מגילת איכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מגילת אֵיכָה היא מגילת קינה וצידוק הדין, בעלת חמישה פרקים, העוסקת בחורבן בית המקדש הראשון וממלכת יהודה בשנת 586 לפנה"ס, ונהוג לקוראה בתשעה באב.

על פי חז"ל, כותב המגילה הוא נביא החורבן והפורענות ירמיהו. במגילה זו מקונן הכותב על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל עם ישראל כולו לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על ישראל בשל חטאותיו ופשעיו הרבים.

[עריכה] מבנה המגילה

המגילה מחולקת לחמש קינות. הקינות הראשונה, השנייה והרביעית, פותחות במילה איכה (המקבילה למילת השאלה "איך?") ומחולקות ל-22 פסוקים המסודרים לפי סדר אלפא-ביתי. בקינות השנייה והרביעית באה האות פ"א לפני עי"ן.

הקינה השלישית פותחת במילים אני הגבר ומחולקת ל-66 פסוקים וגם הם מסודרים בסדר אלפא-ביתי, אלא שכל אות מיוצגת על-ידי 3 פסוקים רצופים. גם בקינה זו קודמת האות פ"א לעי"ן. הפרק האחרון הוא בן 22 פסוקים שאינם מסודרים בסדר אלפא-ביתי.

[עריכה] תוכנה של המגילה

בחמש הקינות מתארת המגילה את ירושלים השוממה (המכונה גם "בת ציון"), את השפלתה של ממלכת יהודה, את האויבים השמחים לאיד בצרתה של יהודה, ותיאור חטאי העם המרובים שבעקבותיהם באו אסונות אלו. עם זאת המקונן מוסיף נימה של נחמה בפניה לרחמי האל.

בפרק הראשון מקונן המשורר על נפילת יהודה וירושלים ('בת ציון'), ועל גורלה המר.
בפרק השני מייסר המשורר את עם יהודה על כך שלא הקשיב לדברי האל שנמסרו על-ידי נביאיו ובשל כך בא עליהם חרון אפו.
בפרק השלישי מקונן המשורר באופן אישי, ואינו מזכיר את גורלה של יהודה ולא את חורבנה וצרותיה של ירושלים.
בפרק הרביעי מתוארות תוצאות החורבן ביהודה, ובסוף הפרק המשורר חותם בפסוקי נחמה: "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ" (איכה ד,כב).
בפרק החמישי פונה המשורר בתפילה לאל שיזכור את החורבן, השממה והצרות שבאו על עם יהודה ובסיומו מבקש שהאל יחזיר את המצב לקדמותו, בפסוק הידוע "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", שנאמר פעמיים בעת קריאת המגילה בתשעה באב.

[עריכה] ייחודה של המגילה

על פי חוקר התנ"ך, ד"ר ישראל רוזנסון לעומת קינות אחרות בתנ"ך שהינן פשוטות מאוד וראשוניות, באשר הן מבטאות מטען רגשי של דממת הכאב, באיכה מדובר בקינה מתוחכמת מאוד. כך רואים את הפשטות, בקינת יעקב על יוסף: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: 'כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסף'"(בראשית פרק לז לג), ובקינת דוד על אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: 'בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי, אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי'" (שמואל ב פרק יט ).

עוד לפי רוזנסון, בולטים במגילה המוטיבים של ההחשכה ושל האשה הגלמודה באשר היא אלמנה או נידה. מגילת איכה, על פי פירושו, נמצאת בניגוד בולט למגילת שיר השירים. לעומת שיר השירים שמתאר יחסי אהבה, קרבה והשתוקקות, בין הגבר לאשה ובין העם לאלוהיו, באיכה מדובר על אבלות, ריחוק, בכי והחשכה ועל ריחוק בין העם לארץ, כאשר אלוהים איננו נוכח והוא בעצם נעלם ומסתיר פניו.

ניתן למצוא הקבלות רבות בין מגילה איכה לבין ספרים אחרים בתנ"ך, ובמיוחד לספר ירמיהו, לו מיוחסת המגילה על פי חז"ל.

על מגילת איכה נכתבו מדרשים רבים. שקובצו בצורה מרוכזת במדרש איכה רבה.

[עריכה] מחבר הספר וזמנו

המסורות היהודית והנוצרית כאחד מייחסות את הספר לירמיהו הנביא. בתרגום השבעים נוספה בתחילת הספר מעין הקדמה המייחסת אותו לירמיהו. בעקבות התרגום הלכו המסורות הנוצריות כמו אלו של אוריגינס והירונימוס וייחסו את הספר לירמיהו.

גם במסורת היהודית בדיון על ספרי המקרא (בבלי, מסכת בבא בתרא דף טו/א), מיוחס הספר לירמיהו. מבקרי המקרא אינם דוחים לגמרי מסורות אלו, אלא שהם מייחסים חלק מהקינות לאדם אחד וחלקן לאדם אחר, שכולם באו מסיעתו של ירמיהו, או לכל הפחות צידדו בגישתו.

ככל הנראה, הקינות לא חוברו כולן יחדיו, אלא כל קינה נכתבה בפני עצמה. יתכן שהיה נהוג לקרותן כבר בימים שלאחר החורבן, כאשר צמו לזכר החורבן (זכריה ז,ג).

[עריכה] קריאת המגילה בתשעה באב

ביהדות נהגו מימים ימימה לקרוא את מגילת איכה בליל תענית תשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש הראשון והשני.

נהוג שבקריאת המגילה בלילה מחשיכים את בית הכנסת, משאירים אור מועט וכל באיו יושבים על הרצפה. ישנם מקומות שנוהגים להחשיך לחלוטין את בית הכנסת ונותנים לכל מתפלל נר. ישנם אף מקומות שבהם רק לקורא המגילה ניתן נר, בעוד המתפללים יושבים בחושך גמור.