טבעו של חתול (משל)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טבעו של חתול הוא שמו של משל חוכמה שנועד, מחד, להאדיר את תבונתו של הרמב"ם[1] על פני מלכים נוכרים, ומאידך, להעצים את תפישת העולם היהודית. הנמשל נושא מסר מהותני בדומה למשל הצפרדע והעקרב.
הרמב"ם חי בעיר פאס שבמרוקו והיה מצוי בקשרי ידידות עם השליט המקומי. זה חיבב את הרמב"ם עד מאוד בשל ידיעותיו הרבות בתורת הרפואה, אולם נהג להתווכח עימו לעיתים קרובות על עיקרי היהדות.
בארמון, כך מסופר, היה חתול שאולף להכין את התה ואף להגישו לאורחים הנכבדים. הכול ראו בכך דבר פלא ורק הרמב"ם נמנע מלהתרשם יתר על המידה. עניין זה הרגיז את השליט, אך לא מצא דרך להעלותו בשיחה עם החכם היהודי המפורסם.
יום אחד קרא השליט כתב יד מאת יהודי בשם "הטבע לא ישונה", והנה רואה הוא בארמונו את החתול שלו מהלך על שתיים, אוחז מגש, מניח עליו את כוסות התה, ומיד עלה חיוך על פניו.
בפגישתו הבאה עם הרמב"ם אמר: אומרים אתם בספריכם כי הטבע לא ישונה. בוא וראה כי אצלי הטבע בהחלט משתנה. השיב לו הרמב"ם: הבה ונראה. מיד הוכנס החתול פנימה לאולם, נושא עימו מגש ופונה אל הרמב"ם כדי שייטול מעימו כוס.
מה עשה הרמב"ם בפגישתם הבאה? הוא צד עכבר והכניס אותו לתוך קופסא קטנה בכיסו. כשנכנס לארמון התיישב ונהנה מן החתול שהביא את מגש התה וטייל על שתיים. בטרם הניח החתול את המגש על השולחן, שחרר הרמב"ם את העכבר. ראה זאת החתול, מיד השמיט את הכלים מידיו, שפך את התה החם על השטיח היקר, והחל לרדוף אחרי העכבר.
אמר הרמב"ם למארחו: כפי שאמרנו, הטבע לא ישונה.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בחלק מהגרסאות מיוחס סיפור המעשה לרבי יהונתן אייבשיץ.
