יוסף ויץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף ויץ (1890 - 1972), מראשי קרן קיימת לישראל, ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות וברכישת קרקעות בארץ ישראל בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות.
תוכן עניינים |
[עריכה] תחילת הדרך
ויץ נולד בעיירה בורמל שבחבל ווהלין שברוסיה למשפחת רבנים וחכמי תורה, למד ב"חדר" ובישיבה ובגיל ארבע עשרה כבר עבד לפרנסתו. את לימודי הבגרות השלים בעצמו והתכוון להמשיך וללמוד באוניברסיטה, אך גל הפרעות ב-1905 שיבש את תכניותיו שכן הוא אולץ לשרת בצבא הרוסי. לאחר ששוחרר מהשירות הצבאי החליט בהסכמת משפחתו לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1908 עלה ארצה יחד עם אחותו מרים. השניים הגיעו לרחובות, שם החל בעבודה כפועל חקלאי בכרם. ברחובות הוא נכנס לחיים הצבוריים והצטרף לסניף מפלגת "הפועל הצעיר".
בשנת 1911 שימש ויץ כיושב ראש בשתי ועידות של ההסתדרות החקלאית, למד חקלאות ושפות והחל לעסוק בכתיבה תחת שמות עט שונים.
הוא עבר לגליל ובמשך תקופה קצרה עבד ביבנאל ובמנחמיה והיה בין ראשוני העולים לאום ג'וני. לאחר נישואיו חזר לרחובות ועבד בחברת "נטעים". בשנת 1915 נשלח מטעם אגודת "נטעים" לנהל את חוות סג'רה והתמנה למנהל "משרד המושבות" של הגליל התחתון.
[עריכה] פעילותו בקק"ל
[עריכה] בתקופת היישוב
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ראשית פירוקה של אגודת "נטעים", נכנס לעבודה במחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית כמפקח על הנטיעות במשקים שהוקמו על ידי המחלקה. לאחר מכן עבר למחלקת הקרקעות של קרן קיימת לישראל (בין היתר תחת פיקוחו של מנחם מנדל אוסישקין) וזמן מה שימש בשני המוסדות יחד.
ויץ זכה להערכה רבה מצד אוסישקין על מסירותו לגאולת הקרקע. מאז מינויו לתפקיד בשנת 1932 התמקדה פעילותו של ויץ ברכישת קרקעות והוא ראה בכך מטרה חיונית לקראת הקמת מדינה יהודית. הוא קודם בתפקיד כך, שעוד בימיו של אוסישקין היו רוב הפעולות במחלקת הקרקעות מרוכזות בידיו. בתפקידו זה הקדיש את זמנו להנהלה הכללית ולפיתוחה הכלכלי של הקרן והיה אחראי על ענייני הקרקע בשיתוף הנהלת הקרן.
עד לפטירתו של אוסישקין לא רכשה הקק"ל קרקעות במישרין מידי הערבים. הקונה העיקרי עבור הקק"ל הייתה חברת "הכשרת היישוב" שבראשה עמד יהושוע חנקין. משנעשה ויץ האחראי לרכישת הקרקעות, החלה קק"ל לרכוש קרקעות במישרין מבעלי הקרקע הערבים.
כדי לייעל את תהליך רכישת הקרקעות, ארגן ויץ חמישה משרדים מחוזיים ומינה אנשים שהיו בעלי ידע בענייני קרקעות ובניהול משא ומתן עם בעלי קרקע ערבים. בתקופת כהונתו החלה רכישת קרקעות באזורים שעד אז לא הייתה בהם דריסת רגל ליהודים, כמו הרי יהודה, הגליל המערבי, עמק החולה ובדרום הנגב.
עד קום המדינה רכשה קק"ל כמליון דונמים בארץ ישראל, שלושת רבעי מהן בתקופת כהונתו של ויץ כמנהל מחלקת הקרקעות שלה.
ויץ יזם סיור בערבה שנערך בין 13 ל-18 בדצמבר 1942 בהשתתפות 12 איש ובהם ד"ר אברהם גרנות, יו"ר הקרן הקיימת ומהנדס המים שמחה בלאס, בו הוא מצא שטחים ראויים לחקלאות בערבה ובלאס מצא סימנים ברורים למים, בניגוד למשתתפים אחרים שהיו מיואשים מסיכויי ההתיישבות במקום.
בעקבות מאורעות 1936 – 1939 והצמצום באפשרויות רכישת הקרקע מהערבים, הגיע ויץ למסקנה כי לא די ברכישת קרקעות וכי אי אפשר להשאיר קרקעות בלתי מעובדות. משלב זה החל להתמסר גם לעניין ההתיישבות וקק"ל הפכה לשותפה ביחד עם הסוכנות היהודית במפעל זה.
במסגרת זו היה ויץ מעורב מטעם הקרן בהקמתם של יישובי "חומה ומגדל" בתקופת המאורעות, הקמתן של ארבע "מצודות אוסישקין" באצבע הגליל בשנים 1939 - 1943, העלאתם על הקרקע של שלושת המצפים בנגב בשנת 1942, עלייתם על הקרקע של היאחזויות הפלמ"ח בשנת 1945 ובהקמתן של אחת עשרה הנקודות בנגב בשנת 1946.
את משנתו בעניין הקשר בין קרן קיימת לישראל לבין ההתיישבות, הוא הציג בכינוס בו השתתף בשנת 1944:
- "גאולת האדמה – זוהי מהותה של הקרן הקיימת ותפקידה החיוני. אולם היא המטרה של הקק"ל אבל לא מטרה בפני עצמה, כי גם לה מטרה והיא: יישובה של האדמה. האדמה לשבת נקנית וביישובה היא נגאלת. ואין קול האדמה העברית נשמע, אלא משעה שבני האומה עולים עליה להחזיק בה ולעבדה, שרק אז היא נהיית אדמה עברית, אדמת האומה. ואם כי הפעולה להשגת המטרה הסופית הזאת היא מחובותיה של קרן אחרת אשר לתנועה הציונית. אף על-פי כן, מצאה הקק"ל לחובה לה, כצו השעה של התקופה האחרונה, מאז תרצ"ז, לקחת בה חלק ולשתף את עצמה בכסף ובתיכון הפעולות המביאות לידי העלייה על הקרקע וההיאחזות בה.".
בתקופה זו הכניס ללקסיקון ההתיישבותי והפוליטי של ישראל את המונח "היאחזות" כתקיעת יתד יישובית גם בהיעדר תנאים לכך. לאורך תקופת המנדט וגם לאחר קום המדינה הוא מיקד את עיקר פעילותו להתיישבות באזורי ההר.
תחום נוסף שבו התמקד היה ייעור הארץ. הוא למד את נושא הייעור לעומק, נעשה למומחה בתורת העץ והייעור והיה אחראי לכיסוייה של הארץ במעטה של יערות. הוא החזיק בדעה כי הייעור יוצר תנאים להיאחזות בקרקע ועל כן פעל רבות בתחום זה.
בנו, יחיעם ויץ, נפל בפעולת גשר כזיב בליל הגשרים ב-12 ביוני 1946. קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי עלה על הקרקע באותה שנה, ונקרא על שמו.
[עריכה] בתקופת המדינה
לאחר קום המדינה, הוסיף ויץ לכהן בתפקידו כמנהל מחלקת הקרקע והייעור, ובשנת 1950 נבחר לדירקטוריון הקרן הקיימת. במסגרת תפקידו עסק בניהול מרבית השטח החקלאי של מדינת ישראל, עמד בראש הוועדה העליונה לקביעת שימושי הקרקע במדינה, עסק בהסדרי קרקעות לשם הכנת משבצות קרקע חקלאיות רציפות להתיישבות הקיימת ולהתיישבות החדשה, עסק ברכישות קרקע נוספות ובהרחבת השטח החקלאי של מדינת ישראל, בעיקר על ידי הכשרת קרקעות באזורי ההר. כן המשיך בייעור הארץ והביא לידי ביטוי את ידיעותיו בתחום זה בספריו.
הוא ביקש, בעיקר ממניעים מדיניים ובטחוניים, לחזק באמצעות ההתיישבות את ריבונות המדינה באזורים שנכבשו מעבר לתוכנית החלוקה, מתוך רצון לבסס את גבולות ישראל שלאחר מלחמת העצמאות. בנוסף לכך, הוא הוזמן לעמוד בראש ועדות שונות שסייעו לממשלה בגיבוש מדיניותה בנוגע לבעיית הפליטים הפלסטינים, כגון ועדת הטרנספר שהוקמה ב-1948, והיה חבר בוועדת השמות הממשלתית.
בראשית שנות השישים היה שותף בהקמת מנהל מקרקעי ישראל, מונה למנהלו הראשון ונטל חלק מרכזי בגיבושה של האמנה שנחתמה בשנת 1961 בין ממשלת ישראל לבין קק"ל על הגדרת מעמדה החדש של הקרן במדינת ישראל. במקביל לכהונתו כמנהל מנהל מקרקעי ישראל, שימש גם כמנהל מחלקת פיתוח קרקע בקק"ל.
מתפקידו במנהל מקרקעי ישראל פרש בשנת 1964 ולאחר כשנתיים פרש גם מהנהלת מחלקת פיתוח קרקע בקרן קיימת לישראל. גם לאחר צאתו לגמלאות המשיך לכהן כחבר בדירקטוריון קק"ל, כממלא מקום יושב הראש שלו ולשמש כיועץ במשימות פיתוח קרקע והתיישבות בהיאחזויות.
בערב סוכות שנת 1972 הלך יוסף ויץ לעולמו כשהוא בן 82.
[עריכה] כתביו
יוסף ויץ נפטר לאחר שהטביע את חותמו על מפת ההתיישבות של מדינת ישראל והותיר אחריו כ – 30 ספרים בנושאים חקלאיים והתיישבותיים. ספריו הביוגרפים המתעדים את תולדות היישוב ואת משנתו: "התנחלותנו בתקופת הסער", "דרכי בהתיישבות", "ההר", "בנתיבי", ששת כרכי "יומני ומכתבי לבנים", "יוסף נחמני איש הגליל" ומאמרים רבים בנושאים חקלאיים –ישוביים בעתונות הפוליטית המקומית ובנושאים מקצועיים בכתבי עת המקצועיים.
