מובהקות סטטיסטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המושג מובהקות סטטיסטית מתייחס למידת הבטחון בתוצאת מבחן סטטיסטי לבדיקת השערות.
בבדיקת השערות עומדת לבחינה השערה, הנקראת 'השערת האפס'. לצורך החלטה מבצעים ניסוי, ומשלבים את התוצאות במבחן שנבחר מראש. תוצאת המבחן היא אחת משתי מסקנות אפשריות: לדחות את ההשערה, או שלא לדחות אותה.
המבחן מורה לדחות את השערת האפס, אם תוצאות הניסוי אינן סבירות כאשר מניחים שההשערה נכונה. מכיוון שהניסוי כולל דגימה של משתנים מקריים, גם כאשר השערת האפס נכונה, בהחלט יתכן שתתקבל תוצאה שלאורה השערת האפס תראה בלתי סבירה (ותחייב את דחיית השערת האפס). לטעות כזו שבה דוחים את ההשערה שלא בצדק, קוראים טעות מסוג I. לסיכוי שטעות כזו תתרחש קוראים רמת המובהקות (או: ערך p) של המבחן.
[עריכה] דוגמה
נאמר שברצוננו לבדוק האם מטבע מסוים הוא 'הוגן', כלומר נופל על שני צידיו בסיכויים שווים. השערת האפס קובעת שהמטבע הוא אכן כזה. כאשר מטילים מטבע הוגן 200 פעם, הסיכוי לכך שאחד הצדדים יופיע 115 פעמים או יותר הוא 4%. אנו עורכים ניסוי שבו מטילים את המטבע 200 פעם. ממטבע הוגן מצפים שמספר הנפילות על כל צד יהיה קרוב ל-100. אנו מחליטים לדחות את השערת האפס (ולהכריז על המטבע כלא-הוגן), אם אחד הצדדים יופיע 115 פעמים או יותר. רמת המובהקות של ניסוי זה היא 4%. בניסוח אחר, לו היינו מפעילים את המבחן שלנו כדי לבחון מטבעות שונים, אפשר לצפות שארבעה מבין 100 מטבעות הוגנים יפסלו בטעות. יכולנו לקבוע רף גבוה יותר, למשל 125 נפילות על אותו צד, ולקבל רמת מובהקות טובה בהרבה, 0.05%.
מצד שני אם המטבע פגום והסיכוי שיפול על אחד הצדדים הוא 65%, למבחן הראשון סיכוי של 1% בלבד להחמיץ את התקלה ולדווח שהמטבע תקין, בעוד שלמבחן השני סיכוי של 20% לשגיאה כזו. אלו הן טעויות מסוג II וקשורות לעצמת המבחנים.
[עריכה] ערכים מקובלים
כאשר עורכים ניסויים מדעיים, ערכים מקובלים לרמת מובהקות הם 5% או 0.5%. ערכים אלו הינם שרירותיים אך נוחים לעבודה ועל כן השתרשו. לכאורה נראה שאחת מבין 20 הכרזות על דחיית השערת האפס, מקורה בחוסר מזל סטטיסטי; אלא שלעתים קרובות מתברר, בדיעבד, שדין השערת האפס היה להדחות גם במבחן בעל מסננת הדוקה יותר, ולכן שעור השגיאות נמוך בהרבה.
יודגש שאת רמת המובהקות של המבחן אפשר לקבוע מראש, לפני ביצוע הניסוי, ובהתאם לזאת לבחור במבחן המתאים. בפועל, הופכים את סדר הדברים. בשלב ראשון קובעים משפחה של מבחנים. במקביל קובעים את רמת המובהקות הרצויה, תוך מתן משקל לגודל האפקט שאותו מבקשים לזהות, לחומרה של טעות מסוג I לעומת טעות מסוג II, ולעלויות הכרוכות בהגדלת המדגם. בהמשך בוחרים מתוך המשפחה את המבחן אשר לו רמת המובהקות המתאימה, ואז אפשר לגשת לביצוע הניסוי.
[עריכה] ראו גם
- בדיקת השערות.
- עוצמה של מבחן (בדיקת השערות).
