השריפה הגדולה של לונדון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השריפה הגדולה של לונדון (באנגלית: Great Fire of London ) הייתה שריפה שכילתה את מרבית הסיטי של לונדון, בירת ממלכת אנגליה, בין ה-2 בספטמבר ועד ה-5 בספטמבר, 1666. לפני שריפה זו, נקראה שריפה קודמת משנת 1212 אשר כילתה את מרבית הסיטי באותו שם.
השריפה של 1666 הייתה אחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה של לונדון. השריפה כילתה למעלה מ- 13,200 בתים, 87 כנסיות, 6 קפלות, 44 אולמות גילדות, את הבורסה המלכותית, בית המכס, קתדרלת סנט פול, הגילדהול, ארמון ברידוול, ארבעה גשרים על נהר התמזה ושלושה משערי העיר. השריפה הפכה 100,000 מתושבי העיר לחסרי בית - למעלה משישית מתושבי העיר באותה עת. לא ידוע כמה אנשים נהרגו בשריפה. בעבר חשבו שמספרם היה מועט, אולם מחקרים חדשים משערים שמספר ההרוגים היה כמה אלפים.
תוכן עניינים |
[עריכה] אירועי השריפה
השריפה פרצה ביום ראשון בבוקר, ה-2 בספטמבר, 1666 במאפייה בסימטת פודינג, אשר הייתה שייכת לאופה תומס פארינור (Thomas Farrinor), האופה המלכותי של צ'ארלס השני מלך אנגליה. ככל הנראה פארינור שכח לכבות את תנורו בטרם הלך לישון. גחלים לוחשות מן התנור הדליקו ערימת עצים שעמדה בסמוך קרוב לחצות, על פי עדותו של שכן בשם סמיואל פפיס שהתעורר מרעש השריפה בשעה 1 בלילה. פארינור הצליח להימלט מביתו הבוער עם משפחתו דרך חלון בעליית הגג. המשרתת שלו שהתגוררה בקומה התחתונה לא התעוררה בזמן, והייתה הקורבן הראשון של השריפה.
תוך שעה מפרוץ השריפה, העירו את הלורד ראש העיר של לונדון, סיר תומס בלודוורת' ודיווחו לו על פרוץ הלהבות. הוא לא התרשם ואמר: "זו שריפה? אישה יכולה להשתין עליה".
מאחר ורוב בתיה של לונדון היו עשויים עץ וקש, הלהבות מביתו של פארינור הציתו במהירות את הבתים השכנים. בשל הרוח החזקה, ובשל הקירבה בין הבתים התפשטה האש במהירות. תיאור תקופתי מתאר את השריפה:
| "אז, רעדה העיר עד מאוד, ותושבי העיר רעדו בפוחדם, וברחו באימה ותדהמה נוראה מבתיהם, פן יאכלו מן הלהבות: "רחש, רחש, רחש" היה רעשה של האש בפוגעה באוזן השומע, כרעש אלף מרכבות ברזל הרצות על מרצפות אבן. והבתים "נפלו, נפלו נפלו" אחד אחר אחד מקצה הרחוב עד קצהו ברעש נפילה גדול, משאירים רק את יסודותיהם לצפות בשמים". | ||
ניתן לאמר כי אלמלא התנהגותו של ראש העיר, אשר סירב לתת הוראות להרוס חלק מהבתים על מנת לעצור את התפשטות האש "בלא הסכמה של בעליהם" הייתה נמנעת השריפה. בשל הקירבה בין הבתים לא ניתן היה לעצור את האש בשימוש בדליי מים בלבד.
[עריכה] התפשטות השריפה
השרפה התפשטה ואיכלה כ- 13,200 בתים, 87 כנסיות (בהם גם קתדרלת סנט פול). עד לאחרונה סברו כי מספר ההרוגים בשריפה היה בין 9 - 16 אולם החוקר ניל הנסון בספרו "The Dreadful Judgement" סבור כי מספר ההרוגים היה בין כמה מאות לכמה אלפים, אשר גופתיהם נשרפו עד שלא ניתן היה לזהות בכלל שמדובר בגופות.
השריפה כילתה כחמש שישיות מבנייני העיר. מודדים שמונו על ידי עיריית לונדון לסקור את הנזקים קבעו בדו"ח שהגישו לעירייה:
| "שטח ההריסות - 436 איקרים (1.8 קמ"ר) מהם 333 איקרים (1.3 קמ"ר) בתוך שטח העיר, וכן שש ועשרים רציפים, מהם השמידה האש כליל עשר וחמש, והשאירה אודים ושרידים לשמונה אחרים; ארבע מאות רחובות עלו באש, מאתיים ושלוש עשרה אלף בתי מגורים, תשע ושמונים כנסייות (מלבד קפלות), ארבע משערי העיר, בית הגילדות ובתי ציבור רבים, בתי חולים, בתי מדרשות, בתי ספריות ומספר רב של פסלי שועי העיר". | ||
אחת התוצאות החיוביות של השריפה, הייתה סופה של המגפה השחורה בלונדון אשר הרגה 68,590 מתושבי העיר.
[עריכה] תוצאות השריפה
לשריפה הייתה השפעה תרבותית עזה על החברה האנגלית באותה עת.
סברות רבות על מקורות השריפה הסתמכו על השנה בה אירעה שמספרה 1666 מזכיר את "מספר החיה" 666, וכן בשל הכיתוב הלאטיני של השנה - MDCLXVI בו סדר האותיות יורד. התושבים חשבו שהשריפה הייתה עונש אלוהי, הבא בשל חטאי התושבים, והשוו אותה להפיכת סדום ועמורה. יש שחשבו שקץ העולם מגיע, שכן הגיעו לגבי דידם שלושה מארבעת פרשי האפוקליפסה - מלחמה, מגפה, והשריפה נחשבה כמעשי ידי הפרש השלישי.
לאחר השריפה נפוצו בעיר שמועות כי השריפה הייתה מעשי ידי קתולים או צרפתים, וצרפתי בשם רוברט "בר מזל" יוברט (Robert "Lucky" Hubert) הודה כי הצית את האש בשליחותו של האפיפיור. בתחילה טען שהצית את האש בוסיטמינסטר אולם לאחר שהתגלה מקור האש, שינה את גירסתו וטען כי הצית אותה בסימטת פודינג. הוא הורשע (על אף שהיו ראיות רבות לחפותו) וניתלה בטיבורן ב-28 בספטמבר.
כריסטופר רן מונה לשקם את העיר. תוכניתו כללה בניית העיר בבתי לבנים, אשר יבנו לאורך רחובות ישרים, שדרות וכיכרות, אבל בשל העובדה שמרבית ממרתפי הבתים שרדו, לא התאפשרה הפקעת השטחים בשל בעלותם של התושבים בשרידים ותוכנית השדרות והכיכרות הרחבים נזנחה. על מנת לממן את השיקום הטיל הפרלמנט הבריטי בשנת 1667 מס על פחם.
העיר נבנתה מחדש מלבנים, על פי תוכנית הרחובות שהייתה קיימת קודם לכן, אולם נבנו מערכות ביוב וסנטציה. מסיבה זו הסיטי של לונדון בנוייה עד היום בתוכנית רחובות של ימי הבניינים.
אחת עשרה שנים לאחר השריפה, בנה רן את קתדרלת סנט פול.
בשל לקחי השריפה נאסר בנייה עם גגות קש בלונדון. הבניין הראשון בלונדון שנבנה עם גג קש מאז שנת 1666 הייתה תיאטרון הגלוב בשנת 1997, המשחזר את תאטרונו של ויליאם שייקספיר, אשר על אף גג הקש נבנה על פי תקני אש מחמירים ביותר.
[עריכה] ההשפעה התרבותית של השריפה
לאחר השריפה נבנתה בלונדון האנדרטה לשריפה הגדולה של לונדון (המכונה "האנדרטה") על פי תוכניתם של כריסטופר רן ורוברט הוק. האנדרטה הוקמה בכיכר הקרובה למקום בו החלה האש. אנדרטה נוספת - בפינת הרחובות גילטספור וסימטת קוק, הידועה בכינוי "פינת פאי" מסמלת את המקום בו הסתיימה האש. אנדרטה זו קרוייה הילד המוזהב של פינת פאי.
כומר מקומי אמר בעיקבות השריפה:
| "לא בשל חטא אמירת שם האל לשווא פרצה האש - שכן אז הייתה מתחילה בבילינגייט, ואף לא בשל חטא הגסות שכן אז הייתה פורצת האש בסימטת דרורי, וגם לא בשל שקרים, שכן אז פורצת הייתה האש באולם וסטמינסטר, אלא בשל חטא הזללנות, שכן האש החלה בסימטת פודינג והסתיימה בפינת פאי". | ||
השריפה הגדולה, מגפת הדבר שקדמה לה והמלחמה עם הולנד שימשו רקע לפואמה האפית שנת הפלאות מאת ג'ון דריידן.
רק בשנת 1986 התנצלה חברת האפייה (הקיימת עד ימינו) התנצלות רשמית בגין השריפה.
[עריכה] ראו גם
- כריסטופר רן
- סמיואל פפיס
- צ'ארלס השני
[עריכה] קישורים חיצוניים
- לונדון קמה לתחייה שורות 1216-1169 מתוך הפואמה שנת הפלאות של דריידן
