טל דבש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טל־דבש – או מָן הוא נוזל דביק מתוק המופרש מכנימות על חלקי הצמח שעליו הן נמצאות.
הכנימות נוהגות למצוץ בעזרת החדק המיוחד שלהן את מוהל הצמחים מתוך צינורות השיפה המובילים סוכרים שנוצרו בתהליך הפוטוסינתזה, אל חלקי הצמח התחתונים. המוהל מכיל ריכוז גבוה מאוד של סוכרים. הכנימה מפרישה את טל הדבש בטפטוף על העלים והפרחים של הצמח, על מנת להיפטר מעודפי הסוכר במוהל שמצצה. הנוזל המופרש הוא בעל תכולת סוכרים גבוהה כשהוא מעורבב באנזימים שמקורם במערכת העיכול של החרק.
בהעדר פריחה, כמו למשל במדינות שאקלימן קר, נוהגות דבורות הדבש לאסוף את טל־הדבש כתחליף לצוף. הדבש המופק מטל־דבש, צבעו כהה וטעמו עז, והוא באיכות ירודה בהשוואה לדבש המופק מצוף. לדבש המיוצר מטל־דבש שמקורו ביערות אורן יש ביקוש במקומות מסוימים באירופה ובתורכיה, בשל האמונה שלדבש זה תכונות מרפא.
לטל הדבש יש מספר תופעות לוואי שליליות. על הנוזל המתוק מתיישבות פטריות העמידות לריכוז הסוכרים הגבוה, והן מייצרות כיסוי של נבגים בצבע שחור על העלה. תופעה זו קרויה "פייחת", והיא מזיקה לצמח מכיוון שכיסוי זה חוסם את אור השמש ומונע לכן את תהליך הפוטוסינתזה, ובנוסף נחסמים פתחי האוויר של הצמח.
נמלים מסוגים אחדים נמשכות לסוכר שמפרישות הכנימות, וכך נוצרים יחסי סימביוזה בין הנמלים הניזונות מטל הדבש שמפרישות הכנימות, ובין הכנימות. הכנימות נהנות מההגנה האגרסיבית של הנמלים המונעות מהאויבים הטבעיים של הכנימות כדוגמת הזחלים של מושית השבע ("פרת משה רבנו") או של זבוב רקום כנף (Chrysoperla rufilabris) מלתקוף את הכנימות. ידועים גם מקרים שבהם נמלים העבירו כנימות מצמח לצמח על מנת ליצור מקורות נוספים של טל דבש, בדומה לרועה המעביר את עדריו מאחו לאחו.
טל־דבש הוא ככל הנראה המן שאכלו בני ישראל במדבר. גם בעלי חיים אחרים ניזונים מפרש מתוק זה.
