מבצע אבירי לב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| מבצע אבירי לב | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| ישראל | מצרים | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| האלוף אריאל שרון, המח"ט דני מט, סגן אלוף אהרון טנא (קצין ההנדסה הפיקודי) | ? | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| אוגדת שרון, חיל ההנדסה, חטיבה 247 של צנחנים במילואים, חטיבת הצליחה 421 | ? | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| ? | ? | ||||||||||||
מבצע אבירי לב היה מבצע צבאי של צה"ל שהתרחש בעת מלחמת יום הכיפורים. מטרת המבצע הייתה לצלוח את תעלת סואץ ובכך להכריע את המלחמה. המבצע בוצע על ידי חיל ההנדסה הישראלי, בסיוע חיל השריון הישראלי (אוגדת שרון) וחטיבה 247 של צנחנים במילואים (תחת פיקודו של דני מט). צליחת התעלה היה אחד מרגעי המפנה וההכרעה החשובים במלחמה. בעקבות הצליחה התאפשרו ניתוקם של קווי האספקה המצריים וכיתור הארמיה השלישית, דבר שאילץ את המצרים להיכנע. צליחת התעלה אפשרה גם לכוחות צה"ל לדהור במרחבי אפריקה ואף להגיע לנקודה שמרחקה 101 ק"מ מקהיר, בירת מצרים. צליחת התעלה לא הייתה מתאפשרת לולא חיל ההנדסה שהתכונן אליה כבר מסוף מלחמת ששת הימים והכשיר צוות וציוד עוד ב-1968. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, נכנס חיל ההנדסה לכוננות צליחה והצליח להכשיר את רוב הציוד והאנשים למבצע המורכב והמסובך. הצליחה בוצעה ביחד ובשיתוף פעולה עם חיל השריון הישראלי, שעזר בהובלת הגשרים, במאמצי הגרירה ובחיפוי באש על הפלסים בעת עבודתם.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההכנות למבצע צליחה
אחרי הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים החזיק צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מאחר שסכנת המלחמה עם מצרים לא חלפה כליל, חיל ההנדסה (חה"ן) נאלץ להתכונן לאפשרות שיצטרך לצלוח את התעלה. יתרה מכך, צה"ל ביסס את תורת הלחימה שלו בדרום על כך שצליחת התעלה תהיה מהלך מכריע שיסכל כל התקפת אויב. כבר בשנת 1967 החל צה"ל לחפש אמצעי גישור וצליחה שיתאימו למטרותיו. ברם, עקב סירוב של רוב מדינות המערב לספק לישראל ציוד צליחה, רכש צה"ל, ממפעל אזרחי בבריטניה מצופי "יוניפלוט", מהם בנה חה"ן דוברות. בנוסף, נרכשו מעודפי הצבא הבריטי עשרות גרוטאות של רכבים אמפיביים, בעלי יכולת נסיעה עצמית, ויכולת צליחה, הובלת מטען על פני המים, (באמצעות מצופי גומי מתנפחים המותקנים בדפנות), וגישור, מסוג "ז'ילואה" (שכונו בצה"ל "תמסח"). חיבורם של שלושה "תמסחים" זה אל זה ופריסת המיסעות שעל סיפונם, איפשרה ליצור מעבורת במעמס של 60 טון. ה"תמסחים" שנרכשו היו במצב מעורער מאד, ונדרש שיפוץ מאסיבי כדי להשמישם. לפי פרסומי צה"ל, עלות ההשקעה ליחידה, הגיעה לסך כמיליון לירות ישראליות במחירי אותה תקופה. מספר ה"תמסחים" ששופצו לא הספיק לגישור התעלה, ואפשר היה לעשות בהם שימוש רק כדוברות בודדות, או כמעבורות בלבד. ב 1968 החל חיל ההנדסה להכשיר את הצוות שיתפעל את הדוברות ולפתח תו"ל עבורן ולבדקו. את הדוברות הפעילו מספר גדודי מילואים:
- גדוד להב - גדוד הדוברות
- גדוד דוברות מילואים 630
- גדוד תמסחים מילואים 634
כבר מתחילת 1968 החל חיל ההנדסה להתאמן באתר אימונים שבדרום הארץ, באגם מלאכותי שנחפר במידות התואמות את תעלת סואץ, שם תורגל מערך הדוברות והתמסחים בשילוב כוחות שריון, והפך להיות חלק מתו"ל (תורת לחימה) של חה"ן והשריון. חלק מן האמצעים שימשו את צה"ל בהצלחה גם בחציית נהר הירדן במהלך פעולת כראמה. בנוסף נרכשו סירות גומי לצליחת מכשולי מים של כוחות קומנדו וחיל חלוץ שיתחילו בטיהור הצד השני של המכשול ויעזרו בהקמת הגשר מהצד השני. עבור הדוברות הכבדות - ששקלו למעלה מ-60 טון כל אחת - היה צריך לפתח אמצעי תובלה שיעבירו אותן אל שפת התעלה. צוותי הפיתוח של חיל ההנדסה ייצרו והרכיבו גלגלים מיוחדים לדוברות, כאשר תו"ל שפותחה ייעדה לטנקים את תפקיד הגרירה אל אתר הצליחה. לדוברות חוברו גם יחידות הנעה חיצוניות, שאיפשרו הנעת הדוברות על פני המים וחיבורם האחת לשנייה באמצעות פינים לשם יצירת משטח גשר רציף, ללא צורך בשימוש באמצעים חיצוניים. יחידות ההנעה היו מורכבות ממנוע בן 80 כ"ס, מדחף הטובל במים, ותא מפעיל מוגן. היחידות היו עצמאיות לחלוטין, וניתן היה להרכיבן ולפרקן בשלמותם מהדוברות בנקל. יחידות ההנעה העצמית איפשרו גם השטת מספר דוברות מחוברות, כשהן נושאות עליהן מספר טנקים, מצד אחד של התעלה לצידה האחר, מבלי להיעזר בסירות גרר.
ברם, מערך הדוברות וה"תמסחים" לא היה מספיק ליצירת נתיב שיאפשר מעבר מאסה קריטית של כוחות שיחצו את תעלת סואץ. הכלים היו פגיעים מדי, לא היה בהם די כדי להקים מספר נאות של גשרים באורך כ-200 מטר (רוחב תעלת סואץ), והיה צורך באמצעי גישור נוספים כדי לעבות את מערך הצליחה. צוותי הפיתוח ההנדסי של חה"ן בפיקודו של תא"ל דוד לסקוב יחד עם אלוף ישראל טל פיתחו באותה עת את גשר הגלילים. גשר הגלילים היה גשר מודולרי שהורכב מגלילי פלדה גדולים, שחוברו באמצעות מסגרת שהיוותה את מיסעת הגשר. הגלילים שנועדו הן להסיע את הגשר למקומו, והן להוות את אמצעי הציפה, מולאו בקצף פלסטי כדי להבטיח ציפה גם במקרה של פגיעות פגזים או נק"ל. הגשר תוכנן מלכתחילה לגרירה בצירי התנועה באמצעות טנקים, כאשר עם ההגעה לשפת המים, ניתן להשיקו מהיבשה, באמצעות הטנקים הגוררים, שנרתמים לגשר ודוחפים אותו אל המים, ללא צורך במגע אדם שיעמוד חשוף על הגשר ויחבר חיבורים. גם גשר זה, תורגל ונבחן פעמים רבות באגם אתר האימונים. על פיתוח זה קיבלו תא"ל דוד לסקוב ואלוף ישראל טל את פרס ביטחון ישראל.
ציוד הגישור שנועד לצליחת התעלה היה מאוחסן באזור מחנה רפידים שבמרכז סיני, והיה ערוך ומוכן לפריסה, באמצעות יחידות חה"ן המאומנות.
כתוצאה מההצטיידות מראש בציוד הצליחה, והאימונים המתאימים, היה חה"ן בפיקוד הדרום ערוך כראוי לצליחת התעלה, והעברת כוחות צה"ל לשטח מצרים - ובמלחמת יום הכיפורים, הועמדה יכולת הצליחה של צה"ל במבחן, בהצלחה מלאה.
למידע נוסף: אמצעי גישור וצליחה בצה"ל - פורום צבא ובטחון, פרש (כולל תמונות מצליחת התעלה)
[עריכה] מלחמת יום הכיפורים
- ערך מורחב – מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים הייתה מן הקשות שבמלחמות ישראל. היא נפתחה בהתקפת פתע מתואמת, בשתי חזיתות, של צבאות סוריה (ברמת הגולן) ומצרים (בתעלת סואץ), ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, בשעה 14:00. 5 דיביזיות חיל-הרגלים המצרי, שהחלו צולחות את התעלה, ו-3 דיביזיות חיל-הרגלים הממוכן הסורי, שתקפו לאורך הגבול ברמה, נהנו מהפתעה טקטית מושלמת כמעט: רק ב-4 לפנות בוקר באותו יום השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה עומדת לפרוץ באותו יום; ואף הערכה זו לא הייתה מדוייקת: ההערכה הייתה שהמלחמה תפרוץ בשעה 18:00, עם רדת הערב, בעוד שבפועל החלה הלחימה, כאמור, בשעה 14:00. ההפתעה לא הייתה מוחלטת: סימנים רבים העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.
קו בר לב, שהיה מאויש בדלילות, לא יכל לעמוד אל מול העדיפות המספרית של המצרים והמעוזים נפלו או ננטשו בזה אחר זה. כוחות צה"ל שחנו בחצי האי סיני היו פרושים בדלילות והיה חשש שהצבא המצרי יעבור אותם בקלות ויפלוש ללבה של ארץ ישראל. האבידות הכבדות במלחמה, חוסר הארגון במערך המילואים ואווירת הפחד ו"התוהו ובוהו" הביאו רבים בקרב הציבור הישראלי לחשוש מ"חורבן בית שלישי" וסופה של מדינת ישראל.
במהלך המלחמה עבר צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד (לאחר הצליחה, בחזית התעלה) בשטח האויב. מתקפות הנגד היוו הצלחה ובסיומן הגיעה צה"ל לטווח הפגזה על דמשק וכ-101 ק"מ לעומק אפריקה.
[עריכה] צליחת התעלה
[עריכה] התנועה לעבר התעלה
כבר ב-13 באוקטובר החלו כוחות ההנדסה במאמץ להוביל את אמצעי הצליחה אל עבר התעלה. ברם, עקב הקרבות הקשים שהתנהלו ברחבי סיני, והעומס הגדול של יחידות וכוחות, נוצרו פקקי תנועה שגרמו לעיכוב גדול בהעברת סירות הגומי, הדוברות וגשר הגלילים. רק ב-15 באוקטובר חברו סירות הגומי אל כוחות חטיבת הצנחנים שהיו אמורים לצלוח את התעלה. ב-1:20 בלילה, ב-16 באוקטובר צלחו סירות גומי את התעלה והנחיתו ביבשת אפריקה כוחות צנחנים שיהוו "ראש גשר" להמשך מאמץ הצליחה. הצליחה בוצעה באזור התפר שבין הארמיה השנייה לשלישית, מצפון לאגם המר.
[עריכה] הגשרים הראשונים
ב-16 באוקטובר ב-5:00 בבוקר הגיעה יחידת הגישור הראשונה אל גדות התעלה. הייתה זו יחידת ה"תמסחים" (ז'ילואה). האלוף אריאל שרון איתר את הנקודה שנקבעה מבעוד מועד לצליחה העתידית עוד בימי שירותו כאלוף פיקוד הדרום, ויחד עם מפקד יחידת התמסחים יגאל יניב פיקח על עבודת כלי הצמ"ה והדחפורים שפרצו את הסוללה והכינו משעול שממנו יושקו הדוברות אל המים. בשעה 6:30 בבוקר הסתיימה העבודה ובשעה 6:45 נחת הטנק הראשון באפריקה, אחרי שהועבר על דוברות מסוג "תמסח" שחוברו האחת לרעותה. במשך היום העבירו התמסחים עוד 26 טנקים לגדה המערבית. העברת הטנקים נעשתה תחת אש ארטילרית והפגזה אווירית כבדה בה הוטבעו דוברות שנשאו 2 טנקים אך מנגד הופלו 2 מטוסי מיג של המצרים מאש הקרקע של כוחות ההנדסה, השריון והנ"מ. תפקיד הטנקים שהועברו לגדה המערבית בדרך זו הייתה לטהר את הגדה ולאפשר הקמת גשרים נוספים עם הספק צליחה גבוה יותר.
ב-17 באוקטובר, בליווי דחפורים שהדפו כל מכשול ופרצו את הדרך (ממוקשים, מכשולים ורכבים שרופים), הגיעו דוברות המצופים ("יוניפלוט") אל חצר המעוז "מצמד" בשעות 8:00-10:00 בבוקר. ב-11:30 כבר החל מאמץ הצליחה וכל הדוברות הושקו אל המים. ישי דותן, אמנע גולן ויהודה חודדה פיקדו על 11 פלסים והיו אחראים על הרכבת גשר מן הדוברות. תחת הפגזה מצרית כבדה החלו הפלסים בהרכבת הגשר, ולמרות האבדות הכבדות, הצליחו להשלימו עד השעה 16:30 אחרי הצהריים. הטנקים הגיעו רק בשש וחצי בערב. בשעה 11 בלילה ארעה תקלה בגשר ואחד המצופים ניתק. בחיל ההנדסה אלתרו מהר פתרון: הדוברות נקשרו זה לזה בכבלים ועל הרווח ביניהם נפרשו גשרונים של טנקי גישור. בכך התאפשר המשך מעבר הטנקים בגשר זה.
מבצע הצליחה תפס את המצרים בהפתעה. רק ב-17 באוקטובר הבינו שכוחות צה"ל חצו את התעלה וב-18 באוקטובר פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על הגשרים שהקים צה"ל על התעלה. לוחמי חיל ההנדסה החזיקו את הגשרים
[עריכה] גשר הגלילים
ב-17 באוקטובר החל המבצע להעברת גשר הגלילים הכבד אל עבר התעלה. מפאת גודלו הרב של הגשר, גרירתו הייתה איטית (מהירות תנועה של 10 קמ"ש). את הגשר גררו טנקים וטרקטורים, ואפשר היה להשיק אותו למים ללא מגע יד אדם, רק באמצעות הכלים הגוררים/דוחפים אותו. הובלת הגשר נעשתה תחת אש ארטילרית כבדה של המצרים ופינוי מוקשים מאולתר שביצעה חוליית הפלסים של חה"ן, שניווטה את הגשר. מסע הובלת הגשר המשיך גם למחרת (ה-18 באוקטובר) והתאפשר בעקבות התשת הכוח המצרי בקרב הקשה בחווה הסינית. במהלך גרירתו הגשר התפרק מספר פעמים והיה צורך לעצור ולרתכו. הגשר הגיע לגדות התעלה בשבע בערב אך הושק רק בשעה 11 בערב. את הגשר דחפו 14 טנקים וכלי צמ"ה אל תוך התעלה ובכך הושק. בשעה 1:00 בלילה (ה-19 באוקטובר) הוכשר הגשר למעבר טנקים.
[עריכה] החזקת הגשרים
ב-20 באוקטובר הושק הגשר השלישי על התעלה - "גשר צנע". זה היה גשר מאולתר שהורכב משאריות של מצופים ודוברות. הגשר היה אמור להיות מושק כבר ב-17 באוקטובר אך הושק רק ב-20 באוקטובר עקב תקלות טכניות, הפגזות מצריות כבדות ואיחור בהגעת הטנקים הגוררים.
הגשרים שבנה חיל ההנדסה נקראו על שם מפקדי חיל ההנדסה שנפלו במבצע הצליחה:
- הגשר הראשון נקרא ע"ש סרן (א"כ רס"ן) יהודה חודדה ז"ל, שנהרג בהפגזה מצרית וזכה לעיטור העוז.
- הגשר השני, גשר הגלילים, נקרא "גשר ג'וני", ע"ש סא"ל אהרן טנא (ג'וני) מפקד ההנדסה הפיקודי.
- הגשר השלישי, "גשר הצנע", נקרא "גשר ברוך", ע"ש סא"ל ברוך דה-ליאון.
החל מה-20 באוקטובר תפקידו העיקרי של חיל ההנדסה היה להחזיק את הגשרים ויהי מה, ולתקן אותם כל אימת שהם נפגעים מהתקפות מצריות. המצרים התקיפו את הגשרים באש כבדה, לרבות באש מסוקי קרב, והפלסים תחזקו את הגשרים תחת אש. על כך זכו מספר פלסים לעיטור המופת ואף לעיטור העוז. לוחמי וחובשי החיל גם קיבלו עיטורים על גבורה ותושייה בלתי רגילה בפינוי הפצועים והטיפול בהם: סמל אמיתי פישר השתמש ביעה אופני מדגם D-980 על מנת לפנות פצועים, הפצועים הוכנסו באלונקות יחד עם שני חובשים ושקיות עירוי אל תוך הכף הגדולה של הכלי, שסיפקה להם מחסה מפני כדורים ורסיסים. על כך קיבל את עיטור המופת.
אחרי שיוצבו הגשרים היה צורך לפרוץ את סוללת העפר ושדות המוקשים שהקימו המצרים בצד שלהם של התעלה. דחפור די-9 הובל על דוברה לצד השני, פרץ את הסוללה ואף פינה נתיב בתוך שדה המוקשים. במוקשים שגרף הדחפור הכבד השתמשו אנשי חיל ההנדסה כדי לפוצץ פרצה גדולה יותר בסוללה ובכך להרחיב את ציר הפריצה.
בעקבות מאמץ הצליחה המוצלח ופריצת ביצורי התעלה, החלה הזרמה של כוחות שריון לגדה המערבית, שניתקה את צירי האספקה המצריים וכתרה את הארמיה השלישית של צבא מצרים. המצרים, נאלצו להיכנע, וב-22 באוקטובר נחתם הסכם הפסקת אש.
[עריכה] הגשר היבשתי
כעת, נדרש חיל ההנדסה להבטיח מעבר בטוח ומהיר לאספקה שוטפת ומעבר כוחות לכוחות צה"ל ששהו בשני צידי התעלה. חשיבות עליונה נודעה עתה להגנת 3 הגשרים הצפים מפני טיבוע. מאחר והיה ברור שבמקרה שתופר הפסקת האש, ימקדו המצרים את מירב המאמצים בטיבוע הגשרים הצפים, לשם ניתוק כוחות צה"ל שנמצאים בגדה המערבית של התעלה. כפתרון, הציע הקהנ"ר לשעבר ירחמיאל דורי להקים "גשר יבשתי" מעל התעלה, שיהיה חסין מפני טיבוע.
משימת הביצוע הוטלה על גדוד הצמ"ה 572 (מילואים), של פיקוד הדרום, (כיום: גדוד ציוד מכני הנדסי (צמ"ה) - פיקוד דרום) בפיקודו של סא"ל טוביה לביא. גדוד זה, שהשתמש אך ורק בכלי צמ"ה, רכב, וציוד אזרחיים, שגוייסו בתחילת המלחמה, היה מורכב רובו ככולו מאנשי מקצוע מנוסים בתחום ההנדסה והתשתיות: המפקדים היו מהנדסי דרכים ובנין, וקבלני עבודות עפר ותשתיות, והמפעילים היו אנשי עבודות עפר ותיקים, מפעילי כלים כבדים במכרות הפוספטים והנחושת, ובמפעלי ים-המלח שבנגב.
מפקדי הגדוד, תכננו במהירות את "הגשר היבשתי", כאשר מטרתם הייתה יצירת סכר של ממש בתעלת סואץ, שישמש תשתית מוצקה לכביש בטוח וסלול, שאינו פגיע לתקיפות ו/או הפצצות מהאויר. מיד החלו חיילי הגדוד - מפעילי הכלים, לדחוף אלפי טונות של עפר, אל תוך התעלה, כאשר העבודה נעשתה במקביל משני צידי תעלת סואץ. מאחר והיה צורך בשינוע כמויות אדירות של אבנים ועפר לאתר לצורך ביצוע המשימה, צורפו לגדוד כוחות נוספים, שכללו בין השאר יחידות תובלה שהשתמשו בצי משאיות רכינה אזרחיות מדגם מרצדס בשלל צבעים, (שנרכשו באירופה בדחיפות לצורך המבצע, ונשלחו בדרך הים לישראל), והוקם "אגד צמ"ה" מיוחד שהיה כפוף למפקדי הגדוד.
השלב הסופי בהקמת ה"גשר היבשתי" כמעט הושלם בחודש נובמבר אך העבודות הופסקו וחודשו שוב ושוב מסיבות מדיניות.
כדי להתגבר על הזרימה החזקה שנבעה כתוצאה מהבדלי הגאות והשפל בין ים-סוף (המחובר לאוקינוס ההודי) לים התיכון, נערך ביצוע השלב האחרון של הגשר, באמצעות הטבעת דוברות ישנות שהובאו מנמל ת"א, מולאו באבנים, ונדחפו על ידי הדחפורים לפתח שנותר. בסיומן של העבודות ניצב על פני תעלת סואץ סכר מרשים, כולל ציפוי אבן (למניעת ארוזיה) משני צדדיו. בפועל, זהו אחד הגשרים המפוארים בתולדות ההנדסה הצבאית שנבנה תוך כדי מלחמה, נתוני הגשר - שכפי שתוארו באתר עמותת חיל ההנדסה הם:
- "לאחר כשישה שבועות של עבודה מאומצת, אשר במהלכה שוקעו בתעלה 350,000 מ"ק חול, חרסית ואבן, הועמד לרשות צה"ל גשר, שכמותו לא הוקם מעולם על-ידי שום צבא בתקופה המודרנית. ממדיו היו מרשימים: אורכו 185 מ', רוחבו 22 מ' וגובהו מעל פני המים 2 מ'. עומק המים במקום הקמתו היה 16 מ'. 8 מ' מרוחבו צופו באספלט. 10 מ' יועדו למעבר טנקים ו-4 המטרים הנותרים הושארו כשוליים. עתה שוב אי-אפשר היה לנתק את הנתיב בין אסיה לאפריקה, שהועמד על-ידי חיל ההנדסה לרשות כוחות צה"ל."
[עריכה] ראו עוד
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תמונות מצליחת התעלה - גשר הגלילים, גשר הדוברות, הגשר היבשתי ועוד
- אתר הנצחה לחטיבת הצליחה 421
- חטיבת הצנחנים 247 במלחמת יום הכיפורים, ובפרט ב"מבצע אבירי הלב"
