לאו השלישי (קיסר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בהקיסר הביזנטי לאו השלישי. לערך העוסק באפיפיור, ראו לאו השלישי; לערך העוסק במלך ארמניה, ראו לאו השלישי מלך ארמניה.

לאו השלישי ובנו קונסטנטינוס על מטבע

לאו השלישי (685 לערך - 18 ביוני, 741), קיסר ביזנטיון מ-717 ועד מותו ב-741; ומייסד "השושלת הסורית". בתקופתו הושם קץ לחוסר יציבות ממנה סבלה ביזנטיון מזה שנים, הקיסרות הצליחה להגן על עצמה אל מול הערבים ומבחינה דתית דגל במדיניות של איקונוקלאזמה (ניתוץ פסלים וצלמיות האל).

לאו נולד כקונון בגרמניקיאה (קרמנמרש של ימינו), בקומנגן. משפחתו היגרה לתראקיה, ושם הוא גויס לשירותו של יוסטיניאנוס השני, בזמן שהלה התקדם לכיוון קונסטנטינופול עם צבא של 15,000 רוכבים אשר סיפק לו טרבליס מבולגריה בשנת 705.

אחרי נצחונו של יוסטיניאנוס, הוא נשלח במשימה דיפלומטית ללזיכה (אגריסי) לארגן ברית נגד ח'ליפות בית אומיה, תחת אל וליד הראשון. לאו מונה לסטרטגוס (מושל צבאי) של גזרת אסיה הקטנה על-ידי הקיסר אנסטסיוס השני. לאחר שהודח מתפקיד זה, זמם יחד עם עמיתו, ארטבסדוס, שהיה אחראי על גזרת ארמניה, להפיל את הקיסר תאודוסיוס השלישי.

ב-25 במרץ, 717 לאו נכנס לקונסטנטינופול, כפה על תואדוסיוס לוותר על כס המלוכה והוכתר כקיסר לאו השלישי. הבעייה הראשונה על סדר היום של הקיסר הטרי הייתה המצור הערבי השני על קונסטנטינופול, שהחל באוגוסט אותה שנה. מולו עמדו כוחות בית אומיה אשר נשלחו על-ידי הח'ליף סלימאן תחת שר הצבא מסלמה. הערבים ניצלו את חוסר היציבות באימפריה על מנת להחדיר כוח של 80,000 איש וצי גדול לבוספורוס.

המצור ארך כ-12 חודשים. לאו תכנן בהצלחה מלחמת התשה נגד הפולשים. אחד מן הגורמים שהובילו לנצחונו הוא השימוש באש יוונית. גורם אחר היה כוחות סיוע בולגריים שבאו לסייע לאימפריה. ללאו הייתה ברית עם הבולגרים (אם כי ההיסטוריון תאופנס לא היה בטוח אם הם פעלו תחת טרבלוס או תחת יורשו, קורמסיי). באוגוסט 718 הערבים נאלצו לסגת אל מול המתקפות הבולגריות. סלימאן עצמו מת ויורשו, עמר אבן עבד אלעזיז, לא ניסה פעם נוספת לצור על קונסטנטינופול.

לאחר שהציל את הקיסרות מהכחדה, התפנה לאו לייצב את הממשל והמנהל, שהדרדרו בשנות חוסר היציבות. בשנת 718 הוא דיכא מרד בסיציליה וב-719 דיכא מרד נוסף, בשמו של הקיסר המודח. על מנת לחזק את גבולות האימפריה, לאו הזמין מתיישבים סלאבים שיישבו את אזורי הספר. לאחר הבית אומיה שב לאיים על האימפריה בשנים 726 ו-739 הוא הכה את כוחותיו של הח'ליף השאם אבן עבד אלמלכ שוק על ירך, ביחוד בקרב אקרוינון ב-740. הוא גם כרת בריתות - עם הכוזרים ועם הגיאורגים.

בתחום האזרחי, הרפורמות שלו כללו ביטול הנוהג של תשלום מס לפני הרווחים; הפיכת הצמיתים למעמד של דיירים חופשיים ושינוי חוקי המשפחה והים. חוקים אלה עוגנו בקודקס חוקים חדש, האקלוגה, שפורסם ב-740 ונתקל בהתנגדות של חלק מן האצולה והכמורה הבכירה. הקיסר גם יצר אזורי ממשל צבאי חדשים באזור הים האגאי.

רפורמות חוקיות אלו היו משניות יחסית לרפורמה שיזם בתחום הדתי. תקופתו של לאו הייתה מאופיינת בלהט דתי שקורבנותיו היו יהודים והמרה כפויה של יהודים ושל מונטנים בשנת 722. לאחר מכן, בשנים 726-729 הוציא לאו צווים האוסרים על כל עבודת פסל וצלמיות האל (איקונין). יוזמה זו זכתה לתמיכה של חלק ניכר מן האצולה וחלק קטן מן הכמורה. אולם מרבית התאולוגים והנזירים התנגדו למדיניות ובחלקים המערביים של האיפריה הייתה התנגדות לציית לצווים.

המדיניות הובילה למרד על רקע דתי ביוון, אשר דוכא ב-727 על ידי הצי הקיסרי. ב-730 הפטריארך גרמנוס הראשון התפטר על מנת לא לציית לצו. לאו החליף אותו באנסטסיוס, אשר צידד בקיסר, ובכך דיכא את ההתנגדות העיקרית למהלכיו בבירה.

בחצי האי האפניני, התנגדותם של האפיפיורים גרגוריוס השני וההשלישי למדיניות הובילה לקרע בין הקיסר לכס הקדוש. גרגוריוס השני זימן אליו את מועצה אשר תגנה את האיקונוקלאזמה ב-730 וב732. לאו הגיב באמצעות העברת דרום איטליה, המצוג'ורנו, לחסות הפטריארכיה של קונסטנטינופול מחסות הכס הקדוש. הסכסוך התפתח לקרב באקסרכיה של רוונה ב-727. לאו התכוון להכריע את המאבק בכח הזרוע, אך סערה ימית פגעה קשות בכוחותיו ותושבי דרום איטליה הביסו את כוחותיו - האקסרכיה של רוונה הפכה כתוצאה מכך לעצמאית מן האימפריה.