סאהל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סאהל (ערבית: ساحل, מילולית: חוף או גבול) הוא חבל ארץ באפריקה הגובל בין מדבר סהרה מצפון לבין האזור הפורה יותר מדרום, הידוע בשם סודאן (אין זו המדינה בעלת השם הזהה).
תוכן עניינים |
[עריכה] המונח
המונח סאהל הוא מונח גיאוגרפי במקורו ומתייחס לאותה רצועת קרקע שבה כמות המשקעים נעה בין 75-450 מ"מ בשנה. מתייחסים למדינות השוכנות בחבל הסאהל כ"מדינות הסאהל", או מדינות מערב אפריקה.
[עריכה] גיאוגרפיה
אופי חבל הסאהל הוא ברובו סוואנה. קצהו המערבי הוא בחוף האוקינוס האטלנטי וקצהו המזרחי בקרן אפריקה. הנוף בחבל ארץ ענק זה משתנה בין כרי עשב חצי-מדברי לבין סוואנה הזרועה בקוצים. בהיסטוריה האפריקאית היה חבל ארץ זה מושבן של כמה מן הממלכות המתקדמות ביותר באפריקה, אשר נהנו מן המסחר אשר חצה את מדבר סהרה. הממלכות הללו במקובץ ידועות בשם הממלכות הסאהליות.
מדינות הסאהל היום כוללות את סנגל, קייפ ורדה, מאוריטניה, מאלי, בורקינה פאסו, ניג'ר, ניגריה, צ'אד, סודאן ואתיופיה.
[עריכה] הסביבה
לפני 12,500 שנים בערך היה חבל הסאהל חלק ממדבר סהרה ומכוסה בדיונות חול אשר רישומן ניכר בתוואי הקרקע עד היום. כמות המשקעים השנתית בסאהל (75-450 מ"מ), יורדת בעיקר בתקופת המונסון. כמויות המשקעים השנתיות משתנות באופן קיצוני משנה לשנה. שני גורמים עיקריים מגבילים את תנובת הקרקע בסאהל: כמות המים ופוריות הקרקע. אדמות הסאהל הן חומציות ברובן (דבר הגורם לרעלת אלומיניום לצמחיה), ותכולת החנקן והאשלגן בקרקע נמוכה מאד. אף אלה גורמים המגבילים מאוד את פוריות הקרקע.
נמצא כי קיימת קורלציה חזקה בין כמות המשקעים בסאהל לבין עוצמתה של עונת ההוריקנים באוקינוס האטלנטי. [1]
[עריכה] אנשי הסאהל
לאורך ההיסטוריה רוב אנשי הסאהל היו נוודים למחצה, המעבדים את הקרקע ומגדלים בקר באופן שבו הם נודדים עם העדרים אחר הקרקע הפוריה לפי עונות השנה. זוהי כנראה השיטה היעילה ביותר לנצל את משאבי הסאהל. ההבדל בין צפון הסאהל בו רמת המשקעים נמוכה יותר, אולם הקרקע פוריה יותר, לעומת האזור הדרומי ובו כמות משקעים גבוהה יותר, נוצלה על ידי הרועים. העדרים היו רועים במישורי העשב הצפוניים, המזינים יותר, בעונת המשקעים ואחר כך נודדים בעונה היבשה, מאות קילומטרים דרומה, שם המרעה מצוי בשפע רב יותר, אבל הוא מזין פחות. הקמת יישובי קבע בעשרות השנים האחרונות, יחד עם גידול עדרי בקר גדולים וקבועים באזורים הפוריים יותר, יצרו קונפליקטים עם רועי הבקר המסורתיים הנוודים.
[עריכה] בצורת בסאהל
בשנת 1914 הייתה בצורת בהיקף נרחב בחבל הסאהל שנגרמה על ידי כמות משקעים נמוכה מן הרגיל. הבצורת גרמה לרעב קשה. בשנות השישים הייתה עלייה בכמות המשקעים בחלקו הצפוני של חבל הסאהל, דבר שהפך חבל ארץ זה לנגיש יותר. במקביל, ממשלות המדינות באזור, עודדו את תושביהן להתיישב בחלקו הצפוני של הסאהל. בשנת 1968 החלה בסאהל תקופת בצורת נוספת, אשר נמשכה עד לשנת 1974. עד מהירה שדות המרעה יבשו ולא ניתן היה להאכיל את עדרי הבקר. בשיא הבצורת נחשפה הקרקע מכל עשב והאזור שב להיות מדברי. בתקופה זו, כמו בשנת 1914, רעב כבד פשט בחבל הסאהל, אולם הפעם התגייס העולם המערבי לעזרה. אסון זה היווה את הבסיס ליסוד הקרן הבינלאומית לפיתוח חקלאי של האו"ם.
בשנות השמונים ידע חבל הסאהל בצורת נרחבת נוספת ואף הפעם היה רעב כבד. ההערכות הן כי בשתי תקופות הבצורת, בשנות השבעים והשמונים בסאהל, ניספו מעל מיליון תושבים וכ-50 מיליון סבלו מן הבצורת, בדרך זו או אחרת.
הסברה הראשונית באשר לגורמי הבצורת הייתה שימוש-יתר בקרקע על ידי עדרי הבקר, אולם בשנים האחרונות, לאחר שנלמדה תופעת התחממות כדור הארץ, ההשערה היא כי הבצורת בסאהל נגרמה מזיהום אויר באירופה ובצפון אמריקה. זיהום אשר שינה את תכונות העננות מעל האוקינוס האטלנטי והסיט את דפוס המונסון דרומה. כך, נפסקו גשמי הקיץ בסאהל.
