לופה דה וגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לופה דה וגה (25 בנובמבר 1562 - 27 באוגוסט 1635), Lope de Vega, שמו המלא Félix Lope de Vega y Carpio, היה מחזאי ומשורר ספרדי, מגדולי המחזאים בתקופת הבארוק.
יצירתו נחשבת שנייה רק לזו של סרוונטס מבין הכותבים הספרדים הקלאסיים, ועודנה פופולרית בימינו. פריונו היה ללא תחרות: מעריכים שכתב בין 1500 ל-2500 מחזות, שמהם שרדו עד ימינו 425, ולצד זה חיבר יצירות דרמטיות קצרות ושירה.

תוכן עניינים 1 חייו 2 יצירתו 2.1 שירה ופרוזה 2.2 עבודתו כמחזאי 2.3 נושאים ומקורות השראה 2.4 מורשתו 3 תרגומים לעברית 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

לופה דה וגה נולד במדריד. כבר בגיל צעיר התגלה כשרונו: בגיל עשר תרגם בתי שיר מלטינית ובגיל 12 כתב את מחזהו הראשון. התחנך בבית ספר ישועי, ולאחר שהשתתף במסע מלחמה בפורטוגל נעשה לבן חסותו של הבישוף מאבילה שהכיר בכשרונו ודאג להכנסתו לאוניברסיטה של אלקאלה דה אנרס. לאחר שסיים את לימודיו, תכנן לופה דה וגה ללכת בדרכי פטרונו ולהצטרף לכמורה, אך התאהבות טרפדה תוכניות אלה. ב-1583 הצטרף לצי הספרדי, ואף השתתף בלחימה באיים האזוריים. לאחר שחרורו שב למדריד והחל לעסוק במחזאות ברצינות. באותה עת התאהב באלנה אוסוריו, שחקנית ובתו של בעל תיאטרון. כאשר החליטה לזנוח אותו לאחר רומן של חמש שנים, סיבכו אותו מתקפותיו החריפות עליה בתביעה על לשון הרע, הוא נשלח לכלא ונגזרה עליו גלות מקסטיליה למשך שמונה שנים.
הוא יצא לגלות מלווה בנערה בת 16, איזבל דה אורבינה, בתו של יועץ בכיר בחצר המלך פיליפ השני, שדה וגה נאלץ לשאתה לאשה. שבועות אחדים לאחר הנישואין הצטרף לתקופת שירות נוספת בצי. השנה הייתה 1588, והארמדה הספרדית נערכה לפלישה לאנגליה. מזלו של דה וגה שיחק לו, וספינתו, סן חואן, הייתה בין המעטות ששבו לנמל לאחר טביעת הארמדה. עם שובו התיישב בעיר ולנסיה ושב לעסוק במחזאות. ב-1590 נעשה מזכירו של דוכס אלבה (Alba) ולשם כך עבר לטולדו.
ב-1595 מתה איזבלה, ומשעברו שמונה שנים מהגלייתו, שב למדריד. שוב הסתבך בפרשיות אהבים ושערוריות אחרות. אנטוניה טריו דה ארמנטה זיכתה אותו בתביעה נוספת. מיקאלה דה לוחאן עוררה בו השראה לשורת סונטות וילדה ארבעה מילדיו.
ב-1598 נשא לאשה את חואנה דה גוארדו, בתו של קצב אמיד. אף על פי כן נמשכו קשריו עם נשים, בהן מיקאלה דה לוחאן. בעשור הראשון של המאה ה-17 הגיעה תפוקתו היצירתית לשיא. לצדה הועסק, כמזכיר וגם בתפקידים אחרים, על ידי הדוכס מסֶסה.
בסופו של אותו עשור הורע מצבו האישי. בנו האהוב קרלוס, מחואנה, מת, וב-1612 מתה חואנה בלידה. בערך באותו זמן נעלמת גם מיקאלה מקורות חייו. דה וגה, עטוי יגון, מקבץ את ילדיו משתי הנשים תחת גג אחד. בשנים שלאחר מכן הוא מתחיל לעסוק בדת בכתיבתו, וב-1614 מצטרף לכמורה. על אף שקיבל את נדרי הכמורה, לא חדל דה וגה מלנהל רומנים. הבולטת והארוכה שבמערכות היחסים שלו בשלב זה היא זו שניהל עם מרתה דה נֶבָרֵס, עד מותה ב-1632.
שתי טרגדיות פקדו אותו ב-1635: מותו של לופֵה, בנו ממיקאלה ומשורר בזכות עצמו, בטביעת אנייה מול חופי ונצואלה, וחטיפתה ולאחר מכן נטישתה של בתו הצעירה והאהובה אנטוניה.
ב 27 לאוגוסט אותה שנה מת לופה דה וגה בשנתו, במדריד.

[עריכה] יצירתו

[עריכה] שירה ופרוזה

סקירה מהירה של יצירתו הלא מחזאית של לופה דה וגה יכולה להתחיל באסופת של כתביו, בשם Obras Sueltas שהתפרסמה ב 21 כרכים במדריד, בשנים 1776-1779. בין היצירות הבולטות באסופה: לה ארקדיה (1598) רומן פסטורלי, מיצירותיו המייגעות יותר של דה וגה; לה דרגונטה (1598) יצירה מחורזת המתארת את מסעו האחרון של פרנסיס דרייק ואת מותו; אל איזידרו (1599) המספרת את קורות סן איזידרו, הפטרון של מדריד, וכתובה במתכונת שירית של קווינטילה (בתים בני חמש שורות ושמונה הברות לשורה); ולה ארמוזורה דה אנחליקה (1602), יצירה בשלושה ספרים, המהווה כעין המשך לאורלנדו פיוריוזו של אריוסטו.

דה וגה נחשב לאחד מגדולי המשוררים הספרדים של זמנו, לצד לואיס דה גונגורה ופרנסיסקו דה קוודו. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה 16, הצליחו מאוד שיריו על נושאים פאסטורליים ומוריים. דה וגה עצמו מופיע בשירים אלה, כמורי בשם זאיד וכרועה בשם בלארדו, ומרכיבים מחיי האהבה הסוערים שלו עצמו מתוארים בהם. ב 1614 הופיעו שיריו הדתיים בספר בשם רימאס סאקראס, חרוזים קדושים, שזכה גם הוא להצלחה מסחרית אדירה. ב 1634 התפרסם Rimas humanas y divinas del licenciado Tomé de Burguillos, שנחשב לספר השירה המודרני ביותר בשירת המאה ה 17. לופה יצר בספר זה הטרונים, תומא דה בורגיוס, מלומד עני שמאוהב בכובסת ושמה חואנה, וצופה בחברה האנושית בציניות ובמבט מפוכח.

[עריכה] עבודתו כמחזאי

על אף שהיה יוצר רב-תחומי, שמו נודע יותר מכל כמחזאי. הוא עצמו ראה בכתיבה הקומית אוּמנות צנועה, ומחה כנגד אלו שהניחו כי כתב מחזות קומיים לשם תהילה ולא עבור כסף. הסיבה לכך ברורה. הדרמה הספרדית, אם אינה כולה יצירתו של לופה דה וגה, חבה לו את צורתה המובהקה - הקומדיה בשלוש מערכות - מבלי להתייחס לתפיסותיהן של אסכולות בנות הזמן. דה וגה חש מחוייב להוכיח שמנקודת השיפוט האמנותית שלו, אין הוא מייחס חשיבות למאפיינים הגסים של התקופה: במאניפסט האומנותי שלו מ 1609, Arte nuevo de hacer comedias en este tiempo (האמנות החדשה של כתיבת קומדיות בזמננו), הוא מוכיח שהוא מכיר יפה את עקרונות הפואטיקה ואת שלוש האחדויות של הדרמה, (המקום, הזמן והעלילה), אך מרשה לעצמו לבטלם, בנימוק שהספרדי הפשוט אינו מתעניין בהם: "נדבר אליהם בלשונם של שוטים, כי הם אלה שמשלמים לנו".
עמדתו של דה וגה כלפי הגישה הנכונה ליצירה חצויה: מחד הוא דגל בחשיבות של כתיבה שתהיה מובנת לקהל, בשפת הדיבור הספרדית קסטיליאנית. מאידך, הספרים שקרא, הקשרים הספרותיים שלו, והחשש מפני המבקרים האיטלקים, שנחשבו אז לקובעי הטון בעולם הספרותי, משכו את יצירתו לכיוון ההפוך, וגרמו לו לנטות למנייריזם ושימוש במליצות.
השכלתו הספרותית הייתה איטלקית-לטינית, ועל אף שהגן על המסורת הלאומית ועל פשוטה של הקסטיליאנית, עדיין היה חשוב לו שלא ייתפס כאדם חסר ידע, כסופר נטול השכלה קלאסית. הוא הדגיש במיוחד את העובדה שלמד באוניברסיטה, ומטעים את ההבדל שבין דוברי לטינית והבורים שאינם שולטים בה.
סיבה נוספת הייתה ללופה להמעיט בערך מחזותיו: רובם המכריע נכתבו בחופזה רבה ועל פי הזמנה. הוא לא היסס להודות כי למעלה ממאה מן הקומדיות שלו עברו מן המוזות אל אולמות התיאטרון בתוך פחות מיממה. הביוגרף שלו, פרז דה מונטאלבאן, מספר כי במקרה מסוים, בטולדו, חיבר לופה חמש עשרה מערכות בתוך חמישה עשר ימים: כלומר קצב של חמש קומדיות בשבועיים.
רשימותיו של לופה מצביעות על כך שעד 1604 הוא חיבר, בקירוב, לא פחות מ 230 מחזות בשלוש מערכות. (קומדיות). המספר עלה ל 483 עד 1609, 800 עד 1618, 1000 עד 1620, ו 1500 עד 1632. מונטאלבאן קבע כי סך יצירתו של לופה מסתכם ב 1800 קומדיות ועוד למעלה מ 400 מחזות קצרים יותר. 637 מחזות ידועים לנו בשמותיהם, אך רק הטקסטים של כ 450 נמצאים בידינו.
חלק ניכר ממחזות אלה הודפסו בימי חייו של לופה, באסופות של מחזות מאת כמה יוצרים, או במהדורות נפרדות שיצאו לאור על ידי מוכרי ספרים זריזים שרכשו בסתר כתבי-יד מהשחקנים, או העלו על הכתב את המחזה מתוך זכרונם של אנשים שנשלחו לצפות בהצגת הבכורה. מהדורות אלה, שלא נעשו על דעתו של דה וגה, אינן יכולות להיחשב כאותנטיות לחלוטין.

[עריכה] נושאים ומקורות השראה

סיווגה של כמות כה רבה של מחזות היא משימה קשה. המושגים המקובלים, כגון טרגדיה, קומדיה וכדומה אינם הולמים את מרבית יצירותיו, ונדרשת איפה גישה אחרת לסיווג. במחזותיו של דה וגה , העלילה היא הכוח השלט, יהא הנושא אשר יהיה. מרבית הנושאים נשאבים מן ההיסטוריה, בעיקר הספרדית. לא קל למצוא נושא לאומי שאינו מופיע באחד ממחזותיו, החל ממלכים קדומים ואגדתיים למחצה ועד ההיסטוריה של זמנו.
עם זאת, המחזות הנודעים ביותר של דה וגה משתייכים לסוג שנקרא בספרדית capa y espada - "גלימה וחרב", שבהם העלילה מערבת תמיד פרשיות של אהבה ושל כבוד, על-פי רוב בקרב האצולה הנמוכה בספרד של ימי הביניים.

בחלק ממחזותיו שואף דה וגה לבסס חוק מוסרי, ולהדגים מה קורה כאשר הוא מופר.
כך למשל המסר כי העוני איננו פשע מטופל במחזה Las Flores de Don Juan - הפרחים של דון חואן. במחזה זה משמש סיפורם של שני אחים כדי להדגים את נצחון העוני בעל המידות הטובות על פני חוסר המוסר הטובל בעושר. בה בעת (אך בעקיפין) משמש המעשה כדי לתקוף את מוסד הפרימוגנטורה (הורשת כל הון המשפחה ונכסיה לבן הבכור בלבד) אשר תכופות הפקיד את כל רכושה וכבודה של המשפחה אצל אדם לא ראוי, אף על פי שאחיו הצעיר ממנו מתאים לכך הרבה יותר.
עם זאת, במרבית המחזות אין מוסר השכל, ועיקר כוונתו של דה וגה היא לבדר ולעורר את הציבור. הוא נטה פחות להעסיק עצמו בחינוכו של הקהל, והתמקד מעל הכל בעלילה.

[עריכה] מורשתו

הדרמה בזמנו של דה וגה היתה מאורגנת באופן לקוי. מחזות כללו לעתים שלוש מערכות ולעתים ארבע. הם נכתבו בחריזה, אך דפוס החריזה נקבע במידה רבה על-ידי גחמותיו של המחזאי. כיוון שהקהל אהב זאת, אימץ דה וגה באופן כללי את הסגנון של זמנו. עם זאת, את המסגרת הנושאית המצומצמת הוא הרחיב ללא היכר, כשהוא שואב נושאים מכל מקור אפשרי: המקרא, המיתולוגיה העתיקה, חיי הקדושים, ההיסטוריה הספרדית, אגדות ימי הביניים, הספרות האיטלקית, אירועי הזמן, וחיי היומיום בספרד של המאה ה-17.
לפני זמנו, שרטטו המחזאים רק בקווים גסים את תנאי החיים של בני האדם ואת אופיים; באמצעות התבוננות מקיפה יותר ותיאור דקדקני יותר, לופה דה וגה יצר טיפוסים בעלי ממשות, והעניק לכל קבוצה חברתית את השפה והמאפיינים ההולמים אותה. הקומדיות שלפני זמנו היו חסרות צורה וחריזתם היתה מרושלת; דה וגה הכניס סדר בכל הצורות של השירה הספרדית, מהרומאנסות ועד לצורות ליריות נדירות שמקורן באיטליה.
בצדק טען כי היוצרים שיבואו אחריו צריכים רק להלך בשבילים שכבר נפרצו על-ידו.

[עריכה] תרגומים לעברית

רוב רובה של יצירת לופה דה וגה ממתין עדיין לתרגום עברי. לעומת זאת, המחזה "מעיין הכבשים" - Fuente Ovejuna, תורגם שלוש פעמים והועלה על הבמה פעמיים. המחזה בתרגום רפאל אליעז הוצג ב-1951 (תיאטרון הבימה) ויצא לאור כספר ב 1978. ב-1994 יצא לאור תרגום של רנה ליטוין. ב-2002 הועלה המחזה על הבמה בנוסח עברי של מאיר ויזלטיר. (תיאטרון הקאמרי).

[עריכה] לקריאה נוספת

• מעין הכבשים, (פואנטה אובחונה), מאת לופה דה וגה, מספרדית רפאל אליעז, אחרית דבר והערות - מנחם דורמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978. ‬
• מעיין הכבשים, מאת לופה דה וגה, מספרדית רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• ביקורת תיאטרון על "מעיין הכבשים".