט הצילום הם מהירות החשיפה וגודל הצמצם. בגבישים של סרט הצילום יפגעו יותר מנות של אור אם הוא יחשף לאור זמן רב יותר (מהירות חשיפה נמוכה יותר), או שהפתח דרכו מגיע האור יהיה גדול יותר (צמצם גדול יותר). כשמצלמים לוקחים בחשבון את כל הגורמים האלו, בימינו - לרוב באופן אוטומטי, משום שהמצלמה מחשבת את כל הנתונים בעצמה.
חשיפת סרט הצילום לאור, כתוצאה מפתיחת הצמצם, מחוללת תגובה כימית בחומרים שעל סרט הצילום, וכתוצאה מכך נשמר על-גבי הסרט נגטיב של התמונה שצולמה. בנגטיב מוצגים צבעים משלימים לצבעים המציאותיים: שחור מוצג בנגטיב כלבן, ולבן מוצג כשחור.
[עריכה] קבלת פוזיטיב מדימוי נגטיב
עיבוד הסרט במעבדה מציג את הנגטיב בצורה גלויה, ומאפשר את הדפסת הנגטיב בצורת פוזיטיב, שהוא התמונה המצולמת המוצגת לעינינו.
כדי להפוך את הנגטיב לפוזיטיב עלינו להדפיס אותו על דף נייר רגיש לאור. פעולה זו יוצרת "נגטיב של נגטיב" – דימוי פוזיטיבי.
פיתוח סרטי צילום בימינו נעשה אוטומטית במכונה, כשלמפעיל יש יכולת להתערב ולהשפיע על הצבעים, ושחור לבן עדיין לעיתים מפותח ידנית.
[עריכה] היסטוריה
סרט הצילום הגמיש הראשון יוצר בשנת 1885 על-ידי חברת איסטמן קודאק. בסרט זה החומר הרגיש לאור היה מונח על-גבי נייר. סרט פלסטי יוצר לראשונה בשנת 1889. קודם לכן היו בשימוש פלטות זכוכית מכוסות בחומר רגיש לאור, והשימוש בהן היה מגושם.
בתחילת המאה ה-21 מסתמן מעבר גובר והולך לצילום דיגיטלי שבו אין צורך בסרט צילום.
