חג נבי מוסא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חג נבי מוסא או עיד נבי מוסא הוא חג מוסלמי לזכרו של נבי מוסא (השם הערבי של הדמות התנ"כית משה רבנו) שנחוג כל שנה באביב, בעיקר בקרב ערביי ארץ ישראל. בחג נהרו בהמונותיהם מאמינים מוסלמים מכל הערים הגדולות באזור לקברו של נבי מוסא, שעל פי המסורת המוסלמית נמצא בדרך ליריחו מירושלים, וערכו במתחם הקבר חגיגות והילולים. לחג הייתה גם חשיבות חברתית ופוליטית, ובתקופת היישוב נהפך החג למוקד הפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות (ביניהם מאורעות תר"פ), עד שהמשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל ב-1937. מאז היו נסיונות רבים לחדש את מסורת העלייה ברגל לקבר, אבל החשש שלאומנים פלסטינים ינצלו את החג לשלהב את ההמון למטרות פוליטיות גרם לממשלות הבאות להמשיך ולהגבילן.

תוכן עניינים 1 מקור החג 2 הרקע הדתי של החג 3 חגיגות המוסאם 3.1 מתחם הקבר 3.2 התהלוכה והחגיגות 4 החג כמוקד ערבי לאומני 4.1 מאורעות תר"פ 5 השתלשלות החג מימי המנדט הבריטי ועד היום 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור החג

את החג ככל הנראה יזם המנהיג המוסלמי צלאח א-דין לאחר שניצח את הצלבנים בקרב על ירושלים ב-1187. את החג הקדיש צלאח א-דין לנבי מוסא, ועל המאמינים נצטווה להתאסף בירושלים ומשם לעלות ברגל לקברו של הנביא לתקופה של מספר ימים. ההשערה הרווחת היא שצלאח א-דין יזם את החג משום שלמרות שבחר להמשיך לאפשר לצליינים נוצרים לבקר את האתרים הקדושים להם בירושלים במשך חג הפסחא גם לאחר שכבש את העיר, הוא חשש שהם ינצלו את ההזדמנות ליצור מהומות או לכבוש חזרה את העיר, ולכן רצה שיהיה המון מוסלמי באזור לעת צרה. הסבר זה גם מתיישב עם העובדה שלמרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוכסית: החג מתחיל ביום השישי שלפני יום שישי הטוב של חג הפסחא. על פי תזמון זה, ההמון המוסלמי היה אמור לחזור ממתחם הקבר לירושלים בדיוק שהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא. עם זאת, ראוי לציין שלהשערה זו אין עדות מבוססת.[1]

[עריכה] הרקע הדתי של החג

באם צלאח א-דין יצר את החג כעילה לאסוף המון מוסלמי כנגד עולי רגל נוצרים, נשאלת השאלה מדוע הקדיש את החג דווקא לנביא יהודי, משה, ומאין נקבע שמשה נקבר בדרך בין ירושלים ויריחו?

למרות שמשה היה נביא יהודי, כמו דמויות יהודיות אחרות מהתנ"ך הוא מוזכר בפרוש בקוראן, בו הוא מופיע תחת השם הערבי "מוסא". באיסלם נהוג שכל אדם שאלוהים מתגלה לו הינו נביא, ונהוג לחלוק לו כבוד אפילו אם אינו מוסלמי. מכך, אין שום דבר תמוה בעובדה שמוסלמים יבחרו להקדיש חג לדמות יהודית. נהפוך הוא, למשה חשיבות רבה באיסלם. מלבד מוחמד, מוסא הוא הנביא המוזכר ביותר בקוראן, ורוב פרטי סיפורו של משה שמופיעים בתנ"ך מופיעים גם בקוראן, החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. אחת מהפרשנויות הנפוצות באיסלם היא שמוסא היה סולל דרכו של מוחמד, שגם אליו נגלה אללה וכמו משה היה עבדו הנאמן ועשה כמצוותיו, ומכך טבעי לכבד אותו בחג. יתכן שקישור החג בנבי מוסא נבע מקירבת מועד החג לחג הפסח היהודי שבו הוציא משה את בני ישראל ממצרים, ארוע שכאמור מוזכר בקוראן.

השאלה היותר מורכבת היא מקור האמונה על מקום קבורתו. בתנ"ך כתוב במפורש שמשה לא נכנס לארץ ישראל אלא נפטר בארץ מואב ושם נקבר במקום לא ידוע, ככתוב: "ויאמר יהוה אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך, אתננה; הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבר. וימת שם משה עבד-יהוה, בארץ מואב--על-פי יהוה. ויקבר אתו בגי בארץ מואב, מול בית פעור; ולא-ידע איש את-קברתו, עד היום הזה." (דברים ל"ד, ד-ו) לעומת זאת, הקוראן לא מדבר על מותו של משה או מקום קבורתו. מכך הטענה שקברו של משה נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל אינה סותרת את הקוראן. מיקום הקבר אינו מסתמך על מקור דתי כלשהו, ועל פי גרסאות מסוימות מקום קבורתו של הנביא נתגלה לצלאח א-דין בחלום, והוא זה שבנה מצבת זכרון במקום.[2] אם כן, סביר להניח שצלאח א-דין בחר את המקום בגלל קירבתו לירושלים.

לחג גם ניתן הסבר עממי הכרוך בפן הדתי של החג, ושמתואר בספר "נקמת האבות" של יצחק שמי. בספר, שחלק מעלילתו מתרחש על רקע החג, מסביר שמי ש"אללה, ברצותו לפייס את בחירו ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאירהו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו." מכך מתגלה עילה דתית לצורך בעלייה המונית לקבר מדי שנה.

[עריכה] חגיגות המוסאם

כפי שכבר הוזכר לעיל, החג נסוב סביב ה"מוסאם", שפרושו עלייה המונית לקבר. כל אחת מהערים הגדולות נהגה לשלוח משלחת משלה לחג, ולכל משלחת היה את הדגל שלה שנישא בגאווה על ידי מנהיגה. רוב המשתתפים באו משכם, חברון, ירושלים, ויריחו, אולם היו גם בדווים שהגיעו מהנגב וגם עולי רגל שהגיעו מיפו וחיפה.[3] המשלחות התאספו קודם בירושלים, שם התפללו העולים במסגד אל אקצה, ומשם החלו במסע למסגד שבו שכן הקבר.

[עריכה] מתחם הקבר

הקבר נמצא בלב מדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרח לירושלים. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים (אבן ביטומנית) בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול. צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הממלוך בייברס בשנת 1269, כפי שניתן להסיק מהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד. את האחריות על המסגד הפקיד בייברס בידי משפחת אל-חוסייני המיוחסת, והם אלו שארגנו את התהלוכות מדי שנה וסיפקו אוכל לחוגגים.

במשך הזמן, נוספו למסגד עוד אגפים בכדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מדי שנה, וגם הוסף בית קברות גדול מחוץ לחומות המסגד שבו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החג ומכובדים שביקשו להיקבר ליד המתחם. משכן הקבר בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפואר בעל עשרות כיפות לבנות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה שבה יכלו עולי הרגל להתמקם במשך החג (ראו תמונות נוספות של מתחם הקבר כאן וכאן). במתחם כ-120 חדרים, והוא משתרע על כ-5,000 מטר מרובע.

[עריכה] התהלוכה והחגיגות

לקראת החג, החלו עולי הרגל מהערים הגדולות לצאת למסע לקראת ירושלים. פשוטי העם הלכו ברגל, בעוד שהאפנדים רכבו על סוסים (ונשותיהים ומשפחתם בכלל הובלו למתחם הקבר מבעוד מועד). כבר בשלב זה החלו החגיגות: בדרך נהגו לעצור בתחנות שונות, בפרט בקברי צדיקים, ושם לפרוץ בשירה ומחול דרווישים, בלווי תופים וחלילים. כשהגיעו לירושלים, התמקמו עולי הרגל במחנות על פי מקום מוצאם. בשיאו, מפקד עולי הרגל הגיע לאלפים. בבוקר יום שישי התקבצו ההמונים ברחבת הר הבית לתפילות הבוקר, ומשם יצא הקהל לכיוון הקבר, חלקו ברגל, חלקו ברכיבה, ולימים חלקו גם במכוניות ומשאיות. מכיוון שירושלים הייתה חלק אינטגרלי מהחג, לפעמים נקרא המואסם "חאג' אל קודס" על שמה.[4]

במשך ימי החג הקימו העולים מחנות סביב הקבר והעבירו את הזמן בפולחנים דתיים, ריקודים וחגיגות, סעודות, ארועים מיוחדים, ושיחות חולין. מכיוון שלחג התכנסו עולי רגל מכל רחבי הארץ, הייתה זו הזדמנות להחליף מידע ולשמור על קשר עם קרובים רחוקים. לאווירה החגיגית הצטרפו גם רוכלים על רחבת המסגד בו שוכן הקבר שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול.

אחד מהארועים הפופולרים בחג היו מרוצי סוסים שנערכו מחוץ למתחם הקבר. יש הסוברים שתחרויות אלו הן זכר עוד מימי צלאח א-דין, בהם נהגו פרשים ערבים להצרף לתהלוכה ולהפגין כוח כמול קהל הצליינים הנוצרים שפקדו את ירושלים במפגן אימונים.[5] בספרו "נקמת האבות" תאר יצחק שמי אחד מהמרוצים האלו:

בגמרו את הכנותיו שלף את סיפו, ונתן אות לרוכבים להתחיל במרוץ הסוסים. לחצו אלה ברגליהם את סוסיהם, הרעישום בכידונים שנופפו ממעל להם והשתרעו אלה לקראת אלה במרוצה שוטפת ובשאגות קרב פראיות. בהיזהרם לבל יעברו את הגבול, התאמצו לפגוע בראשי המתחרים של הצד שכנגד בכידונים אשר בידיהם, ובהתקרבם, שחו ויורידו כולם את ראשם בבת-אחת, משכו במתגי סוסיהם ויסוגו אחור; התקדמו שוב בצריחה כדי לחזור ולהירתע. שבו על עקבם ועמדו עמידה זועמת כשהם נושמים בחזקה, פניהם לאופק וכידוניהם על כתפם.

בתום ימי החג חזר ההמון לירושלים, בצהרי יום חמישי הקדוש על פי הכנסייה האורתודוכסית (היום שלפני יום שישי הטוב). לאחר מצעד בחוצות העיר, התפזרו המשלחות בחזרה מאין שבאו.

[עריכה] החג כמוקד ערבי לאומני

עם התעוררות תנועות לאומניות בקרב ערביי ארץ ישראל בתחילת שנות המאה ה-20, התפתח לחג נבי מוסא פן לאומני. מכיוון שבחג התכנסו תושבי האזור, החג תרם ליצור זהות משותפת לבני ערים וכפרים שלרוב היו מנותקים אחד מהשני. מנהיגים לאומנים פלסטינים, בפרט החאג' אמין אל חוסייני (אחיינו של ראש עיריית ירושלים ולימים המופתי של ירושלים), ניצלו עובדה זאת להתסיס את קהילת ערביי ארץ ישראל כנגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית.

מהר מאוד החל החג ללבוש ממדים אנטישמיים, שגלשו לבסוף לאלימות. לאור הרקע המשוער של החג, תמיד היה לחג פן מיליטנטי. רבים בקהל היו חמושים, ובשנים קודמות נהגו להטיל אימה על קהילות נוצריות שנקרו בדרכן. גם מתיחות בין המשלחות השונות לפעמים הסתיימה בדמים: כדוגמה, יצחק שמי ביסס את ספרו "נקמת האבות" על ארוע משנות ה-1900 המוקדמות בהן מריבה על דגל של אחת המשלחות הסתיימה במותם של מנהיג משלחת עולי הרגל של שכם ושניים מעוזריו ושני חברי המשלחת החברונית.

יונה סוקולובסקי תאר כך איך עוד בשלבים מוקדמים מצאו תושביה היהודים של ירושלים כמטרתם של ההמון החוזר ממתחם הקבר: "אחר התפילה והריקודים ברחבה שלפני המסגד החל ההמון לשוב לירושלים ברגל. הראשונים הגיעו לירושלים בשעות אחר הצהרים המאוחרות. הם היו נתונים באקסטזה דתית, מלוהטים ומסונוורים. בראשם היה דרוויש לבוש בגד לבן, מנופף חרב גדולה מעל ראשו ומחולל תוך נפנוף החרב לכל עבר. התהלוכה הייתה נכנסת לירושלים בעד שער האריות ומגיעה עד לצומת עם רחוב הגיא. שם היה הדרוויש מחולל והקהל שהתאסף סביבו סתם את המעבר בסמטה. יהודים שעשו דרכם אל הכותל באותה שעה מצאו עצמם נדחקים על-ידי ההמון לעבר חרבו המתנופפת של הדרוויש. לרוב היו נחלצים משם בפצעים קלים ובגדים מושחתים." [6]

בספרם "המרדף אחרי הנסיך האדום" מביאים מיכאל בר-זוהר ואיתן הבר תאור נוסף של האווירה האנטישמית שאפפה את החג בתקופה זו: "רוח המדבר שעלתה מעמק יריחו טלטלה את הדגלים, והם נראו מרחוק כגליו של ים סוער. בסוף הטור צעדו אלפי ערבים, נופפו בסכינים, חרבות ואלות וקראו בהתלהבות ובקצב: "ביסמילה!" ("בשם אללה"), "א-דואלה מענא!" ("הממשלה איתנו"), "אל יהוד כילבנה!" ("היהודים הם כלבינו")."

[עריכה] מאורעות תר"פ

ערך מורחב – מאורעות תר"פ

ב-1920 נפל הגורל שחגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו זמן. באותה שנה התסיסו אמין אל חוסייני ועורך העיתון ערף-אל-ערף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות "אדבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. בהעדר יחידות הצבא הבריטי, שיצאו את העיר כמה ימים לפני כן, נותר לתושבים היהודים להגן על עצמם. אמנם הם ציפו למהומות, ומבעוד מועד ארגן זאב ז'בוטינסקי שומרים, אך עדיין נהרגו שישה יהודים ונפצעו בסביבות מאתיים. בעקבות המהומות, ששככו רק כעבור ארבעה ימים, נאסרו זאב ז'בוטינסקי וכמה פעילי בית"ר על ידי הבריטים והואשמו שהם גרמו למהומות בכך שנשתלו בקהל וניסו לגנוב את הדגלים של עולי הרגל.

[עריכה] השתלשלות החג מימי המנדט הבריטי ועד היום

ב-1937, כשנה לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול להפסיק את העלייה היהודית לארץ ישראל, אסר השלטון הבריטי על עליית הרגל המסורתית, מחשש שהחג יצית עוד מהומות. איסור זה המשיך עד אחרי מלחמת השחרור, כשעבר מתחם הקבר לממלכת ירדן. בגלל המתיחות שנוצרה עקב ההגירה של פליטים פלסטינים לתחומה של ירדן, המשטר ההאשמי לא שש לחגיגות אלו. לאחר שנרצח המלך עבדאללה הראשון על ידי מתנקשים פלסטינים שהיו בקשר עם חאג' אמין אל חוסייני, אסרו הירדנים על ההתקהלות הגדולה בהר הבית בתחילת החג, והיקף החגיגות הוגבל למתחם הקבר.[7] לאחר מלחמת ששת הימים, כשהר הבית ומתחם קבר נבי מוסא עברו לידי ישראל, נמשך האיסור על מנהג העלייה. המוסאם הראשון שהותר היה 50 שנה לאחר האיסור הבריטי, בשנת 1987, ואורגן על ידי הווקף המוסלמי בירושלים. כ-50,000 עולי רגל השתתפו. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף אותה שנה, בוטלו שוב החגיגות. נסיון נוסף לקיים את מצוות החג נעשה ב-1997, אך הוא היה מצומצם והגבלות על תנועת תושבי הגדה הגבילה את מספר המשתתפים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מידע על החג ומתחם הקבר ב-www.jericho-city.org (באנגלית)
• אמה בולטנסקי, The Sanctuary of Nabi Musa, השבוע בפלסטין (מאמר באנגלית)
• יונה סוקולובסקי, חגים מן העבר באתר nfc