יהדות דרום אפריקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהדות דרום אפריקה היא כיום הקהילה היהודית הגדולה ביבשת אפריקה. זוהי קהילה אשכנזית ברובה, המורכבת בעיקר מיוצאי הרפובליקות הבלטיות במזרח אירופה, והריכוז הגדול בעולם של יהודים יוצאי ליטא.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
ראשוני היהודים הגיעו לדרום אפריקה עם תחילת ההתיישבות האירופית בכף התקווה הטובה, במאה ה-17, והתיישבו במקום שהתפתח להיות העיר קייפטאון. לאורך המאה ה-18 והמאה ה-19 המשיכו להגיע יהודים במספרים קטנים. בסוף המאה ה-19 גברה ההגירה למספרים משמעותיים, בעקבות גילוי מרבצי היהלומים והזהב בעומק המדינה. פוגרומים במזרח אירופה נתנו עידוד רציני להגירה, וקהילות שלמות הגיעו מליטא ולטביה, תנועה שנמשכה עד שנות ה-30 של המאה ה-20.
בשנות משטר האפרטהייד, לאורך כמעט כל המחצית השנייה של המאה ה-20, לא סבלו היהודים מהאפליה והגזענות שכוונו נגד הרוב השחור, והיוו חלק אינטגרלי מהמיעוט הלבן המיוחס. למרות זאת, בלטו יהודים רבים בין ראשי האופוזיציה למשטר. הקהילה, שהגיעה לגודל של 120,000 איש, פרחה ושיגשגה מבחינה תרבותית, כלכלית וחברתית. בשנות ה-70 וה-80 החלו יהודים רבים לעזוב את דרום אפריקה על רקע המתח הבין-גזעי והסנקציות הבינלאומיות שהיו מנת חלקה של המדינה. כ-50,000 יהודים עזבו, אך חלק מהם חזר כשהתייצב המצב, וכן הצטרפו אליהם יורדים מישראל.
[עריכה] הקהילה כיום
היום מונה הקהילה כ-90,000 איש. כ-55,000 יושבים ביוהנסבורג – מרכז הסחר והכלכלה של המדינה, כ-20,0000 בקייפטאון, כ-5,000 בדרבן, והיתר מפוזרים ביתר ערי המדינה.
כצפוי, שיעור היהודים בקרב בעלי המקצועות החופשיים ואנשי ההון גדול לאין שיעור משיעורם היחסי באוכלוסייה, גם בהתחשב בשיעורם בקרב האוכלוסייה הלבנה בלבד.
הקהילה היהודית מגובשת, מאורגנת בקהילות ומוסדות, וברובה חדורה תחושת זהות יהודית וציונית. כ-80% מהם רשומים כחברי קהילה, בעיקר קהילות אורתודוקסיות. נציגותם הרשמית כלפי השלטונות היא "ועד שליחי הקהילות" (Board of Deputies), ופעילה מאוד במדינה גם הפדרציה הציונית (SAZF) וארגונים ציוניים נוספים. עם זאת, מבין היהודים שעזבו את דרום אפריקה, רק מיעוט עלה לישראל, בעוד הרוב היגרו למדינות אחרות דוברות אנגלית – ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ובריטניה.
כמעט כל יהודי דרום אפריקה דוברים אנגלית כשפת אם. הדור המבוגר יותר, שהולך ומתמעט, דובר יידיש. עברית נלמדת בבתי הספר היהודיים ובמסגרות אחרות, שכ-80% מבני הדור הצעיר משתייכים אליהם.
[עריכה] אנטישמיות
בראשית ההתיישבות במאה ה-17 וה-18 הייתה מידה מסוימת של אנטישמיות שהופנתה כלפי היהודים בקרב המתיישבים האפריקאנרים הלבנים, אם כי במידה פחותה משמעותית מזו שסבלו ממנה באירופה. לאחר מלחמת הבורים והכיבוש הבריטי השתנה המצב לטובה, אולי מפני שהאנגלים והאפריקאנרים היו עסוקים מדי בטינה אלה כלפי אלה, ושניהם יחד – כלפי השחורים. בקרב גורמים אפריקאנריים לאומנים שתמכו בנאצים במלחמת העולם השניה (בניגוד לעמדת השלטון, שנלחם לצד בעלות הברית) הייתה אנטישמיות חבויה, שלרוב לא הגיעה לכלל ביטוי מעשי.
הקמת מדינת ישראל, שלאורך שנים הייתה בין ידידותיו היחידות של ממשל המיעוט הלבן, העלתה את קרנם של היהודים במדינה. המפעל הציוני וההתיישבותי, הבריחה מרדיפות באירופה, המאבק בבריטים לעצמאות והבידוד הבינלאומי גרמו לדרום אפריקאים לראות בציונות, ביהודים ובישראל את אחיהם הטבעיים ביותר. העברת השלטון לרוב השחור בשנות ה-90 העלתה חששות של נקמנות מצד השחורים שתתבטא כלפי היהודים. חששות אלה התבדו על רקע האופי הפייסני של חילופי השלטון, ואולי גם משום תמיכתם של יהודים רבים בשחורים בשנות הדיכוי. יחד עם זאת, התחזקותם של גורמים איסלאמיים מאז חילופי השלטון הביאה לכמה תופעות מדאיגות של אנטישמיות איסלאמית, שקשה להפריד בינה לבין אנטי-ציונות.
