מנגנוני הגנה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנגנוני הגנה, לפי התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, הינם מנגנונים בהם משתמש האדם בכדי להתרחק מתחושת חרדה.
מכיוון שהאדם אינו יכול לשאת לאורך זמן את תחושת החרדה, הוא משתמש במנגנוני הגנה, על מנת להגן על ה"אני". מנגנוני ההגנה פועלים ברמה הלא-מודעת, הם מסלפים או מעוותים את המציאות בדרך זו או אחרת. כמו כן, פעילותם צורכת אנרגיה נפשית.
כפי שחרדה חיונית לכל אורגניזם מסתגל ובריא בהיותה אות אזהרה מפני סכנה, כך גם מנגנוני ההגנה מפני החרדה הכרחיים לכולנו. הפרימיטיביים שבהם מאפיינים את תקופת הילדות המוקדמת, צורכים אנרגיה רבה ויעילותם לאורך זמן מוטלת בספק. מנגנונים משוכללים הם אלה המאפשרים את צמיחתה והתפתחותה של האישיות.
[עריכה] מנגנוני ההגנה השונים
- הדחקה – סילוק של דחפים או מחשבות מן המודע אל הלא-מודע בשל איומם על האני. מנגנון חזק ויעיל מאוד, המאפשר לשלוט בדחפים חזקים שמנגנוני הגנה אחרים אינם מצליחים לשלוט בהם. הדחקה נעשית באופן חד פעמי אך בהמשך ישנה השקעה מתמדת של אנרגיה נפשית הנדרשת לשמירת התכנים במצבם המודחק, כיוון שהם ממשיכים לפעול בלא מודע. הדחקה היא מנגנון יעיל אך מסוכן ביותר שכן הניתוק מן האני של חלקים שלמים מחיי הנפש, הרגש והיצר עלול לפגוע קשה בשלומה של האישיות ולהוות בסיס ליצירת מחלות נפש. השקעה של אנרגיה כה רבה בשמירת ההדחקה מגבילה את כמות האנרגיה הזמינה להתנהגויות יצירתיות ובונות. אופיינית במיוחד השכחה של מאורעות, בני אדם ומקומות.
- תגובת היפוך – האני מסתיר את הדחפים והמשאלות האמיתיות על ידי התנהגות הפוכה מן הדרישות של הדחפים. שני שלבים: הדחקת הדחף הלא מקובל (שלב לא מודע) וביטוי ההתנהגות המקובלת (שלב מודע) דבקות נוקשה ומוגזמת בהתנהגות שהחברה רואה בעין יפה מעידה תכופות על פעולת מנגנון הגנה זה (התנהגות של אלטרואיזם).
- הפנמה או הזדהות – האני מפנים רגשות, עמדות וכד' מן הסביבה החיצונית ומייחס אותם לעצמו. כך האדם הנוירוטי המרגיש חלש ופגיע יכול להפנים דימוי של כוח ועוצמה וליצור בכך דימוי עצמי של "אדם עליון".
- הכחשה – ההכחשה מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון. דוגמה: האמרה הנפוצה "לי זה לא יקרה" מבטאת הכחשה של איום מציאותי כלשהו. ילד דחוי הטוען שלמעשה הוא נהנה יותר לשחק לבד משתמש בהכחשה כדי להגן על עצמו מפני רגשות מכאיבים של בדידות והשפלה.
- רציונליזציה – האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו, הנובעת מדחפים יצריים שאינם מקובלים על האני. דוגמה: הורה המכה את ילדו באופן אכזרי ופורק בכך למעשה את רגשי התוקפנות שלו, יתרץ את התנהגותו בצורך הרציונלי לחנך את הילד וללמדו משמעת.
- אינטלקטואליזציה – האדם מטפל בבעיה או במצב רגשי מסוים על ידי הפיכתם לשאלה אינטלקטואלית, שבה הוא מתעמק תוך כדי התעלמות מן הצדדים הרגשיים והאישיים הכרוכים בעניין.
- התקה – העברה של רגשות, דחפים וכד' המכוונים כלפי אובייקט מסוים אל אובייקט אחר, בשל האיום שיש ברגשות אלה והחרדה המתעוררת באני עקב כך. האובייקט החלופי אינו מעורר חרדה, וכלפיו ניתן לבטא את הרגשות האסורים.
- נסיגה - חזרה של האני הבוגר לדפוס התנהגות מוקדם יותר, כפתרון לחוסר היכולת להתמודד עם מצב קשה או מאיים. מקרה קיצוני – הסכיזופרני הקטטוני – הטיפול דומה לטיפול בעולל חסר אונים התלוי לחלוטין בסביבתו. הנסיגה מספקת לאדם תחושה של ביטחון.
- ביטול – פעולה המבטלת או השוללת פעולה או מחשבה קודמת באופן סמלי ובלתי מודע. דוגמה: ליידי מקבת ביקשה לבטל את רצח המלך בתנועות כפיתיות של רחיצת הידיים שוב ושוב.
- עידון (סובלימציה) מנגנון הגנה חיובי המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. האני מחליף את המטרה היצרית של דחפיו במטרות מועילות ומקובלות מבחינה חברתית ומתעל את האנרגיה שלו לקידום מטרות אלה (מדען – מקור הסקרנות המדעית שלו הוא יצר המציצנות). יתרונו של העידון בכך שאין הוא מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע את ביטוי הדחף.
