לוי יצחק שניאורסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לוי יצחק שניאורסון (1878-1944), רב ומקובל, שימש כרבה של דנייפרופטרובסק האוקראינית בין השנים 1909-1939, והיה מהמנהיגים הבולטים של היהדות התורנית בשנים הראשונות של השלטון הקומונסטי בברית המועצות.
הרב שניאורסון המכונה בפי חסידי חב"ד ר' לויק הוא נינו של האדמו"ר הצמח צדק מלובביץ, ואביו של מנחם מנדל שניאורסון- האדמו"ר האחרון מחב"ד.
בשנת 1939 נלקח שניאורסון למאסר, נשפט ונשלח לגלות לעיר צ'ילי בקזחסטן, עקב קשיי המאסר והגלות חלה שניאורסון והועבר אחר השתדלות חסידים לעיר אלמטי שם נפטר ונקבר.
אשתו הרבנית חנה יצאה מברית המועצות, בבריחת החסידים הגדולה ב־1946, בשנת 1947 הגיעה לארצות הברית שם חייתה לצד בנה הגדול עד פטירתה בשנת 1964.
רוב כתביו נלקחו בעת המאסר על ידי הקג"ב, כתביו הבודדים בקבלה "לקוטי לוי יצחק" ארבעה חלקים שכתב בעת שהותו בגלות הודפסו על ידי בנו האדמו"ר.
ביאורים רבים לכתביו נאמרו ונכתבו על ידי בנו הרבי במשך שנים רבות.
