מתיאוס פסיון (באך)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתאוס פסיון או "הפסיון על פי מתי" , 244 ברשימת יצירות באך, היא יצירה מוזיקלית מאת יוהן סבסטיאן באך, לקולות סולו, מקהלה כפולה ותזמורת כפולה, לליברית מאת פיקאנדר (כריסטיאן פרידריך הנריצ'י). היצירה כתובה לפרקים 26 ו-27 של הבשורה לפי מתי, בשילוב כוראלים ואריות.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות היצירה
המתאוס פסיון של באך נכתב, ככל הנראה, בשנת 1727. רק שניים מבין ארבעת (או חמשת) הפסיונים שכתב באך שרדו; השני הוא יוהאנס פסיון. מתאוס פסיון בוצע לראשונה ביום שישי הטוב (יום שישי שלפני הפסחא) של שנת 1727 או 1729 בכנסיית תומאס בלייפציג, שם היה באך מדריך המקהלה. הוא הכניס בו שינויים בשנת 1736 וביצע אותו שוב ב-30 במרץ 1736, הפעם בתוספת שני עוגבים לכלי הנגינה.
המתאוס פסיון לא נשמע מחוץ ללייפציג עד 1829, כשפליקס מנדלסון ביצע גרסה מקוצרת שלו בברלין וקצר שבחים רבים. מבצע השבת המתאוס פסיון לחיים בידי מנדלסון הביא את המוזיקה של באך, בייחוד יצירותיו רחבות היריעה, לידיעת הציבור הרחב וקהל אנשי המוזיקה והחוקרים. ההתפעלות שעוררו אז עומדת בעינה עד עצם היום הזה.
[עריכה] מבנה היצירה
יצירות בארוק מוזיקליות על פי הפסיון נעשו שכיחות בסוף המאה ה-17. כמו פסיונים אורטוריים אחרים, המוזיקה של באך מציגה את הפרקים 26 ו-27 מתוך הבשורה לפי מתי בפשטות יחסית, תוך שימוש בעיקר ברצ'יטטיבים, בעוד שאריות ואריוזי נכתבו לטקסטים חדשים, המתייחסים לאירועים השונים בסיפור הברית החדשה.
שני היבטים נבדלים במוזיקה של באך נובעים מיצירותיו הכנסייתיות האחרות. האחת היא מתכונת המקהלה הכפולה, שאותה לקח מן המוטטים למקהלה כפולה שלו עצמו ומשפע המוטטים הדומים של מלחינים אחרים, שבהם נהג לפתוח את טקסי התפילות של יום א' בכנסייה. ההיבט השני הוא השימוש הנרחב בכוראלים, המופיעים בהרמון המסורתי לארבעה קולות, מובלעים באריות ובצורת קנטוס פירמוס בפרקים פוליפוניים גדולים, בייחוד O Mensch, bewein dein’ Sünde groß, סיום המחצית הראשונה - פרק משותף ליצירה זו וליוהנס פסיון שלו - והמקהלה הפותחת, Kommt, ihr Tochter, helft mir Klagen, שם הסופרן בהרכב מלא מהווה את גולת הכותרת של בניית מתח פוליפוני והרמוני, בשירת פסוקי הכוראל O Lamm Gottes, unschuldig
[עריכה] טקסטים משולבים
האריות, לטקסטים מאת פיקאנדר, משולבות בפרקי טקסט מן הבשורה, ושרים אותן סולנים בליווי כלי מגוון, טיפוסי לסגנון האורטוריה.
הטקסטים המשולבים נותנים פרשנות תאולוגית ואישית לטקסטים מתוך הבשורה על פי מתי. רבים מהם שופכים אור על סבלו של ישו, כמו הכוראל Ich bin’s, ich sollte büßen ("אני הוא זה שנועד לסבול ולהישלח לגיהינום"), האריה לאלט Buß und Reu (המתארת תשוקה למשוח את ישו בדמעותיה), והאריה לבס Mache dich, mein Herze, rein (הצעה לקבור את ישו במו ידיו). ההתייחסות לישו היא במקרים רבים כ"ישו שלי". המקהלה עוברת לסירוגין מהשתתפות בסיפור המעשה לבין פרשנות העלילה כצופים מן הצד.
כטיפוסי ליצירות שנכתבו על פי הפסיון, אין אזכור של התחייה בטקסטים הללו. בעקבות אנסלם מקנטרברי, הצליבה עצמה היא התכלית והמקור לגאולה; הדגש הוא על סבלו של ישו. הכוראל "שה אלוהים" משווה את צליבת ישו למעשה הקרבת האיל הפולחנית בתנ"ך ככפרת חטאים, נושא המוצא חיזוק בכוראל המסוים את המחצית הראשונה, O Mensch, bewein dein’ Sünde groß ("בן תמותה, שא קינה על גודל חטאך").
[עריכה] סגנון הלחנה
הרצ'יטאטיבים של באך קובעים את הלך הרוח לקטעים מסוימים על ידי הבלטת מילים טעונות רגשית כמו "לצלוב" "להמית" או "להתאבל" במלודיות כרומטיות. ספט-אקורדים מוקטנים ומודולציות פתאומיות מלווים את נבואותיו האפוקליפטיות של ישו.
