מירוץ אופניים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מירוץ אופניים הוא ענף ספורט שבו נערכת התחרות ברכיבה על אופניים.
ארבעה סוגי תחרויות מקובלים בענף הרכיבה על אופניים: מירוצי כביש, מירוצי שטח, מירוצים על מסלול באצטדיון סגור - ולודרום (velodrome) ואופני BMX. מירוצי אופני כביש נערכים על כבישים סלולים הם הענף הוותיק ביותר וזה שזוכה לפרסום הרב ביותר מבין שלושת סוגי המירוצים. מירוצי אופני הרים הנערכים בתנאי שטח משובשים ודרכי עפר הם ענף שהתפתח ב-25 השנים האחרונות וצובר פופולריות הולכת וגדלה. למירוצים בוולודרום יש היסטוריה ארוכה, אך הם מוגבלים למדינות ולערים שבהן יש ולודרום ומספרן של אלו הוא קטן יחסית. אופני BMX הם סוג חדש שצובר פופולריות בעולם בשנים האחרונות וצורף לתוכנית האולימפית באולימפיאדת בייג'ינג (2008)
[עריכה] מירוצי אופני כביש
מירוצי אופני כביש נערכים על כבישים סלולים, לרוב על כבישים שנסללו לשם תעבורה יומיומית ולא נועדו במיוחד למירוצים.
תחילתם של מירוצי הכביש הייתה בסוף המאה ה-19, לאחר שפותח דגם האופניים שהפך את האופניים לפופולריים. מירוצי הכביש הפכו לספורט מקובל בתחילת המאה העשרים, עת נסללו כבישים לשימוש המכוניות הראשונות. מירוץ האופניים המתועד כראשון נערך ב-31 במאי 1868 בפארק סן קלו בפרברי פריס למרחק של 1,200 מטרים. המנצח בו היה האנגלי ג'יימס מור שניצח גם במירוץ הכביש הראשון שנערך ב-1869 מפריס לרואן, מרחק של 133 ק"מ.
מירוצי אופני הכביש הם מענפי הספורט הפופולריים ביותר באירופה. תחרות ה"טור דה פראנס" היא האירוע השלישי בעולם במידת הפופולריות שלו לאחר האולימפיאדה והמונדיאל. בחלק ממדינות אירופה, כגון צרפת, בלגיה, ספרד ואיטליה, רוכבי אופניים הם גיבורים ששמם נישא בפי כל.
קיימים שני סוגים בסיסיים של מירוצי כביש:
- מירוץ חד יומי - מירוץ אופניים רגיל שבו המנצח הוא זה שחוצה את קו המטרה ראשון.
- מירוץ קטעים - מירוץ שבו מספר קטעים (בדרך כלל קטע אחד בכל יום) והמנצח הוא זה שזמנו המצטבר בכל הקטעים הוא הנמוך ביותר.
כמו כן ישנם שלושה סוגי הזנקה:
- מירוץ בו מוזנקים כל הרוכבים ביחד.
- מירוץ נגד השעון אישי - זהו מרוץ בו כל רוכב מוזנק בנפרד וזמנו נמדד בנפרד. הכינוי הנוסף למירוץ זה הוא "מירוץ האמת" משום שאין בו מקום לטקטיקות ולהגנה מפני הרוח על ידי חברי הקבוצה.
- מירוץ נגד השעון קבוצתי - זהו מירוץ בו כל קבוצה מוזנקת בנפרד והזמן לחמשת הרוכבים הראשונים בכל קבוצה נקבע על פי הזמן בו חצה הרוכב החמישי את קו הסיום. במירוץ זה רוכבים יוכלים לנוח מהחסך האנרגטי בכך שהם יושבים על הגלגל של חבריהם מהקבוצה ובכך חוסכים משמעותית את התנגדות האוויר. למרות זאת, בשל המהירות הגבוהה של התקדמות הקבוצה, נחשב סוג זה של מירוץ כמתיש במיוחד עבור הרוכבים.
המירוצים החד יומיים הוותיקים והחשובים ביותר נקראים "קלאסיים" וביניהם בולטים חמשת המירוצים החשובים ביותר והם: מילאנו - סן רמו (החל ב-1907), רונדה ון פלנדרן (1913), פריז - רובא (1896), ליאז' - בסטון - ליאז' (1892) וג'ירו די לומברדיה (1905). כמו כן, מתקיימת מדי שנה (החל משנת 1927) אליפות העולם במירוץ כביש. מלבד הכבוד הגדול שבו זוכה המנצח במירוץ, הוא זוכה גם ללבוש את "חולצת הקשת" במשך כל השנה עד האליפות הבאה.
מירוצי הקטעים החשובים ביותר הם שלושת הגרנד טורים: ה"טור דה פראנס" הנערך מדי שנה בצרפת החל משנת 1903, ה"ג'ירו ד'איטליה" הנערך מדי שנה באיטליה החל משנת 1909, וה"וואלטה אספניה" הנערך בספרד, מדי שנה החל משנת 1935.
מירוצים אלו הם מפרכים ביותר, נמשכים 20 יום ברציפות ואף יותר, והרוכבים נמצאים על אוכפי האופניים 4 עד 7 שעות מידי יום. ה"טור דה פראנס" נחשב לתחרות הספורט הקשה ביותר.
בחלק גדול ממירוצי הקטעים נערך קטע אחד (בגרנד טורים שני קטעים) של מירוץ נגד השעון. במירוץ זה שנקרא גם "מירוץ האמת" מוזנק כל רוכב בנפרד וחייב לרכוב לאורך כל המסלול לבדו ללא עזרת רוכבים אחרים. המנצח הוא זה שקבע את הזמן המהיר ביותר. לקטעי המירוץ נגד השעון, כמו גם לקטעים שנערכים בהרים, יש בדרך כלל השפעה מכרעת על הדירוג הכללי במירוץ. מקובל לחשוב כי המנצחים בגרנד טורים חייבים להצטיין גם ברכיבה בהרים וגם ברכיבה נגד השעון. במיוחד בולטת התופעה בטור דה פראנס בו מתרכזים מיטב הרוכבים. נצחון של מטפס טהור שאינו מצטיין ברכיבה נגד השעון היא תופעה די נדירה בטור דה פראנס. לעומת זאת, בג'ירו ד'איטליה ובוואלטה אספניה יש לא מעט מקרים שבהם זוכה רוכב שאינו מצטיין ברכיבה נגד השעון.
[עריכה] הדינמיקה של המירוץ
מירוצי אופניים מתייחדים בשתי נקודות המבדילות אותם מענפי ספורט אחרים.
- הנצחון הוא אישי, אך המאמץ הוא קבוצתי.
משתתפות במירוץ מספר מוגבל של קבוצות אשר לכל אחת מהן רוכב מוביל (לעיתים שניים ואפילו שלושה מובילים). כל שאר רוכבי הקבוצה מתמקדים במשימות שנועדו לשפר את מצבם של מוביל/י הקבוצה ונקראים פועלים. תפקידם של הפועלים הוא מגוון. חלקם עסוקים בהגנה על המוביל מפני הרוח והתנגדות האוויר במשך רוב המירוץ. חלקם מביאים מדי פעם מזון ומשקה לרוכבי הקבוצה האחרים מרכב הליווי הנמצא בסוף טור הרוכבים וחלקם נשלחים לבריחות מדבוקת הרוכבים כחלק מטקטיקת הקבוצה.
הקבוצות בכל מירוצי האופניים הן קבוצות שמייצגות חברות מסחריות המממנות את פעילות הקבוצה. המירוצים היחידים בהם הקבוצות הן של נבחרות לאומיות הם אליפות העולם המתקיימת מדי שנה והמשחקים האולימפיים. - התנגדות האוויר לרוכב מקשה מאוד על הרכיבה במהירויות גבוהות. תופעה זו היא התופעה המרכזית במירוצי אופניים וכל טקטיקות המירוץ נבנות מסביבה.
בדרך כלל, רוכב בודד יתקשה מאוד להתמודד עם קבוצת רוכבים שבה מתחלף כל הזמן הרוכב הקדמי השובר את הרוח עבור יתר הרוכבים הנמצאים מאחריו. דבוקת הרוכבים, הנקראת בלועזית פלוטון, מתארגנת בצורה כזו שרוכב אחד טרי נמצא מקדימה ושובר את הרוח ושאר הרוכבים, עד 200 במספר, נמצאים אחריו ונהנים מהתנגדות אוויר נמוכה יחסית. המבנה האווירודינמי של הדבוקה שמאורגנת בצורה אופטימלית מקשה מאוד על רוכב בודד או על קבוצה קטנה של רוכבים לבצע בריחה שתחזיק מעמד.
כאשר מתגבשת בסופו של דבר קבוצת בריחה שכוללת מספר רוכבים (בדרך כלל רוכבים מקבוצות שונות) נוצר מצב מעניין שבו רוכבים מקבוצות יריבות חייבים לשתף פעולה אחד עם השני ולהתחלף בהובלה מול הרוח כדי לשמר את יתרונם על פני הדבוקה.
בחלק גדול מהמירוצים (בדרך כלל באלו המתקיימים באזורים מישוריים) כוחה של דבוקת הרוכבים המאורגנת הוא כה גדול, עד כי שום רוכב, או שום קבוצה קטנה של רוכבים לא מצליחים לפתוח פער מספיק ולהתרחק מהדבוקה לאורך זמן. במקרים כאלו מסתיים המירוץ במיאוץ רב משתתפים.
במיאוץ רב המשתתפים נוטלים חלק בפועל רק הרוכבים המצטיינים ביכולת האצה מירבית למשך זמן קצר. רוכבים אלו נמצאים למעשה במשך כל המירוץ מוגנים בתוך הדבוקה ורק ב-100-200 המטרים האחרונים הם פורצים קדימה ומנסים לזכות בנצחון. המאבק על המיקום לקראת המיאוץ הסופי, סכנת התאונות שמתגברת מאוד בשלב זה והמהירות הגבוהה בסיום (כ-60-70 קמ"ש) יוצרים מתח רב הן אצל הרוכבים והן אצל הצופים. זהו שיא המירוץ מכל הבחינות. במצב כזה, שאר הרוכבים שאינם מצטיינים במיאוצים נשארים בחלק האחורי של הדבוקה כשמטרתם העיקרית היא לסיים את המירוץ בשלום.
