חוק בדר עופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חלוקת עודפי קולות כמנדטים לכנסת

"חוק בדר עופר", הוא כינוי לשיטת חלוקת עודפי קולות בבחירות לכנסת הנותנת עדיפות למפלגות הגדולות יותר. החוק קרוי על-שם שני חברי הכנסת שיזמו אותו בישראל, יוחנן בדר מגח"ל ואברהם עופר ממפא"י, אך מקורה בשיטה שהציע מתמטיקאי ומשפטן בלגי בשם ויקטור ד'הונד (Victor d'Hondt) בשנת 1878. השיטה נהוגה במדינות נוספות, ובהן צ'ילה, ספרד, פולין, פינלנד ותורכיה.

החוק בישראל הינו בעצם תיקון מס' 5 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], ה'תשכ"ט - 1969, אשר התקבל בכנסת ב-4 באפריל 1973 והופעל לראשונה בבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973.

[עריכה] החוק

תיאור השיטה מופיע בסעיף 81 לחוק הבחירות לכנסת. בתום ספירת הקולות בבחירות לכנסת נקבע מספר הקולות הנחוצים למושב בכנסת (המודד למנדט) באמצעות חלוקת סה"כ הקולות שקיבלו הרשימות שעברו את אחוז החסימה במספר המושבים בכנסת - 120. לאחר מכן מוקצים לכל רשימה מנדטים כמספר השלם המתקבל מחלוקת מספר הקולות שקיבלה במודד למנדט. בסוף תהליך זה נותרים מצד אחד מנדטים שלא הוקצו, ולכל מפלגה יש עודפי קולות - השארית שמעבר מספר המנדטים השלמים שקיבלה. כעת יש להחליט על אופן חלוקת המנדטים שלא הוקצו. הדרך הפשוטה לעשות זאת היא לתת מנדט ראשון למפלגה בעלת העודפים הגדולים ביותר, מנדט שני למפלגה בעלת העודפים הבאים בגודלם, וכך הלאה, עד להקצאת כל המנדטים הפנויים. שיטה זו הייתה נהוגה עד הבחירות לכנסת השביעית.

"חוק בדר עופר" יצר שיטה מורכבת יותר לחלוקת המנדטים שלא הוקצו, שיטה שמבחינה מסוימת היא צודקת יותר, אך למעשה היא מיטיבה עם המפלגות הגדולות. לפי שיטה זו, בחלוקת המנדטים שלא הוקצו מתייחסים לא רק לקולות העודפים של כל מפלגה, אלא לכלל הקולות שקיבלה, ולשם הקצאת מנדט נוסף בודקים מי המפלגה ש"תשלם" תמורתו את המספר הגדול ביותר של קולות, כאשר גובה התשלום מחושב באמצעות חלוקת כלל הקולות שניתנו למפלגה בכלל המושבים שיהיו לה, כולל המושב הנוסף שהקצאתו עומדת על הפרק.

[עריכה] דרך השימוש בחוק

דוגמה תמחיש את ההבדל שבין שתי השיטות. בבחירות נספרו 1,200,000 קולות כשרים, ולכן "מחירו" הבסיסי של כל מנדט הוא 10,000 קולות.
בבחירות השתתפו שלוש מפלגות: א' זכתה ב-901,000 קולות, ב' זכתה ב-203,000 קולות, ג' זכתה ב-96,000 קולות. בהתאם לכך, למפלגה א' ניתנים 90 מנדטים, למפלגה ב' ניתנים 20 מנדטים, ולמפלגה ג' ניתנים 9 מנדטים. נותר מנדט אחד שלא חולק. בשיטה שקדמה ל"חוק בדר עופר", ברור שהמנדט העודף יינתן למפלגה ג', שלה 6,000 קולות עודפים, לעומת 1,000 קולות עודפים למפלגה א' ו-3,000 קולות עודפים למפלגה ב'. בהתאם ל"חוק בדר עופר" יש לבדוק כמה תשלם כל מפלגה תמורת כל מנדט אם תקבל מנדט נוסף:

מפלגה א': 9,901 קולות ( = 901,000 חלקי 91)
מפלגה ב': 9,666 קולות ( = 203,000 חלקי 21)
מפלגה ג': 9,600 קולות ( = 96,000 חלקי 10).

בהתאם לתחשיב זה, המנדט הנוסף יינתן דווקא למפלגה א'.

טבלה מסכמת:
סה"כ: 1,200,000 קולות.
מדד למנדט: 10,000 קולות.

מפלגה	מספר קולות	מספר מנדטים	קולות עודפים	חלוקה בעבר	תשלום לקול	ע"פ באדר-עופר
א'	901,000	90	1,000	90	9,901	91=90+1
ב'	203,000	20	3,000	20	9,666	20
ג'	96,000	9	6,000	10=9+1	9,600	9
סה"כ	1,200,000	119	-	120	-	120

[עריכה] הסכמי עודפים והחוק

בחלוקת המנדטים יש מורכבות נוספת, הנובעת מקיומם של הסכמי עודפים בין מפלגות. כאשר שתי רשימות חותמות ביניהן על הסכם עודפים, מחשבים את המודד עבור שתי הרשימות יחד כאילו היו רשימה אחת, וכך הן מגדילות את סיכוייהן לזכות במנדט נוסף. אם הן מקבלות מנדט נוסף, נערך חישוב נוסף של המודדים של שתי המפלגות בנפרד כדי לקבוע לאיזה מהן יינתן המנדט. למשל, אם בדוגמה לעיל יחתמו מפלגות ב' וג' על הסכם עודפים ביניהן, המודד המשותף שלהן יהיה 9966 קולות (299,000/30), והמנדט הנוסף יינתן למפלגה ב' שיש לה את המודד הגבוה מבין שתיהן. בדרך כלל מפלגה חותמת על הסכם עודפים עם מפלגה הקרובה אליה בעמדותיה, כדי שאם היא לא תזכה במנדט נוסף הוא לפחות יינתן למפלגה מאותו מחנה פוליטי.