ז'אן לאן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן לאן, הדוכס דה מונטבלו (11 באפריל 1769 - 31 במאי 1809) מרשל צרפת. איש צבא צרפתי בתקופתו של נפוליון בונפרטה.
לאן נולד בעיירה לקטור בדרום מערב צרפת כבנו של מנהל אורווה, ועבר הכשרה כצבעי בדים. חינוכו היה מועט, אך הוא הצטיין בספורט ובשנת 1892 נבחר בזכות תכונותיו הגופניות לשמש כמפקד גדוד המתנדבים במחוזו, אליהם הצטרף כאשר פרצה המלחמה בין ספרד והרפובליקה הצרפתית. הוא שירת במערכה בפירנאים בשנים 1793 ו־1794, והגיע לדרגת מפקד בריגדה. בשנת 1795 הביאו השינויים הפוליטיים בעקבות מותו של רובספייר בגיליוטינה להדחתו מתפקידו.
לאן התגייס כחייל פשוט לצבאו של נפוליון במערכה באיטליה בשנת 1796 ועלה בסולם הדרגות והגיע לדרגת מפקד בריגדה עם סיום המערכה. בכל קרב הצטיין, ואף נפצע בקרב ארקולה. הוא נבחר על ידי נפוליון ללוותו במסעו למצרים. לאן היה מפקדה של אחת מארבע הדיביזיות שיצאו בפברואר 1799 ממצרים לארץ ישראל במהלך מסע נפוליון בארץ ישראל, והצטיין במיוחד במהלך הנסיגה בחודש מאי 1799. עם שובו של נפוליון לצרפת, באוקטובר 1799 שב עמו לאן, וסייע לו במהפכת השמונה עשר בברימאר, בה הכריז נפוליון על עצמו כשליטה היחיד של צרפת. הוא מונה למפקד דיביזיה ולמפקד "המשמר הקונסולרי". במהלך חציית הרי האלפים בשנת 1800 הצטיין לאן, והיה אחד הגורמים העיקריים לנצחון על האוסטרים בקרב מונטבלו. כן נשאה הדיביזיה של לאן בעול המתקפה העיקרית בקרב מרנגו (14 ביוני 1800) אשר שבר את הכוחות האוסטרים והותיר את כל צפון איטליה בידי צרפת.
ב־1801 נשלח לאן על ידי נפוליון כשגריר לפורטוגל. הדעות חלוקות בדבר הצטיינותו בתפקיד זה. עובדה היא שנפוליון לא השתמש בו שוב למשרה דיפלומטית לאחר מכן. לאחר הכרזת נפוליון לקיסר, בשנת 1804 הועלה לאן לדגרת מרשל וקיבל את הפיקוד על האגף השמאלי של החילות הצרפתיים בקרב אוסטרליץ (2 בדצמבר 1805). בשנים 1806 ו־1807 היה לאן בשיא כושרו הצבאי, ופיקד בהצטיינות על כוחותיו במערכה בפרוסיה ורוסיה, בקרב יינה (14 באוקטובר 1807) ובקרב פרידלנד (14 ביוני 1807).
בשנת 1808 נשלח לאן לספרד וניתן לו צבא, באמצעותו נצח את כוחותיו המקומיים של פרנסיסקו קסטניוס בטודלה ב22 בנובמבר. בינואר 1809 נשלח לכבוש את סרגוסה, וב־21 בפברואר כבש את העיר לאחר שמגיניה ניהלו קרב הגנה עיקש במיוחד. לאחר השגים אלו קיבל מנפוליון את התואר "הדוכס דה מונטבלו" ובשנת 1809 ניתן לו פיקוד על הכוחות הקדמיים במערכה על וינה. הוא הוביל את כוחותיו בחציית נהר הדנובה, וביחד עם המרשל אנדרה מאסנה נשא בעול המערכה בקרב אספרן אסלינג. ב־22 במאי נאלץ לסגת. במהלך הנסיגה לא שינה מהרגלו להיות חשוף לאש האויב, ונפצע פצעי מוות. הוא נלקח לוינה ושם מת ב31 במאי. במהלך מסעו האחרון לוינה, כשהוא פצוע, נפגש עם נפוליון החש אל החזית. סופר כי לאן הגוסס נזף בנפוליון בשל שאיפותיו הקיסריות והאימפריאליות, אך לכך אין כל אישוש פרט לעובדה שלאן היה אחד מן הישירים והבוטים בכל המרשלים של נפוליון. הוא היה אחד האנשים היחידים להם חש נפוליון רגש אמיתי של חיבה, ובפגישתם האחרונה נתן נפוליון פורקן לרגשות הצער והיגון, אף במהלך המערכה. בנו הבכור הוכתר על ידי המלך לואי ה-18 בתואר האצולה הרם "פר של צרפת"
לאן נחשב ביחד עם דאבו ומאסנה כאחד מבין המוכשרים שבמצביאי נפוליון, וכאיש שהטמיע בצורה הטובה ביותר את דרכו של נפוליון בעשיית מלחמה. הוא נשלח תמיד אל המקומות בהם היה דרוש אדם בעל תעוזה ונחישות, ובמיוחד כאשר נפוליון נזקק למפקד בעל אומץ ויכולת להקרבה עצמית. כוחותיו של לאן בפרידלנד ובאספרן מילאו את התפקיד אותו מילאו כוחותיו של דאבו באוסטרליץ ובאאורשטדט. את הערכתו של נפוליון למפקדיו ניתן לבחון לפי התדירות בה השתמש בהם לתפקיד זה של חוד החנית המסתער וסופג את המהלומה בטרם יגיע הכוח העיקרי וינחית את המכה המהממת על האויב. מפקדים בעלי יכולת בינונית כסולט או מקדונלד מעולם לא זכו למלא תפקיד זה, הם נותרו תחת פיקודו של נפוליון עצמו בכוח העיקרי. את תפקיד כוח הריכוך המבלה באופן עצמאי שעות או ימים במיעוט של שניים או שלושה לאחד כנגד האויב, בטרם יגיע הכוח העיקרי, נתן נפוליון למפקדים עליהם סמך כלאן. במילותיו של נפוליון, הוא מצא את לן כננס, ואיבד אותו כענק.
