מליסנדה מלכת ירושלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מליסנדה (1105 - 11 בספטמבר 1161), מלכת ממלכת ירושלים משנת 1131 ועד 1153. הייתה השליטה הצלבנית הראשונה שנולדה ושלטה בירושלים.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייה
[עריכה] חייה המוקדמים והסימון כיורשת העצר
מליסנדה הייתה ביתם הבכורה של המלך בלדווין השני ואשתו, הנסיכה הארמנית מורפיה ממליטנה ונקראה על שם סבתה מצד אביה. היא נולדה בשנת 1105, הבכורה מבין ארבע בנות. שתי אחיותיה הצעירות נישאו לשליטי מדינות צלבניות שכנות ואילו אחותה הקטנה הוקדשה לנזירות ושימשה כל חייה כנזירה במנזר סנט לזארוס שבביתניה ( הכפר אל עזריה של ימינו).
לאחר שנואש מלצפות לבן זכר שירש את מקומו, הכריז המלך בלדווין כי ביתו הבכורה תירש אותו לכשימות, ובשנת 1129 העניק לה את התואר "בת המלך ויורשת העצר של ממלכת ירושלים" (filia regis et regni Jerosolimitani haeres). כוונתו של המלך הייתה להעביר את כלל סמכויותיו לידיה של ביתו, ולפי תפיסה זו הוא חינך וגידל אותה. מליסנדה הייתה שותפה למלאכת ניהול הממלכה על כל פניה. היא עורבה בעניינים הכלכליים כמו גם אלו הדתיים וליוותה את אביה במעשיו תוך לימוד והפנמה של הנדרש מהתפקיד אותו היא עתידה למלא.
ברצונו לחזק את שלטונה העתידי החליט בלדווין טרם מותו להשיא את ביתו לאציל מכובד שיגן על מעמדה המלכותי וידאג להמשך שושלתו של המלך. החתן הנבחר היה רוזן צרפתי, לוחם ידוע ובעל ממון רב בשם פולק. לאחר שקיבל את הזמנתו של המלך לארמון על מנת לדון בהסדר הנישואין דרש פולק מבלדווין לקבל מעמד של שליט עמית למלכה, ולא כמלווה רשמי חסר כל סמכות שלטונית כפי שהועיד לו המלך מלכתחילה. בלדווין, שהוקסם מעושרו ועצמתו הצבאית של פולק, הסכים לדרישתו וקבע שלאחר מותו ירשו אותו פולק ומליסנדה במשותף כשליטי הממלכה. אולם, כדי לחזק למנוע את קטיעת שושלתו ועל מנת לחזק את מעמדה של ביתו כשליטה חשובה יותר מבעלה, קבע בלדווין כי מליסנדה הינה הפטרונית היחידה של בנם של הזוג בלדווין (לעתיד בלדווין השלישי מלך ירושלים).
[עריכה] העלייה לשלטון
עם מותו של בלדווין בשנת 1131 עלו פולק ומליסנדה לשלטון, וזמן קצר לאחר המלכתם, בעזרתם האדיבה של אביריו, השתלט פולק על מרביתו של התפקיד, כשהוא מנשל את מליסנדה ואת מועצת האצילים מתפקידיהם הרשמיים, ונותן אותם למקורביו מבית.
האצילים המקומיים, צאצאיהם של מנהיגי מסע הצלב הראשון התמרמרו על המלך החדש שלא הגיע מקרבם ושנישל אותם מעמדותיהם הבכירות בממלכה. מנהיג האצילים הממורמרים היה הוגו דה פויסה, רוזן יפו ואחיינה של המלכה מליסנדה, שהיה נאמן ביותר למלכה וסלד מהחלשת כוחה בידי בעלה.
פולק, אשר זיהה את הפוטנציאל ההרסני הגלום בקרבתו של הוגו לירושלים, החליט לסלקו מהממלכה ובשנת 1134 האשים אותו בניאוף עם המלכה. כתגובה להאשמות השקריות פתח הוגו במרד, נמלט ליפו ואיחד כוחותיו עם הצבא המצרי באשקלון. הוא הצליח להביס את הצבא ששלח המלך כדי לעוצרו אולם הבין כי לא יוכל להמשיך ולהחזיק מעמד מול המלך החזק. לאור בקשתה של מליסנדה, התערב הפטריארך של ירושלים בסכסוך הממלכתי ושכנע את הוגו לקבל עליו את גזר הדין המתחשב שגזר עליו המלך - הגליה מהממלכה למשך שלוש שנים.
אולם, זמן לאחר ההכרזה על שביתת הנשק נעשה נסיון להתנקש בחייו של הוגו, ופולק ותומכיו הואשמו שלא בפניהם במעשה, על אף החוסר בהוכחות שאכן כך היה הדבר. האנדרלמוסיה שהתעוררה בחצר המלכות סיפקה את התירוץ של תומכי המלכה להשתלט על השלטון ולבצע הפיכה כנגד המלך השנוא. בשנת 1136 קיבלה מליסנדה לידיה את כל זכויות השלטון בממלכה ופולק בעלה נושל כמעט מכל סמכויותיו, למעט אלו הביטחוניות. זמן קצר לאחר השבת הכוח לידי המלכה נולד בנם השני של הזוג המלכותי אמלריך.
[עריכה] שליטה יחידה ופטרונית האמנויות
לאחר מותו של פולק בתאונת ציד בשנת 1143 הושארו כל סמכויות השלטון בידי המלכה, שעל אף הגדרתה כ"מלכה עוצרת תחת שלטונו של בלדווין השלישי", הייתה שליטה בפועל ששלטה ביד רמה בממלכה וזכתה לתמיכת כל הכפופים לה, הן בתחום הצבאי, בתחום הדתי ובתחום האזרחי.
לאורך כל ימיה זכתה מליסנדה לתמיכה מלאה של הפטריארכיה הירושלמית. החל מהיום בו הוכרזה כיורשת, דרך הסיכסוך עם בעלה והאשמות בניאוף ועד למותה נמצאה מליסנדה בקשר מתמיד עם ראשי הכנסייה שגיבו אותה ותמכו בה. המלכה בתמורה תרמה רבות לכנסייה המקומית והקימה מספר רב של מנזרים ובתי כנסייה, ביניהם המנזר בו שירתה מאוחר יותר אחותה איובטה כנזירה.
מלבד בניית המנזרים והעזרה לכנסייה נודעה מליסנדה כפטרונית החשובה ביותר של האומנות בממלכה הצלבנית. היא תמכה אישית באמנים ובסופרים רבים ונתפסת כיום כמאפשרת את התפתחות הסגנון הצלבני באומנות של התקופה. דוגמה טובה לסגנון זה ניתן למצוא ב"ספר התהילים של מליסנדה", ספר מזמורים מאוייר המציג את הסגנון הצלבני המשלב את האמנות המערב אירופאית יחד עם מוטיבים של הכנסייה המזרחית והאמנות המוסלמית המקומית במלוא תפארתו.
[עריכה] מסע הצלב השני
בשנת 1144 הטילו המוסלמים בני העיר מוצול שבעירק מצור על רוזנות אדסה הצלבנית. מליסנדה, שראתה בעצמה אחראית לשלומן של המדינות הצלבניות הקטנות, שלחה את צבאה לעזרת הנצורים. אולם הצבא הירושלמי נכשל במלאכתו והעיר והרוזנות נפלה בידי המוסלמים.
מליסנדה שלחה מסר בהול לאפיפיור אשר בהמלצתה קרא לארגונו של מסע צלב שני להשבת הרוזנות לידיים נוצריות. מובילי המסע היו קונרד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ולואי השביעי מלך צרפת, שלווה על ידי אישתו אלינור מאקוויטניה. בשנת 1148 הגיע המסע לעכו, שם נפגשו המנהיגים הנוצרים כדי לתכנן את מהלכיהם הצבאיים כנגד המוסלמים.
קונרד השני ולואי השביעי יעצו לבלדווין השלישי, שהיה אז בן 18 שנים, לצאת בראש צבא הממלכה לכיבוש דמשק, אז בעלת הברית המוסלמית היחידה של הצלבנים. מליסנדה, אלינור וראשי הצבא הירושלמי מצידם יעצו לתקוף את העיר חאלב, שתהווה בסיס נוח להתקפת נגד על כובשי אדסה. בסופו של יום הוחלט כי דמשק תהווה את המטרה למתקפה הצלבנית. עם ההכרזה על מלחמה מול שליטי דמשק הגיע לקיצו הסכם השלום שנחתם בין ממלכת ירושלים לדמשק, הסכם אשר איפשר את קיומה של הממלכה הנוצרית ואשר מביטולו לא הצליחה הממלכה הנוצרית להתאושש לעולם. אחד עשר חודשים לאחר תחילת מסע הצלב שבו המלך הצרפתי ואישתו לצרפת, ובכך הגיע מסע הצלב לסיומו.
[עריכה] השלטון המשותף עם בלדווין השלישי ומלחמת האזרחים
בלדווין השלישי הוכרז כשליט משותף עם מליסנדה ביום חג המולד שנת 1143, בעודו קטין ומשולל זכות שלטון עצמאי. מליסנדה, שהכירה את תכונותיו של בנה, נמנעה מלהעביר לידיו כל סמכות ממשית, וטקס ההכתרה המשותף נערך, בדומה לטקס אותו ערך בלדווין השני למליסנדה עצמה, על מנת להכיר בו כיורש החוקי של המלכה.
בימי נערותו לא הביע המלך הצעיר עניין בשלטון, ועל המלכה לא הופעלו כל לחצים לשתפו במלאכה, אולם עם התבגרותו הוא סיגל לעצמו תכונות של מצביא צבאי מוצלח, מה שהביאו לכלל מסקנה כי הוא כשיר להצטרף אל אימו בתהליכי קבלת ההחלטות הממלכתיים, ואף ליטול חלק מההחלטות הללו לבעלותו הבלעדית. מליסנדה, שעד כה נמנעה במודע מלשתף את בנה בשלטון, סירבה בתחילה לאפשר לו לקחת חלק בניהול הממלכה, ובשנות החמישים המוקדמות של המאה ה-12 התדרדרו היחסים בין המלכה והמלך בנה עד שבשנת 1152 האשים את אחד מעושי דבריה של המלכה בנסיון לשכנעה בצורך לנשלו מתפקיד המלך. זמן קצר מאוחר יותר פנה בלדווין לפטריארך הירושלמי בבקשה להמליכו כמלך יחיד בכנסיית הקבר, אולם הפטריארך סירב לעשות כך. כתגובה לסירוב יצא בלדווין לתהלוכת הכתרה עצמית ברחובות ירושלים, כשלראשו זר עלי דפנה.
לאחר פעולתו זו של בלדווין הסכימה המלכה להעביר את ההכרעה בנושא חלקו של בלדווין בשלטון לידי המועצה הפאודלית. המועצה, שהורכבה מנציגים פאודלים ומאנשי משפט, החליטה על חלוקת הממלכה לשני חלקים, אשר בצפוני מביניהם ישלוט בלדווין ואילו על החלק הדרומי, החשוב והעשיר יותר, המשתרע בתחומי יהודה ושומרון ובכלל זה ירושלים, תשלוט מליסנדה. מליסנדה, שהתנגדה לתוכנית המופרכת, קיבלה אותה לבסוף וזאת כדי למנוע פילוג וקרע בעם.
בלדווין מצידו היה מאוכזב מ"תוכנית החלוקה" לא פחות מאשר אימו. אולם במקום להשיב את ההצעה אל המועצה הפיאודלית לדיון נוסף, החליט המלך הצעיר והמתלהם לאסוף את צבאו ולתקוף את חלק הממלכה שבידי אימו. בלדווין, אשר ירש את עורמתו הצבאית של אביו, כבש במהרה את שכם וירושלים, בעוד מליסנדה ובנה הצעיר אמלריך מוצאים מקלט במצודת ירושלים.
בהתערבות הכנסייה הגיעו הצדדים להסכם לפיו המלכה ופמלייתה יעברו לעיר שכם, שם תשלוט מליסנדה עד יום מותה, ואילו בלדווין מצידו התחייב שלא לצאת נגדה יותר לעולם. הסכם זה מוכיח כי מליסנדה, על אף היותה ראש הצד המפסיד במלחמת האזרחים, הייתה שליטה בעלת עוצמה רבה אשר זכתה לתמיכת הכנסייה. יש להניח כי לולא תמיכה זו הייתה המלכה מחוייבת להקדיש את חייה לדת ולהפוך לנזירה לאחר מפלה שכזו.
[עריכה] השיבה לשלטון
בשנת 1153 נערך פיוס בין בלדווין ומליסנדה. לאחר תום מלחמת האזרחים והחתימה על הסכם השלום הפגין בלדווין נדיבות וכבוד רב כלפי אימו, וזאת משום שקשריה עם אחותה הודיירנה ואחייניתה קונטנצה מאנטיוכיה, הבטיחו את הקשר החזק בין ממלכת ירושלים לבין המדינות הצלבניות בצפון סוריה, קשר חשוב ביותר לאור העובדה שבלדווין עצמו החריב את הברית עם שליטי דמשק שהבטיחה את השקט בגבולותיה הצפוניים של הממלכה.
בלדווין, שבילה את מרבית זמנו בראש צבאו מחוץ לגבולות הממלכה, הכיר בעובדה כי הוא מתקשה לנהל בצורה זו את ענייני השלטון. החל משנת 1154 שותפה מליסנדה במרביתם של תהליכי קבלת ההחלטות בממלכה והופיעה לצד בנה בטקסים הרשמיים. בשנת 1156 היא הגיעה לידי הסכם שותפות עם צי הסוחרים של פיזה ובזנת 1157, בעוד בולדווין וצבאו שוהים באנטיוכיה, היא ניהלה קרבות לכיבוש נקודות שולטות בעבר הירדן. באותה שנה מת הפטריארך הירושלמי ומליסנדה, יחד עם אחותה למחצה, הייתה זו שהביאה לבחירתו של פטריארך חדש שהיה ממקורביה, ואשר מספר שבועות לאחר תחילת כהונתו השיא את בנה של מליסנדה, אמלריך, לבחירת ליבו אגנס מקורטניי. בשנת 1160 התירה מליסנדה לאמלריך לשפץ את כנסיית הקבר, ככל הנראה לרגל הולדת ביתו הבכורה.
[עריכה] מותה ומורשתה
בשנת 1161 חוותה מליסנדה ככל הנראה שבץ מוחי. זכרונה נפגע באופן אנוש והיא לא יכלה להמשיך ולקחת חלק בענייני השלטון. אחיותיה, הודיירנה רוזנת טריפולי ואיובטה הנזירה סעדו אותה עד למותה ב11 בספטמבר של אותה השנה. מליסנדה נקברה לצד אימה בכנסיית קבר מרים שם מצוי קברה עד היום. בדומה לאימה, הורישה מליסנדה את כל רכושה האישי לידי הנזירים במזר מר סבא.
וויליאם מצור כתב על תקופת שלטונה של מליסנדה: "היא הייתה אשה נבונה ביותר, מלאת נסיון כמעט בכל ענייני המדינה, אשר התגברה לחלוטין על הנכות של היותה אישה ויכלה לקחת אחריות על עניינים חשובים ביותר". "בנסותה לחקות את תהילתם של מיטב הנסיכים, [מליסנדה] שלטה בממלכה ביד רמה, כך שאף ניתן להשוותה לקודמיה בתפקיד".
הערותיו של וויליאם מצור עלולות להתפרש כמתנשאות, אולם זהו למעשה גילוי כבוד עצום בחברה בה נשים נחשבו לבעלות זכויות ויכולות פחותות מאלו של בעליהן, אחיהן ואפילו בניהן.
מספר היסטוריונים בתקופה שלאחר מותה של מליסנדה מתחו ביקורת על רצונה להשאר על כס המלכות וחוסר הסכמתה לפרוש מתפקיד המלכה לטובת בנה, מהלך שהביא לבסוף למלחמת אחים ולשבר כבד ממנו לא הצליחה הממלכה להתאושש לעולם. אולם, בהתחשב ביכולותיו השלטוניות הפחותות של בלדווין השלישי, יחד עם התמיכה הנרחבת לה זכתה מליסנדה הן בקרב ראשי הכנסייה והן בקרב השליטים הפאודלים המקומיים ושליטי שאר המדינות הצלבניות, נראה שדווקא השארת השלטון בידיה ונישולו של בלדווין מסמכויותיו היו תורמים לחוזקה של הממלכה יותר מאשר פרישתה של המלכה.
| הקודם: בלדווין השני |
מלכי ירושלים עם בלדווין השלישי 1153–1143 |
הבא: בלדווין השלישי |
