ז'אק בנין בוסואה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אק בנין בוסואה (בצרפתית: Jacques Bénigne Bossuet; חי 27 בספטמבר 1627 - 12 באפריל 1704), תאולוג ומטיף צרפתי, היה חבר באקדמיה הצרפתית.
[עריכה] חייו
בוסואה נולד ב-27 בספטמבר 1627 לאב שהיה פרקליט בפרלמנט (בית הדין המחוזי) של העיר דיז'ון שבחבל בורגון בצרפת. הוריו החליטו להקדישו לכמורה והוא למד בקולג' של הישועים בדיז'ון. בהיותו בן שלוש עשרה שנה אביו נתמנה לפרקליט בפרלמנט של העיר מץ שבחבל לורן, ובוסואה הצעיר הפך לפרח כמורה בקתדרלה של מץ.
ב-1642 עבר לפריז ולמד שם פילוסופיה ותאולוגיה. ב-1648 שב למץ ובשנה שלאחריה הוסמך שם לכומר. ב-1657 נשא דרשה בפני אן מאוסטריה, אמו של לואי הארבעה עשר מלך צרפת, ששכנעה את המלך להזמין את בוסואה לפריז. עד מהרה הפך בוסואה למטיף העיקרי בבתי התפילה של חצר המלכות הצרפתי. ב-1662 נשא בארמון הלובר את דרשתו המפורסמת "על חובתם של מלכים". בדרשותיו פנה לפעמים אל המלך ודרש ממנו לחדול ממעשי האהבים שלו ולשוב לאשתו. הוא הפך למורה המוסר של גבירות החצר ובהן הנרייטה אן הדוכסית מאורליאן, מאדאם דה לונגוויל ומדמוזל דה מונפסייה.
בוסואה היה במיטבו כאשר נשא הספדים. ב-1667 נשא הספד על מותה של אן מאוסטריה, וב- 1669 הספיד את הנרייטה מריה, אלמנתו של צ'ארלס הראשון ואמו של צ'ארלס השני מלכי אנגליה, שהייתה צרפתיה קתולית. ב- 1670 נתמנה למורה פרטי של בנו החוקי היחיד של המלך לואי הארבעה עשר. ב-1671 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית. ב-1677 פרסם את חיבורו "מחקר על הכרת האל והכרת עצמך". ב-1679 כתב את "מאמרים על ההיסטוריה האוניברסאלית" ואת "פוליטיקה ברוח הכתבים הקדושים". ב-1688כתב את ספרו "היסטוריה של התמורות בכנסיות הפרוטסטנטיות" שבו תקף את הכפירה הפרוטסטנטית. הוא קיווה להחזיר את כל ממלכות אירופה המערבית לחיק הכנסייה הרומית-קתולית, ובמשך שנים עמד בקשרים עם הפילוסוף הגרמני לייבניץ ששאף לאחד את העולם הנוצרי.
בוסואה נפטר בשנת 1704 לאחר שלקה במחלת אבנים בכליות.
[עריכה] משנתו התאולוגית
בוסואה הגן על המונרכיה האבסולוטית ועל זכותם הקדושה של מלכים. לדעתו, מי שמתנגד לכוחו של המלך מתנגד לצו של אלוהים. כל המאורעות הגדולים בהיסטוריה הם חלק מתוכניתו הקדושה של האל. המוח האנושי זקוק לסמכות כדי להיות שָלֵו, וחופש המחשבה יכול להרוס את שלוות הנפש. החברה האנושית זקוקה לסמכות כדי לשמור על חוקי המוסר; הכפירה היא בגידה בחברה, במדינה ובכנסייה. אלה החושבים כי על הנסיך להימנע מלעשות שימוש בכוח כדי לכפות את הדת הקתולית אשמים בטעות גדולה. סמכות דתית בלבד מסוגלת להבטיח את קיום המוסר ואת יציבות המדינה ולחזק את רוח האדם כנגד המבוכה, השכול והמוות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ז'אק בנין בוסואה |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ז'אק בנין בוסואה |
