מישל ניי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מישל ניי (10 בינואר 1769 - 7 בדצמבר 1815), דוכס אלכינגן, נסיך מוסקבה ומרשל של צרפת. נודע גם בכינוייו "אדום הראש" (Le Rougeaud) ו"האמיץ שבאמיצים" (Le Brave des braves). השתתף במלחמות המהפכה הצרפתית ובמלחמות נפוליאון.
ניי, חייל אמיץ ונמרץ, נודע כמי שעמד תמיד בראש חייליו. מעבר להיותו חם מזג (תכונה עליה זכה בכינויו Le Rougeaud) היה גם מפקד מוכשר, שהפגין ביצועים מעולים, אם כי לא בכל הקרבות אותם ניהל. מבקריו האשימו אותו בפזיזות. ניי היה אחד המרשלים הראשונים שמונו על ידי נפוליון, שהעריך מאוד את כישוריו.
נולד בסארלואי שבאלזס, כבן למשפחת מהגרים מגרמניה. כנער עבד כפקיד מתלמד בסדנת מתכת, בטרם התגייס ב-1787 לצבא למורת רוחו של אביו, שהיה יצרן חביות ונמנה על המעמד הבינוני.
[עריכה] קריירה צבאית ותארים
עם גיוסו הוצב ניי ליחידת ההוסרים ה-5 בעיר מץ. במלחמת המהפכה נלחם בהולנד, על נהר הריין ובדרום גרמניה. ב-1792 נלחם בקרב וואלמי כסגן (לויטננט) בארמיית הריין. ב-1794 הועלה לדרגת סרן (קפטן), וב-1796 לגנרל. ב-1799 מונה למפקד דיוויזיה, עליה פיקד בקרב הוהנלינדן (1800).
ב-1802 התמנה למפקח חיל הפרשים, וב-19 במאי 1804 התמנה למרשל של צרפת, במסגרת המהלך של נפוליון של קידום מפקדים על פי כשרונם, ויצירת אליטה צרפתית חדשה.
בקרב אולם היה ניי המפקד אשר הביא להכרעת הצבא האוסטרי, כתוצאה מההסתערות הנועזת של כוחותיו באלכינגן (14 באוקטובר 1805). על פעולתו זו, הוכתר לאחר קרב פרידלנד בתואר "דוכס אלכינגן" (6 ביוני 1808).
במלחמת רוסיה-צרפת (1812) הצטיין ניי כמפקד בקרב בורודינו, עליו קיבל את התואר "נסיך מוסקבה".
ניי גילה אומץ לב רב בעת הנסיגה מרוסיה. הוא פיקד על המשמר האחורי של צבא צרפת, בהגנה על שרידי הצבא הנסוגים. בתפקידו זה ניהל מערכת הגנה יומיומית כנגד הקוזאקים לחם במאסף וסרב להצעות הכניעה של הרוסים. באחד המקרים אף נשאר ניי לבדו לנוכח פני האויב לאחר נסיגה מבוהלת של חייליו, מעשה שהביא להפסקת בריחתם ולהתייצבות מחדש לצידו של מפקדם הנערץ. בפועל, היה ניי החייל הצרפתי האחרון שעזב את אדמת רוסיה. על לחימתו זו זכה מנפוליון לכינוי "האמיץ שבאמיצים".
ב-1813 נחל ניי מפלה כמפקד בקרב דנביץ.
[עריכה] לאחר גלות נפוליון
לאחר הגלייתו של נפוליון לאי אלבה קורב ניי על ידי לואי ה-18 לחצר המלוכה. על אף שניי הפגין נאמנות למלוכה המחודשת, זכה ליחס קריר מצד אנשי החצר, כנראה בשל מוצאו ה"נחות".
עם נחיתתו של נפוליון על חופי צרפת נשלח ניי לאוסרו, אך למרות הצהרתו כי יחזיר את נפוליון לפריז "בכלוב של ברזל" נשבה שנית בקסמו של נפוליון וחבר אליו בחזרתו לצרפת. במערכה של "מאה הימים" עמד לצד נפוליון ופיקד על כוחות צרפתיים בקרב ברס ובקרב ווטרלו.
ביקורות רבות נמתחו על תיפקודו של ניי בקרב ווטרלו, אך עם זאת קשה לקבוע אם אי הצלחתו נבעה משגיאות פיקודיות שלו, או מהיעדר הבנה בינו לבין נפוליאון ולבין שאר מפקדי הצבא. גם בקרב זה הראה ניי אומץ רב בהובילו חמש הסתערויות על החי"ר האנגלי, הסתערויות שהיו קרובות מאוד להכריע את המערכה לטובת הצרפתים. מפורסמת מאוד קריאתו בסוף הקרב כלפי החיילים שנשארו עמו: "בואו, ראו איך מרשל צרפתי מסתער אל מותו!". על קריאה מפורסמת זו העיר ויקטור הוגו "הו, איש אומלל - אתה נועדת לכדורים צרפתיים".
לאחר שהוגלה נפוליון בשנית (קיץ 1815) והבורבונים הושבו לשלטון, נשפט ניי למוות על בגידה במלכות, והוצא להורג על ידי כיתת יורים. ניי סרב לחבוש כיסוי עיניים בעת ההוצאה להורג, והותר לו להיות זה אשר יתן את פקודת הירי. פקודתו, ומילותיו האחרונות היו "חיילים, ישר אל הלב!"
