התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| היסטוריה של ארץ ישראל |
|
|
| לוח התקופות בארץ ישראל |
התקופה ההלניסטית בארץ ישראל היא תקופה בתולדות ארץ ישראל, המתחילה החל מכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, ועד לפרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. עם זאת, נהוג לכלול בתחומי תקופה זאת גם את התקופה החשמונאית (160-63 לפנה"ס), שבה הייתה ההשפעה ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה מורגשת לא פחות מן התקופה בה היו שליטיה זרים.
התקופה ההלניסטית מתחילה עם סיום הכיבוש הפרסי בארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון וממשיכה עם מאבקי הכוח על השליטה בארץ בין יורשיו השונים. החל מבית תלמי ששלט החל מ־301 לפנה"ס על ארץ ישראל ועד להשתלטות בית סלאוקוס על ארץ ישראל ב־200 לפנה"ס. מרד החשמונאים והתפוררות הממלכה הסלאוקית הביא להקמת מדינה יהודית עצמאית במידה מה בתחומי ארץ ישראל, כל זאת עד לתחילת השלטון הרומאי על ארץ ישראל.
כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לחילופי תרבויות באזור. התרבות ההלניסטית החלה משתרשת בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות רק באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד ההממלכה החשמונאית החל תהליך מואץ של התיוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] הכיבוש בידי אלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול מלך מוקדון יצא למסע כיבושים באימפריה הפרסית. לאחר הניצחון על הפרסים בקרב גרניקוס ובקרב איסוס בשנת 333 לפנה"ס, הגיע לפיניקיה והטיל מצור על העיר צור. לאחר כיבושה של צור, המשיך במקביל לחוף הים התיכון לכיוון מצרים, תוך כדי שהוא נעצר בעזה וכובש אותה לאחר מצור בן 3 חודשים. לאחר מכן המשיך למצרים. מלבד עזה, אף עיר אחרת לא התנגדה לו, והוא כבש את ארץ ישראל ומצרים בשנת 332 לפנה"ס. קיימת מסורת של ביקור אלכסנדר בירושלים ובבית המקדש, אך כנראה שהאירוע לא התרחש. היהודים נשארו אדישים לשינוי השלטון - לא התמרדו בפרסים ולא הגישו עזרה ליוונים.
[עריכה] האימפריה התלמאית
לאחר מות אלכסנדר פרצו מלחמות הדיאדוכים בין יורשיו. מריבות עזות ניטשו בעיקר בין בית סלאוקוס שמרכזו בסוריה לבין בית תלמי המצרי. בשנת 301 לפנה"ס השתלט תלמי הראשון על יהודה לתקופה של כמאה שנה.
בית תלמי ביקש לנצל את היתרונות הכלכליים של יהודה, ובעיקר את השליטה על סחר הבשמים שעבר מהודו לעזה וכן מוצרים כמו תבואה, שמן, אספלט ואפרסמון. כן חשוב היה לבית תלמי להשתלט על נמלי מישור החוף ופויניקיה, הן מן הטעם הכלכלי (סחר ימי) והן מן הטעם הצבאי: בסיסי נמל שמהם ניתן להפעיל כוח ימי נגד ממלכת בית סלאוקוס.
[עריכה] המקורות
על קורות יהודה במשך מאה שנות הכיבוש התלמי אנו למדים מאוצר הספרות החיצונית היהודית, מכתבי יוסף בן מתתיהו, אך במיוחד משפע הפפירוסים של זנון (פקידו של אפולוניוס, האחראי למשק הכספים ולכלכלה המצרית בימי המלך תלמי השני, פילדלפוס), שנכתבו באמצע המאה השלישית לפנה"ס.
מהמקורות ידוע כי "סוריה ופויניקיה" נחשבו ליחידה גאוגרפית ומנהלתית אחת, שכללה את יהודה, דרום סוריה וערי החוף, והיא סרה למרותו של נציב מצרי שישב באלכסנדריה.
[עריכה] האוטונומיה ביהודה
ליהודה ניתנה אוטונומיה, שעיקרה - הכרה בפריבלגיות שניתנו ליהודים על ידי הפרסים ועל ידי אלכסנדר הגדול עצמו.
- התרבות היהודית - מגילת הזכויות כללה את הזכות שניתנת ליהודים לחיות על פי "חוקי האבות", וזאת כתוצאה מן העובדה שיהודה הוגדרה על ידי המצרים כ"אתנוס" (יחידה גיאוגרפית ומדינית) בתוך "סוריה ופויניקיה".
- ההנהגה היהודית - המצרים הכירו גם במעמדה ההנהגתי של הכהונה הגדולה ומועצת הזקנים ("גירוסיה"), שהשתתפה יחד עם הכהונה בהנהגה המדינית ושימשה כגוף מחוקק עליון. מועצה זו הורכבה מכוהנים, מראשי בתי אב ומסופרים, ובראשם עמד הכהן הגדול. הכהן הגדול שימש כל חייו במשרתו, ובמותו עברה המשרה לבנו אחריו. הוא שימש נציג העם בפני המלכות (במקרה זה, בית תלמי) והיה אחראי לגביית מסי המלכות ביהודה.
[עריכה] הסייגים לאוטונומיה
האוטונומיה של יהודה הייתה מוגבלת על פי הנתונים הבאים:
- ראשית - היא התחייבה להעלות מסים למלכות.
- שנית - נמנעה ממנה הזכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית.
- שלישית - היא נשלטה על ידי התלמאים-המצרים באמצעותו של נציב ("סטרטגוס"), אשר פיקד על כוחות הצבא המצריים באזור.
- רביעית - המצרים הקימו ביהודה מושבות צבאיות וחילות מצב למלא משימות בטחוניות, כמשען וכביטוי לאבדן ריבונותה של יהודה. יצוין שחיל מצב התבצר במצודת החקרא - מצודה מצפון-מערב להר הבית, משם יכול היה לפקח על הנעשה בעיר, מעין ה"עיניים" של הנציב והמלך המצרי.
[עריכה] החלוקה למחוזות
המצרים, מטעמי נוחיות ויעילות, פיצלו את שטח שלטונם ("סוריה ופויניקיה") ליחידות משנה. כל אחת נקראה "היפרכיה", כמו אדום או שומרון, וכל "היפרכיה" התפצלה למספר אזורים שכל אחד נקרא "נומוס" או "טופרכיה", ונשלטו על ידי "אויקונומוס" - האחראי לגביית המסים. השלטון התלמאי, התבסס איפוא על הפעלת ביורוקרטיה (מערכת פקידות), על השלטת מונופול על ענפי כלכלה חשובים (כמו מלח ובשמים), על שליטה מלכותית על נכסים חקלאיים מרובים, ומתוך כך הפכו איכרים לחוכרי אדמת המלך וכן נשענו על ערי הפוליס.
בתקופת שלטון בית תלמי התארגנו כמה ערים כערי פוליס כמו פטולמאיס (עכו), פילדלפיה (רבת עמון), פילוטריה (בית ירח) ושרשרת ערים לאורך חוף הים התיכון, ואף בעומק הארץ כמו מרישה ובית גוברין.
[עריכה] תלמי השלישי
בימי תלמי השלישי "אורגטס" השתבשו כנראה היחסים בין היהודים לבין התלמיים. אפשר שגרם לכך נטל המסים שהכביד עליהם, או הפיתויים המרובים שבאו מכיוון מלכי בית סלאוקוס, שבקשו למשוך את היהודים לצידם. יצוין כי באותם הימים, המחצית השנייה של המאה השלישית לפנה"ס, התחוללה המלחמה הסורית השלישית בין בית תלמי לבין בית סלאוקוס. את המצב המסובך והמורכב הזה ביקש לנצל, ממניעים פוליטיים ואישיים, חוניו השני, הכהן הגדול בירושלים, שתמך בבית סלאוקוס והאמין כי בית תלמי ינגף לפני בית סלאוקוס וסרב להעלות את כספי המסים למלך תלמי השלישי וסיכן בכך את מעמדה של יהודה. תלמי השלישי שיגר בתגובה ליהודה נציג מטעמו שדרש את תשלום המסים באופן מידי, ולא, יחולקו אדמות יהודה בין שרי המלך המצרי.
[עריכה] יוסף בן טוביה
- ערך מורחב – יוסף בן טוביה
מצב זה, של התקררות היחסים בין יהודה למצרים, נוצל על ידי בן אחותו של הכהן הגדול, יוסף בן טוביה, פיקח ונמרץ, שהבין כי יוכל לנצל את המצב לתועלתו. ראוי לציין כי יוסף היה בן למשפחה עשירה ומיוחסת, בית טוביה, בעלת אחוזות שהתגוררה בעבר הירדן, והתנגדה בזמנה להנהגת נחמיה. בהיוודע דבר נצחונם המזהיר של התלמיים על בית סלאוקוס, כינס יוסף בן טוביה את אספת העם בירושלים וממנה קבל ייפוי כוח להגיע משמה לאלכסנדריה ולפייס את המלך הרוגז. יצוין כי תפקיד הייצוג של יהודה כלפי המלכות, שהיה מסור לכהן הגדול עבר, בהסכמת העם, לידי יוסף בן טוביה. במתנות ובדברי חנופה עלה בידי יוסף בן טוביה לקנות את לב שליחו של תלמי השלישי, וכך סלל לעצמו דרך לחצר המלך במצרים. יוסף הצליח לקנות את לב המלך, כשהוא מבטיח לו להכפיל את מכסת המסים של יהודה, אם תימסר לידיו חכירת המסים של "סוריה ופויניקיה", שיהודה שייכת להן. המלך נעתר לבקשתו ואף צייד אותו באלפיים לוחמים כדי שיוכל לגבות את המסים ללא התנגדות, וכך אכן קרה, ולא בלי גביה מתאכזרת. במשך עשרים ושתים שנה היה יוסף בן טוביה חוכר מסי המלך, והמכה שניחתה על הכהונה הגדולה במישור האישי ובמישור הממלכתי הייתה קשה. התוצאות בהמשך, בדבר המריבה בין שני הכוחות, הזיקה מאוד ליהודה.
[עריכה] האימפריה הסלאוקית
בשנת 200 לפנה"ס, במהלך המלחמה הסורית החמישית, הכה אנטיוכוס השלישי, המלך השישי מבית סלאוקוס, את צבאות בית תלמי בקרב ליד פניאס (בניאס), ומאז ניתנה יהודה תחת שלטון הממלכה הסלאוקית. ממלכה זו, בשונה מבית תלמי, הייתה מורכבת מפסיפס של עמים ואתנוסים, והתבססה ונשענה היטב על ערי הפוליס ההלניסטיות.
[עריכה] אנטיוכוס השלישי ומגילת הזכויות ליהודים
אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה ב־198 לפנה"ס (יצוין כי מגילת הזכויות המופיעה אצל יוסף בן מתתיהו מאושרת, ולפחות חלקה, מן המימצא הארכאולוגי, "כתובת חפציבה" שבעמק יזרעאל המזרחי, וכן משרידי כתובת יוונית מבית המקדש, שנמצאה ליד שער האריות).
מהלך זה נבע מרצונו לחזק את יהודה כגורם נאמן ויציב בגבול העימות עם בית תלמי המצרי וכגמול על השותפות המיוחדת שנוצרה בירושלים, ערב כיבושה בידי הסלאוקים, בין יוסף בן טוביה לבין שמעון הכהן הגדול, שותפות שסייעה לגרש את חיל המצב המצרי שחנה ב"מצודת החקרא" (המצודה שמצפון-מערב למקדש), שסיפק ציוד ומזון ללוחמי אנטיוכוס ולפילי המלחמה של המלך.
מגילת הזכויות העניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. הכהנים שעסקו בתפקידי שיפוט נמנו עם שכבה סגורה - משפחת בית צדוק. הללו שרתו במקדש במשמרות, על-פי חלוקה לכ"ד בתי אב, ופרנסתם הייתה על הציבור.
[עריכה] הירידה במעמדם של בית טוביה
חיזוק הכהנים היה בבחינת "טריק" סלאוקי, שמטרתו הייתה לגמד כוחות מתחרים "חילוניים". במשפחת בית טוביה רבו המתחים הפנימיים. הורקנוס, בנו של יוסף בן טוביה, נהנה מחסדם של התלמיים, לאחר שתלמי הרביעי, "פילופטור", הביס את אנטיוכוס השלישי, הסלאוקי, בקרב רפיח, בשנת 217 לפנה"ס וקנה לו מעמד נכבד. אירועים אלה החריפו את המתחים בינו לבין אחיו. בעקבות מפלת הצבא התלמי בקרב על פניאס (בניאס) בשנת 200 לפנה"ס וכיבוש יהודה נאלץ הורקנוס להימלט מיהודה ולהתבצר בנחלת אבותיו, בארץ טוביה שבעבר הירדן. בריחתו חיזקה את מעמדה של הכהונה הירושלמית הפרו-סלאוקית כמו שמעון השני וחוניו השלישי.
[עריכה] הפערים הכלכליים ותופעת ההתיוונות
קשה וללא סימני פתרון הייתה הבעיה הסוציו-אקונומית ביהודה. נוצר פער עמוק בין המעמדות: האצילים, בעלי הנכסים והרכוש ובין האיכרים ביהודה. פער זה והשלכותיו החברתיות והמוסריות מוצא את ביטויו הקשה בחיבורו של המשורר והסופר שמעון בן סירא. פערים אלה החריפו על רקע תופעת ההתיוונות. המתיוונים, בדרך כלל עשירים, עירוניים, ממשפחות מיוחסות, גרמו לביקורת קשה שנמתחה עליהם מצד העניים, הכפריים, אשר ההתיוונות הייתה זרה להם. כמו כן יצוין כי בתקופה ההלניסטית התפתח טיפוס מיוחד, חדש, של מנהיג, של פוליטיקאי, שהוא קוסמופוליטי, כלומר שעיקר התעניינותו בתחומים רחבים של העולם, ולא רק של מחוז הולדתו ופעילותו. טיפוס זה הינו אינדיבידואליסט, שאינו קשור בהכרח לעמו ומשאת נפשו היא התועלת שהוא מפיק לעצמו. טיפוס זה היה זר לחלוטין מבחינת נקודת השקפתה של היהדות ושל ההנהגה היהודית שהתפתחה בתקופת בית שני.
[עריכה] מות אנטיוכוס השלישי והחלפתו בסלאוקוס הרביעי
אנטיוכוס השלישי הסתבך במלחמה עם הרומאים (הרומאים, יצוין, החלו ללטוש עין אל ממלכת הסלאוקים), שהסתיימה בכשלונו המוחץ בקרב מגנסיה (189 לפנה"ס). אנטיוכוס נאלץ לשלם לרומאים, בעקבות שלום אפמיאה שנכפה עליו שנה אחר-כך (188 לפנה"ס), קנס גבוה ופיצויים כבדים לרומאים, ואף למסור לידיהם את בנו, אנטיוכוס הרביעי, כבן ערובה. כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלו לרומאים הטיל אנטיוכוס מסים כבדים על העמים המשועבדים לו, ואף העז לשלוח ידו באוצרות מקדשיהם. כאשר ביקש לחמוס את אוצר המקדש בעילם, התנפלו עליו המקומיים והרגוהו. יורשו, סלאוקוס הרביעי, קיבל ב"ירושה" גם את ההתחייבויות הכספיות ואף הוא, כקודמו, ביקש למצוא דרכים למלא את קופת המדינה.
[עריכה] חוניו השלישי הכהן הגדול
- ערך מורחב – חוניו השלישי
באותו זמן נסערה יהודה מיריבויות בין שני כוחות. חוניו השלישי, שירש את הכהונה הגדולה לאחר מות אביו, שמעון השני (הצדיק), הרחיב את סמכויותיו, והיה גם מקובל על רוב העם. התחזקותו עוררה את קנאתם של חוגי אצולה ביהודה, ובראשם משפחת בית טוביה. יש לציין כי עימות זה היה מורכב משלוש זוויות: זווית עקרונית - עימות בין חוגי אריסטוקרטיה (מעין "חילונית") לבין הנהגה דתית (תאוקרטית), זווית כלכלית - רצון לחתור תחת מנהיגותו של הכהן הגדול השולט על אוצרות המקדש, ניהול השוק בירושלים וגביית המסים וזווית פוליטית - רצון לחתור תחת סמכותו של הכהן הגדול, כמי שמייצג את העם לפני השלטון הזר, ובמקרה זה - בית המלוכה הסלאוקי.
עימותים אלה התנהלו גם בין הכהן הגדול חוניו השלישי, שעל אף מעמדו ועמדתו היה בעל נטייה פרו-תלמית, לבין אחיו הכהנים, שהמשיכו את מסורת בית אבא ותמכו בסלאוקים. באותה שעה פרץ סכסוך בין שמעון, "נגיד המקדש" (הממונה על משק המקדש) על ניהול שוק העיר והפיקוח עליו (תפקיד שנקרא "אגורנומוס" ביוונית) לבין חוניו השלישי שדחה את בקשתו. ראוי לציין כי שמעון נמנה עם משפחת כהנים בשם בילגה, שהייתה מפורסמת כמשפחה מתיוונת.
שמעון המתיוון לא בחל באמצעים והחליט להשיג את מבוקשו על ידי התערבות סלאוקית. וכאן כדי להדגיש כי הסלאוקים, כמו גם התלמאים שקדמו להם, מיעטו עד כמה שאפשר להתערב בעניינים פנימיים של הנשלטים. שמעון פנה לאפולוניוס, ה"סטרטגוס" הסלאוקי, ודיווח לו כי אוצרות רבים נאגרים בבית המקדש (עובדה שהסלאוקים היו מודעים לה זה מכבר) ובכללם (וזה אכן חידוש) כספיו של הורקנוס בן יוסף בן טוביה, שהיה מאוהדיו ומתומכיו של בית תלמי. אפולוניוס העביר את המידע להליודורוס, ראש מינהל השרים הסלאוקי, והלה מיהר לבית המקדש בירושלים, במצוות המלך סלאוקוס הרביעי ובברכתו, על מנת להחרים את האוצרות. הקופה הסלאוקית הריקה והחובות לרומאים "השכיחו" איפוא מהמלך הסורי את נהלי אי-ההתערבות. כמו כן היה מהלך זה בבחינת פגיעה בסעיפי כתב הזכויות שהעניק בזמנו אנטיוכוס השלישי ליהודים.
על-פי המסופר בספרות החיצונית היהודית, בספר מקבים ב', אך דרכו רגליו של הליודורוס על מפתן בית המקדש, הופיע פתאום פרש מסתורי רוכב על סוסו ושני מלאכים תפסו את הליודורוס, הפילוהו ארצה והכו אותו נמרצות. הליודורוס שנפל, מן-הסתם, למארב מתוכנן, ביריוני, הוצא מן המקדש מחוסר הכרה.
הידיעות על תככיו ומעשי בגידתו של שמעון עוררו את חמת המוני העם בירושלים, ובעיר פרצו מהומות (כמהלך מוסת, כך דומה, על-ידי מתנגדי שמעון). חוניו השלישי, הכהן הגדול, ביקש להיפגש עם אנטיוכוס הרביעי הסלאוקי (מי שעלה למלוכה ב־175 לפנה"ס לאחר מות סלאוקוס הרביעי, אחיו, ובהסכמת הרומאים, כמהלך טקטי מתוחכם), שכינויו "אפיפנס" ("המתגלה" ביוונית) כדי לפרט בפניו את הסיבות למהומות בעיר ולבקשו להרחיק את שמעון, הגורם למריבות אחים. בשלב זה ציווה המלך אנטיוכוס לעכב את חוניו השלישי במעצר.
[עריכה] יסון הכהן הגדול
- ערך מורחב – יאסון
את היעדרותו של חוניו ניצל אחיו, יהושע-ישוע, מתיוון שקרא לעצמו יסון (על שם גיבור מיתולוגי יווני מפורסם) והציע למלך הסלאוקי, אנטיוכוס הרביעי, סכום כסף נכבד, תמורת שלוש בקשות "צנועות": להתמנות לכהן גדול תחת אחיו, להקים בירושלים גימנסיון ואפביון ולרשום את אנשי ירושלים כאנטיוכיים. שאיפתו של יסון הייתה כפולה: להתמנות לכהונה הגדולה ומתוך כך להפוך לשליטה בפועל של יהודה, תחת מרות סלאוקית כמובן, כשהוא חולש על אוצרות המקדש, וכן להפוך את ירושלים, כולה או חלקה, לעיר פוליס הלניסטית עם כל היתרונות ששידרוג קטגורי זה ממטיר. אם תהפוך ירושלים לעיר פוליס, כך גרס, היא תשלוט על כל סביבתה, כשהוא, יסון, יעמוד בראשה.
אנטיוכוס נעתר לבקשותיו של יסון על שום ההצעות הכספיות הקוסמות שהציע יסון, בעוד, כאמור, האימפריה מחוייבת עדיין כספית לרומאים. כמו כן העדיף אנטיוכוס גורם נאמן כמו יסון על פני חוניו השלישי, הפרו-תלמי, ולבסוף - מטרתו של אנטיוכוס להפיץ את ההלניזם ברחבי ממלכתו ולפתח את ערי הפוליס בכללה התאימה להפליא לשאיפתו של יסון - לחולל רפורמה הלניסטית ביהודה, כלומר לבנות חברה מוצקה, הלניסטית בתרבותה ובתפישת עולמה, אשר נשלטת על ידי האריסטוקרטיה האצולתית והכוהנית. ראוי לציין, גם מנקודת ראותו של יסון וגם מזו של אנטיוכוס, כי התמנותו של יסון לכהן גדול הפכה אותו לאחראי לאוצר המקדש, אוצר בעל היקף אדיר, וזאת גם משום שכל יהודי ביהודה ובתפוצות העלה לבית המקדש שבירושלים מחצית השקל מדי שנה בשנה. אוצר כזה שימש ללא ספק פיתוי אדיר עבור יסון ואף קרץ לאנטיוכוס, כמי שקופתו התרוקנה וחובותיו לרומאים תפחו והלכו.
בקשותיו של יסון היו חסרות תקדים בתולדות בית שני ובעלות משמעות מיוחדת. ראשית - מעולם לא ירש כהן את משרת הכהונה הגדולה בעוד הכהן הגדול המכהן (חוניו השלישי) עדיין בחיים. שנית - מעולם לא הייתה משרת הכהונה הגדולה פתוחה למשא ומתן, למיקח ולממכר כספי. שלישית - מעולם לא התערבה המלכות הזרה במינוי הנהגת העם. נוצרו פה איפוא שלושה תקדימים מסוכנים העלולים לפגוע ביהודה בהמשך דרכה, ובעיקר משרת הכהונה הגדולה שעלולה להפוך, כפי שהיה מקובל בערי הפוליס, למשרה פקידותית, בה מתערב המלך, ולפחות כזו הטעונה אישור מלכותי, ואף מקור לסחיטה כלכלית ופוליטית.
אמנם אף בלא אחת התעודות מספרי המקבים או אצל יוסף בן מתתיהו נזכרה המילה "פוליס" בזיקה לירושלים, אם כי כל הרמזים מוליכים להשערה שיסון ביקש להפוך את ירושלים, או את חלקה, לעיר פוליס. ראשית - הזכרתם של שני המוסדות - גימנסיון (מוסד יווני, חינוכי, ספורטיבי ומוזיקלי) ואפביון (מוסד יווני, על-גימנסיוני, בעל משמעות ספורטיבית וצבאית) משמעותית מאוד. ידוע כי אפילו עיר אחת לא קבלה מעמד של פוליס אם לא הוקמו בה מוסדות חינוך אלה, ואף פעלו בה הלכה למעשה. שנית - "לרשום את אנשי ירושלים כאנטיוכיים" פירושו להכין רשימת חבר האזרחים אשר ישתייך לעיר הפוליס. יסון שאף להקים מין ברית של "ערים תאומות" בין ירושלים לאנטיוכיה (עיר הממלכה הסלאוקית) וכך לזכות ביוקרה ובמוניטין. כמו כן, הפיכת ירושלים לפוליס עשויה הייתה להעניק לה יתרונות כלכליים חשובים בשעה שהיא תקיים קשרי מסחר עם ערי פוליס אחרות.
שלוש שנים שלט יסון בירושלים (175-172 לפנה"ס) ובסוף כהונתו הספיק לשגר משלחת של ספורטאי הגימנסיון בירושלים להשתתף בתחרויות מרכזיות שנערכו בעיר צור ובנוכחותו של המלך אנטיוכוס הרביעי.
[עריכה] מנלאוס הכהן הגדול
בשעה שיסון שלח את מנלאוס, אחי שמעון ("נגיד המקדש" שהוזכר למעלה), לאנטיוכוס ועמו סכומי כסף להשלמת חובו הכספי של יסון לאנטיוכוס, הציע מנלאוס למלך, בשמו, סכום כפול מזה של יסון ובתמורה ביקש להתמנות לכהונה הגדולה במקום יסון. אנטיוכוס נעתר לכך מיד וזאת מן הסיבות הבאות: גובה הסכום שהציע מנלאוס, גישתו הקיצונית של מנלאוס תומך ההתיוונות תאמה את מדיניותו של אנטיוכוס ביריבות שהשתררה באותו זמן בין הסורים למצרים ומנלאוס התגלה כנאמן מאוד למלך, ואולי אף חשש אנטיוכוס מגידול כוחו ומהתעצמותו של יסון.
מינויו של מנלאוס והדחת יסון (שנת 170 לפנה"ס) קוממו את העם כנגד מנלאוס, הן משום שמנלאוס לא השתייך למשפחת הכהונה הגדולה (אלא למשפחת בילגה המתיוונת), הן משום אופיו ההרפתקני, הן משום קיצוניותו ואכזריותו והן משום שהעם התרגל במידה מסוימת ליסון. ירושלים נחלקה לשני מחנות: מחנה הרוב שתמך ביסון, ובכללו מתיוונים מתונים, ואילו המיעוט תמך במנלאוס והוא כלל מתיוונים קיצונים.
בשעה ששב מנלאוס לירושלים ובידו כתב המינוי המלכותי המסמיך אותו לכהן ככוהן גדול, וכנראה גם הבטחה לעזרה צבאית של המלך, הצליח מנלאוס להשתלט על המהומות בעיר ולהביא למנוסתו של יסון מתוכה. מנלאוס שלט בירושלים ביד קשה ורמה ("עריץ אכזרי" ו"פריץ חיות", כך כינוהו הסופרים המקבים). בהיותו קיצוני בדעותיו ובגישותיו ההלניסטיות ונשען על תמיכתם של בני טוביה העשירים והחזקים עשק מנלאוס את העם וגבה ממנו מסים כבדים, כדי לעמוד בהתחייבויותיו הכספיות למלך אנטיוכוס. מנלאוס נקרא לסוריה כדי לדווח לאנטיוכוס על הנעשה באזור שליטתו. הוא ניצל את העדרו של המלך, שהיה עסוק באותה שעה בדיכוי מרידות באסיה הקטנה, ושיחד את ממלא מקומו של המלך, אנדרוניקוס, בחפצי זהב אשר גזל מנלאוס מבית המקדש. פעולה זו נועדה, כמובן, להגן על האינטרסים של מנלאוס ולחזק את מעמדו. זאת ועוד, דבר פרסום שוד המקדש ביוזמת חוניו השלישי (הכהן הגדול המודח שהיה עצור בדפנה שבסוריה) עורר את זעמו של מנלאוס, מה עוד שבעקבות פרסום מידע זה פרצו התלקחויות זעם בירושלים נגד מנלאוס. מנלאוס ראה בדאגה את האיום שנשקף למעמדו ולחייו ועל כן הסית את אנדרוניקוס לשלוח יד בחוניו.
בשעה שמנלאוס התעכב באנטיוכיה שבסוריה, מילא ביהודה את מקומו כשליט אחיו ליסימכוס. ליסימכוס נטל מאוצרות המקדש ועורר בכך את זען העם כלפיו. הוא ביקש להסתייע בכוח צבאי מאולתר בן 3000 איש, אולם נכשל בעמידה מול גורמים רגוזים בקרב האוכלוסייה. באחת ההתנגשויות נפגע ליסימכוס עצמו ונהרג. נציגי מועצת האצולה (ה"גירוסיה") בירושלים עלו לעיר צור כדי להיפגש עם המלך אנטיוכוס ולהתלונן קשות על מנלאוס וסיעתו, אולם מנלאוס הצליח בשוחד ובערמומיות לגולל את ההאשמה על זקני ירושלים ולגרום לכך שהמלך יצווה להמיתם בשל זאת. משנה זו, 169 לפנה"ס, ואילך, התגלגלו המאורעות ביהודה בקצב מהיר ורווי טרגדיות, שסופן הטלת גזירות השמד על ידי אנטיוכוס (167 לפנה"ס).
[עריכה] גזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי
גזרות אלו החלו בשובו של אנטיוכוס ממסע מלחמה מוצלח כנגד תלמי השישי המצרי, "פילומטור", ובדרכו לסוריה עבר דרך ירושלים, שדד את אוצרות המקדש, כמו מנורת המאור, מזבח הזהב, הפרוכת ועוד, וערך בעיר טבח נורא. מעשה אכזרי זה, מחריד וחסר תקדים, התבצע ללא כל מעשי התגרות או נקם מצד היהודים, וניתן להסביר אותו, אולי, על יסוד אופוריית הניצחון במסע ממצרים בחזרה לסוריה. בשנת 168 לפנה"ס הפכה ירושלים למוקד סוער של מאבקי דמים כתוצאה ממסעו השני של אנטיוכוס הרביעי במצרים. בעוד המלחמה מתנהלת במצרים נפוצו ביהודה שמועות כי אנטיוכוס נהרג בקרבות. כתוצאה מכך הגיח יסון ממקום מושבו-מפלטו בעבר הירדן ובראש צבא בן אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס וערך טבח בתומכיו, אולם בסופו של דבר נאלץ לשוב כלעומת שבא, משום שקומם עליו את התנגדות התושבים.
בינתיים במצרים, תוך כדי מסעו המוצלח של אנטיוכוס, הוא נעצר על-ידי משלחת סנטורית מרומא, ונמסרה לו הודעה קצרה ומשפילה, "לארוז את חפציו" ולשוב מיידית לסוריה. המהלך הרומי נועד לסמל את כוונותיה האימפריאליות בהמשך, ואנטיוכוס, כולו אכול זעם ותחושת ביזיון, נאלץ לחזור לסוריה, אלא שבדרך הגיעו לאזניו שמועות אודות מהומות בירושלים (נסיון המרידה של יסון), והוא פירש אותן כמעשה בוגדנות וחתרנות כנגדו. כמו כן נודע לו כי היהודים שמחו לשמע השמועות שנפוצו בדבר מותו במלחמה. כל אלה עשויים להסביר את תגובתו הקשה, שכמו פרק את מלוא כובד רוגזו על היהודים: הוא ערך טבח בירושלים ולכד שבויים רבים לעבדות. הוא השיב את מנלאוס לכס ההנהגה בירושלים והפקיד בה נציג מטעמו, את פיליפוס מפריגיה, ששמע אכזריותו יצא למרחוק. מהלכים אלה והתגובות הנזעמות שפרצו כנגד פעולות המלך בירושלים, עוררו תגובות נוספות קשות, וששיאן - הטלת גזירות השמד של אנטיוכוס, ואשר בעקבות הטלתן יפרוץ המרד החשמונאים.
[עריכה] מתיוונים ומתנגדים
השפעתה העיקרית של ההתיוונות הייתה בחלוקת החברה היהודית לשתי קבוצות – המתנגדים והמתיוונים.
המתנגדים כללו את ההנהגה הרוחנית-דתית של היהודים- שבחלוקה לכתות ניתן לכנותם פרושים- אלו הם הסופרים שפירשו את התורה, החסידים שהקפידו על מילוי מצוותיה וכן פשוטי העם העניים שלא היה להם קשר עם היוונים. כל אלה התנגדו לחדירתה של התרבות היוונית לחברה היהודית.
המתיוונים- המתיוונים היו שייכים בדרך כלל למעמד הגבוה. בקרב האצולה הדתית לכהנים גדולים הייתה נטייה להתייונות, בשל הקשרים עם השלטונות היווניים. רבים מאלו היו שייכים לכת הצדוקים.
