ניהול מדעי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניהול מדעי זו גישה בניהול משאבי אנוש המניחה כי ניתן להגיע ליעילות מירבית בארגון על ידי צמצום התיכנון המערכתי שבאחריותו, ויצירת מערכת תגמול כספית מדוייקת, המבוססת על חלוקת המטלות השונות ופישוטן, ועל יצירת מערכת מסודרת ובעלת פיקוח צמוד ככל הניתן. הניהול המדעי שואף ליצירת כללים אובייקטיביים כלל-אנושיים, שעל פיהם ניתן לנהל כל ארגון באשר הוא ביעילות המירבית. הנחת היסוד של גישה זו היא שמניעי העובד הם כלכלים בלבד, וחשיבתו רציונלית.
הניהול המדעי פותח בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 על-ידי קבוצת מהנדסים אמריקיים, ובראשם פרדריק וינסלאו טיילור. שיטה זו מכונה גם טיילוריזם, על שמו של טיילור.
עם פיתוח הניהול המדעי, הוא התקבל באהדה בחוגי ניהול נרחבים, אך עם זאת גם גרר התנגדות רבה, בעיקר מכיוונם של איגודי עובדים, שחששו מהרעת תנאי העבודה. המתנגדים לטיילוריזם טענו, בין היתר, כי המדידות שנעשו אינן אנושיות, ואינן לוקחות בחשבון את תוצאות ההתמדה בעבודה לאורך זמן. דוגמה לטענות כאלו היא המדידות שביצע טיילור על פועל אמריקני ממוצא גרמני בעל יכולות גופניות יוצאות דופן, שכונה על-ידו 'השור האנושי'.
הניהול המדעי אומץ רק באופן חלקי הן מפני שמנהלים רבים לא הסכימו לחלקים ממנה (ובעיקר להעלאת השכר בהתאם לתפוקה) והן בשל לחצי העובדים, ובפועל נקבעו תנאי העבודה ברוב המקרים תוך משא ומתן בין הגורמים השונים, ולא על פי עקרונות הניהול המדעי.
חוקרי הניהול המדעי העניקו חשיבות רבה לחקר העבודה. התחום העיקרי אותו חקרו היה חקרי זמן ותנועה בעבודה, כלומר- מדידה כמותית-מדעית של יכולת הביצוע של מטלות שונות על-ידי בן אדם, ויישום התוצאות בקביעת כללי העבודה. כמו כן, פיתחו חוקרי הניהול המדעי תחומי מחקר חדשים במסגרת חקר העבודה, כדוגמת ניתוח עיסוקים והנדסת אנוש.
